✉️ הנצי"ב והמכתב מרוסיה
השיעור נפתח בסיפור, שמראה עד היכן יכול להגיע לשון הרע על ארץ ישראל. הסיפור התרחש בימי הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, הישיבה המפורסמת ביותר באירופה באותם ימים.
הנצי"ב היה דמות מיוחדת. מצד אחד, גדול בתורה וראש ישיבה שכל עם ישראל הכיר. מצד שני, אוהב ציון גדול מאוד. הוא עצמו תכנן לעלות לארץ, אבל חלה ולא הספיק. בני משפחתו עלו בסופו של דבר לארץ ישראל.
משום כך, כל מי שהיה צריך עזרה בענייני ארץ ישראל פנה אליו. מכתב תמיכה ממנו היה מתקבל אצל כולם. ומאותה סיבה, גם כל מי שהיו לו תלונות על הנעשה בארץ, פנה אל הנצי"ב. הוא היה, כשמו, נציב – עומד באמצע ומקובל על הכל.
באותה תקופה עלו לארץ אנשי עליית ביל"ו מרוסיה. הייתה זו הפעם הראשונה שעלו לארץ קבוצות שלא היו כולן שומרות מצוות. עד אז עלו בעיקר חסידים, תלמידי הגר"א ותלמידי החתם סופר. העלייה החדשה עוררה שאלות רבות, והשמועות התחילו לרוץ.
דמות שכל הציבורים סמכו עליה הייתה גם הכתובת לכל תלונה על הארץ.
📨 "שלח אותם בחזרה"
יום אחד הגיע אל הנצי"ב מכתב מארץ ישראל על היישוב גדרה. נכתב בו שהמצב שם נורא, שמחללים שבת בפרהסיה, ושעדיף שהאנשים האלה לא יהיו בארץ כלל.
הנצי"ב נבהל. הוא כתב מכתב לפינסקר, שעסק אז בגיוס עזרה ליישובים, ואמר לו בערך כך: עד עכשיו ביקשת ממני כסף לעזור להם. אני אתן לך כסף, אבל כדי לשלוח אותם בחזרה לרוסיה. ארץ ישראל אינה צריכה אנשים כאלה.
פינסקר נבהל גם הוא, והשיב שלפי מה ששמע, אנשי גדרה דווקא שומרים תורה ומצוות. הנצי"ב לא ידע מה לחשוב. אחד אומר כך, ואחד אומר כך. הוא פנה לאדם שהכיר אישית וסמך עליו, וביקש ממנו: סע אתה בעצמך לארץ ישראל. אל תשמע מאחרים. ראה בעיניך מה קורה שם, וכתוב לי.
ובאותם ימים זו לא הייתה נסיעה של כמה שעות במטוס. היה צריך לנסוע באונייה, שבועיים ויותר. ובכל זאת אותו אדם יצא לדרך, במיוחד בשביל הבירור הזה.
מכתב אחד, שנכתב על סמך שמועה, כמעט גרם לעקור יהודים מן הארץ.
🔍 מה התברר בגדרה
השליח הגיע לגדרה, ומה ראה? לומדים שם תורה, יש שיעורים, ושומרים שבת. לא כולם היו צדיקים גמורים. חלקם קבעו עיתים לתורה, וחלקם השתדלו לשמור מצוות כמה שאפשר. אבל חילול שבת בפרהסיה לא היה שם. הוא כתב לנצי"ב: היישוב בסדר גמור.
הנצי"ב כתב מיד מכתב חדש לפינסקר: אני חוזר בי ממה שאמרתי. הכל בסדר. המשך לעזור להם, וקח ממני גם תרומה.
הרב חיפש ומצא איך נוצרה הטעות. בעליית ביל"ו עלו יחד, באותה אונייה, גם שומרי תורה וגם רחוקים לגמרי מתורה. כשהגיעו לארץ, שומרי התורה רצו להקים יישוב שישמור תורה, והאחרים סירבו. הדרכים נפרדו. האחרים הלכו למקום אחר, וגדרה הוקמה דווקא על ידי שומרי התורה.
אותו כותב המכתב הראשון לא הלך לבדוק כלל. הוא שמע שעלו לארץ אנשים שאינם שומרי מצוות, וכתב על גדרה על סמך מה ששמע. ומכתב אחד כזה כמעט עקר יהודים מארץ ישראל. זה כוחה של דיבת הארץ.
מי שמספר על פי שמועה, בלי לבדוק, עלול לגרום חורבן.
🧐 לבדוק לפני שמספרים
הסיפור הזה מלמד קודם כול על זהירות בדיבור באופן כללי. אותו כותב לא התכוון להרע. אולי אפילו חשב שהוא עושה מצווה, שהוא מזהיר את גדולי הדור מפני דבר רע. אבל הוא לא בדק. הוא שמע משהו על קבוצה אחת, וייחס אותו לקבוצה אחרת.
ומה כמעט יצא מכך? יישוב שלם של שומרי מצוות, שעלו לארץ במסירות נפש, כמעט נשלח בחזרה. הכסף שהיה אמור לעזור להם היה הופך לכסף שמגרש אותם. ומה הציל את המצב? רק העובדה שהנצי"ב לא הסתפק בשמועה, ושלח אדם נאמן לראות בעיניו.
הרב העיר שאין צורך ללכת רחוק כדי לראות זאת. כמה אנשים כמעט נשברו בגלל לשון הרע שנאמר עליהם בלי בדיקה. לפעמים אדם שומע משהו, ומיד מספר הלאה. הוא לא בדק ולא הוכיח, ובכל זאת הדבר רץ מפה לאוזן.
ואם כך בדיבור על אנשים, ובדיבור על יישוב אחד, כל שכן כשמדברים על ארץ ישראל כולה. מילה אחת יכולה לקרב יהודים אל הארץ, ומילה אחת יכולה להרחיק אותם ממנה.
גם מי שבטוח שהוא מספר אמת, חייב לשאול את עצמו: האם בדקתי בעצמי?
❓ מי אמר שמאסו?
בספר תהלים נאמר על חטא המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". ועל כך נשאלה שאלה יפה מאוד: מי אמר שהם מאסו בארץ ישראל?
אולי הם אהבו מאוד את הארץ. אבל באו לשם, ראו שמתים בה כל יום, ראו ערים בצורות וגדולות עד השמים, ועמלק יושב בארץ הנגב, ופחדו. נניח שאין להם מספיק אמונה וביטחון. אבל מדוע לומר שמאסו? אולי אהבו ופחדו?
התשובה שניתנה על כך היא פתגם אדיר בשלוש מילים: כשאוהבים, לא מפחדים.
אדם שאוהב דבר באמת, אינו רואה את הפחד. הוא אינו רואה את הענקים ואת הערים הבצורות. הוא מאמין שיהיה טוב, וסומך שהכל יסתדר. הפחדים מתחילים רק כשאין אהבה. ולכן, מעצם זה שהמרגלים פחדו כל כך, מוכח שלא אהבו. הפחד עצמו הוא העדות למאיסה.
הפסוק אומר שהמרגלים מאסו בארץ, אבל אולי רק פחדו ממנה?
🕊️ דוגמה מן ההיסטוריה
הרב הביא דוגמה מן ההיסטוריה הקרובה. בשנת תש"ח, כשעמדה על הפרק ההחלטה להכריז על הקמת המדינה, הסיכויים לפי כל חישוב רגיל היו נמוכים מאוד. הצבאות שמסביב היו גדולים, הנשק היה מועט, ולא היה כמעט שום דבר שאפשר לסמוך עליו לפי דרך הטבע.
ובכל זאת ההחלטה התקבלה. דנים בזה עד היום: על מה סמכו? לא הייתה לכך תשובה של תכנון מסודר או של אחוזי הצלחה. התשובה היחידה שנראית היא שאהבו מאוד את ארץ ישראל, והרגישו שחייבים סוף סוף לבנות בה בית. כשאוהבים, לא מפחדים.
הדוגמה הזאת אינה באה לשפוט אנשים או השקפות. היא באה להמחיש את הכלל: אהבה אמיתית מבטלת את הפחד. ואם כך אצל בני אדם, על אחת כמה וכמה אצל מי שקיבל הבטחה מפורשת מן הקדוש ברוך הוא, ראה במו עיניו את מכות מצרים וקריעת ים סוף, ובכל זאת פחד. הפחד הזה לימד שחסרה אצלם האהבה לארץ.
יש החלטות שאין להן הסבר אחר מלבד אהבה עזה.
📜 "כי חזק הוא ממנו"
מכאן חזר השיעור אל הגמרא. רבי אלעזר בן פרטא אמר: בוא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע. מנלן? ממרגלים. ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך נענש, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה.
ועל כך הגמרא עצמה שואלת: מי אמר שהמרגלים נענשו בגלל הדיבור על הארץ? אולי נענשו משום שאמרו "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". ודרשו על כך: אל תקרי "ממנו" אלא "ממנו" כביכול – כלומר, טענו שהעמים חזקים כביכול מן הקדוש ברוך הוא. זה כבר חטא של חוסר אמונה בבורא עולם.
ובאמת, ה' הבטיח להם את הארץ. ממה פחדו? מן הענקים? מעמלק? חסרה להם אמונה. ואם כן, אי אפשר ללמוד מהם על חומרת הדיבור בלבד, שהרי היה להם חטא חמור יותר.
הרב הביא כאן גם את מה שכתב החפץ חיים במאמר בסוף אחד מספריו: המרגלים לא כפרו לגמרי. הם אמרו: נכון, בורא עולם הבטיח את הארץ, אבל למי הבטיח? לצדיקים ששומרים תורה ומצוות כראוי. ואנחנו? חטאנו בעגל, התלוננו. לנו זה לא מגיע.
הגמרא מקשה: אולי המרגלים נענשו על חוסר האמונה, ולא על הדיבור על הארץ?
🛡️ "לנו זה לא מגיע"
החפץ חיים מסביר שזה בדיוק אותו יצר הרע שפועל עד היום. הוא בא לאדם ואומר לו: אתה רשע, חטאת כאן וחטאת שם. בורא עולם לא יעזור לך.
ומה צריך האדם לדעת? שזה שקר. כמו שאמרו יהושע וכלב: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ". כל זמן שאדם אינו מורד בבורא עולם, מאמין בו ומשתדל כמה שהוא יכול, הקדוש ברוך הוא עוזר לו וסומך אותו. נכון, חטא כאן וחטא שם. אבל הוא לא מרד. ממילא אין לו ממה לפחד.
הרב הוסיף שגם בדורות האחרונים נשמעה טענה דומה. היו שאמרו: נכון שה' עושה ניסים, אבל לא לאנשים כאלה, שאינם שומרי מצוות. אלא שהניסיון של ההיסטוריה מראה אחרת: הקדוש ברוך הוא מרחם על בניו, ועושה להם ניסים גם כשאינם ראויים. יהודי נשאר בן, והאב אינו מפסיק לאהוב אותו.
זו הייתה טעותם של המרגלים: הם האמינו בכוחו של ה', אבל לא האמינו שהוא ייתן את כוחו להם.
היצר אומר לאדם שה' לא יעזור לו בגלל חטאיו; התשובה היא "אך בה' אל תמרודו".
🔄 "אלא אמר רבא"
הגמרא מתרצת: אלא אמר רבא, מהכא – "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה". הפסוק אומר במפורש שמתו על שהוציאו את דיבת הארץ.
אבל התירוץ הזה קשה מאוד, ומפרשים רבים התקשו בו. אם המרגלים חטאו בשני חטאים – גם בחוסר אמונה וגם בדיבור על הארץ – מה עוזר שהפסוק מזכיר את הדיבור? הרי עדיין היה להם חטא חמור יותר.
ועוד קושי. מי שלומד גמרא מכיר כלל: כשהגמרא אומרת "אלא אמר רבא", פירוש הדבר שהיא חוזרת בה ממה שהניחה קודם. למשל, בסוגיה של ביצה שנולדה ביום טוב, הגמרא מעמידה תחילה בתרנגולת שעומדת לגדל ביצים, ואחר כך אומרת "אלא" – ומעמידה בתרנגולת שעומדת לאכילה. "אלא" הוא חזרה.
ובסוגיה שלנו, ממה חזרה הגמרא? רבי אלעזר בן פרטא אמר שהמרגלים נענשו על הדיבור. הגמרא שאלה שאולי נענשו על משהו אחר. זו שאלה, לא הנחה. ולשאלה עונים בתשובה, לא בלשון "אלא". הרב סיפר שחיפש שנים רבות פירוש לדבר.
בדרך כלל "אלא" בגמרא פירושו חזרה מן ההנחה הקודמת – אבל כאן קשה לראות ממה חזרו.
🎯 הפסוק מדייק
לבסוף מצא הרב הסבר נפלא בספר של אחד מראשי הישיבות. הגמרא לא חזרה בה מעולם מכך שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה. זה היה חטאם העיקרי, ועליו נענשו. אבל הגמרא מוסיפה דיוק בפסוק: העונש היה מגיע להם גם בלי חטא האמונה.
איך יודעים? הפסוק היה יכול לומר "וימותו האנשים הכופרים בה'", או "שלא האמינו לדבר ה'", או "שמרדו בה'". אבל הוא לא אמר כך. הוא אמר: "מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה". התורה רוצה ללמד: נכון שיש כאן רשימה שלמה של חטאים, אבל דע לך, גם על החטא הזה לבדו כבר מגיע עונש.
ועכשיו מובן מה הייתה ה"חזרה". בתחילה רצה רבי אלעזר בן פרטא ללמוד את חומרת לשון הרע ממעשה המרגלים. לזה אמרה הגמרא: אי אפשר. למרגלים יש תיק שלם – חוסר אמונה, חוסר ביטחון ודיבת הארץ. ממעשיהם אי אפשר לדעת על מה נענשו.
אלא לומדים מן הפסוק. הלשון "מוצאי דיבת הארץ" מלמדת שהתורה רואה בדיבת הארץ איסור בפני עצמו. כך הכל מתיישב: לא מן המעשה לומדים, אלא מלשון הכתוב.
התורה מייחסת את המיתה לדיבת הארץ, כדי ללמד שהדיבור לבדו כבר מספיק לעונש.
🌿 מאיפה נובע האיסור
אם יש איסור לדבר רעה על ארץ ישראל בפני עצמו, נשאלת שאלה: מה טעמו? אדמה אינה נפגעת. עצים ואבנים אינם נעלבים. מה הבעיה לומר על מקום שהוא אינו טוב?
אפשר היה לומר שזה כמו אדם שקיבל מתנה, ובמקום להודות הוא אומר עליה שהיא מגעילה. זה ודאי פגם במידות. אבל הרב רצה להגדיר את הדבר בצורה ברורה יותר, כדי לדעת מאיפה נובע האיסור, וממילא מה גדריו.
לשם כך הביא את ההסבר של אותו ראש ישיבה, שכתב אותו בספרו. ההסבר מתחיל דווקא מהלכה ברמב"ם, שנראית לכאורה כמו סיפור בלבד. אבל הרמב"ם אינו ספר סיפורים. כל מה שכתב שם הוא הלכה, וצריך להבין איזו הלכה הוא בא ללמד.
מתוך ההלכה הזאת, ומתוך השוואה לאיסור לשון הרע הרגיל בין אדם לחברו, נבנה ההסבר כולו. לכן צריך קודם להבין מדוע אסור לדבר לשון הרע על אדם, ורק אחר כך לעבור אל הארץ.
אם האיסור עומד בפני עצמו, צריך להבין: מה פסול בדיבור על אדמה?
💋 מנשקים את אבני הארץ
בסוף הלכות מלכים כותב הרמב"ם: "גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ, וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ". ומיד מביא את הפסוק: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
יש כאן דבר מעניין. הרמב"ם אינו כותב במקום אחר שיש מצווה לנשק ספר תורה או מזוזה, אף על פי שודאי עושים כן. ואילו על ארץ ישראל הוא כותב במפורש מה החכמים עשו. החכמים, כשיצאו לטייל והגיעו עד הגבול, נישקו את הגבול מרוב שמחה שהם בארץ.
המנהג הזה נמשך עד היום. יש אנשים שכשהם נוחתים בארץ, יורדים ונושקים את האדמה. הרב הזכיר אורח מפורסם שהגיע לארץ, ולפני שפנה אל מי שהמתינו לו בטקס הרשמי, התכופף ונישק את האדמה. היה בזה רגש אמיתי, ולימוד גדול לכל הרואים.
אבל השאלה נשארת: איזו הלכה בא הרמב"ם ללמד בזה? הרי הוא אינו כותב "חובה לנשק". התשובה תתברר אחרי שנבין את איסור לשון הרע הרגיל.
הרמב"ם כותב שגדולי החכמים נישקו את גבולות הארץ ואבניה – כדוגמה לאהבתה.
🤝 "דעלך סני"
למה אסור לדבר לשון הרע על אדם? יש שתי סיבות. האחת: לפעמים זה מזיק. כבר ראינו בסיפור של גדרה מה יכול לגרום דיבור אחד. אנשים רבים היו מעדיפים שיכו אותם ולא שיספרו עליהם דברים רעים.
והסיבה השנייה: מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". המצווה הזאת אינה מחייבת מעשים מוגדרים. אין חובה הלכתית כמה להתנדב, כמה לעזור, מתי ואיפה. כל אחד לפי נדבת לבו. יש שמתנדבים הרבה ויש שמעט.
לכן, כשבא הגר אל הלל ושאל מהי כל התורה כולה, לא אמר לו הלל "ואהבת לרעך כמוך", כי זה אינו אומר מה לעשות בפועל. הוא אמר לו: "דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד" – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו ההלכה למעשה.
וכאן נכנס לשון הרע. אף אחד אינו רוצה שידברו עליו דברים רעים. ממילא מי שמדבר לשון הרע עושה לחברו את מה ששנוא עליו, ועובר על ואהבת לרעך כמוך. ולכן באותה פרשה נאמר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", ובהמשך "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
לשון הרע על אדם אסור משום שהוא היפך מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
📖 מצווה שאינה כתובה במפורש
ומה עם ארץ ישראל? הקדוש ברוך הוא לא כתב במפורש "ואהבת את ארץ ישראל". אבל הדבר מופיע במקומות רבים. התורה משבחת את הארץ אין ספור פעמים. היא מספרת אפילו מה קראו לה הגויים, כמה שמות נתנו לחרמון – "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן" – כדי להראות כמה אפילו הם אהבו אותה וחשקו בה.
משה רבנו התפלל תפילות רבות כדי להיכנס לארץ. אברהם אבינו קנה בה חלקה בארבע מאות שקל כסף. יעקב אבינו נתן את רכושו כדי לזכות בחלקו בה. ובתהלים: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ" – לא רק אהבו, אלא רצו, השתוקקו אליה.
וכך גם בפרשה שנקראה באותו שבוע. משה רבנו מבקש מחותנו שלא יעזוב, ואומר לו: "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל", ושוב: "וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". שוב ושוב המילה "טוב". ורש"י מבאר שהטוב הזה הוא חלק בארץ.
על הבריאה כולה נאמר "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". ועל ארץ ישראל אמרו יהושע וכלב: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" – כפליים. למה התורה מרבה כל כך לשבח? כדי ללמד שזה דבר שהקדוש ברוך הוא רוצה שנאהב.
התורה משבחת את ארץ ישראל שוב ושוב, כדי ללמד שהיא דבר שצריך לאהוב.
💛 דבר שה' אוהב
ומה טעם המצווה לאהוב את הארץ? דבר שאהוב על בורא עולם, צריך גם יהודי לאהוב. וארץ ישראל חביבה מאוד לפני הקדוש ברוך הוא. במדרש מובא שאמר הקדוש ברוך הוא: הארץ חביבה עלי, וישראל חביבים עלי – אכניס את ישראל החביבים לארץ החביבה. ובתורה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד".
ועכשיו מובנת ההלכה ברמב"ם. המצווה לאהוב את הארץ, כמו מצוות ואהבת לרעך, אינה מגדירה מעשה מסוים. לכן הרמב"ם אינו כותב "חובה לנשק". הוא מראה דוגמה: כך נהגו גדולי החכמים. כל אחד יבחר את הדרך שלו לבטא את האהבה.
ומכאן האיסור. כמו שלשון הרע על חבר הוא היפך מצוות אהבת ישראל, כך לשון הרע על ארץ ישראל הוא היפך מצוות אהבת הארץ. כשאדם מדבר רעה על הארץ, הוא מדבר נגד דבר שהקדוש ברוך הוא רוצה שנאהב.
ולפי זה, האיסור קיים גם בימינו, גם כשאין הבטחה מפורשת כמו בימי המרגלים, וגם כשהמדבר אינו מתכוון כלל לדבר נגד בורא עולם. מה מותר ומה אסור בפרטים – זה נושא בפני עצמו שצריך ללמוד. אבל היסוד ברור.
יהודי צריך לאהוב את מה שהקדוש ברוך הוא אוהב, וארץ ישראל חביבה עליו מכל.
🧭 למה לא נכתב במפורש
ונשאלת שאלה: אם יש מצווה כזאת, למה התורה לא כתבה אותה במפורש, כמו שכתבה "ואהבת לרעך כמוך"?
הרב הזכיר שבדורות האחרונים, בשנות חיבת ציון, היה ויכוח גדול בין הרבנים על כך. הרבה פעמים הייתה אז חיבת ציון בלי שמירת תורה ומצוות: אהבו את הארץ, אבל לא קיימו מצוות. איך להתייחס לזה? הרב קוק ראה בזה ניצוץ של הלב היהודי, שבעומקו קשור לבורא עולם ולארצו, ולכן חיבב את האנשים האלה. אחרים אמרו שזו סתם אהבת מולדת, ואין בה ערך.
והתשובה לשאלה היא: אין מצווה לאהוב את ארץ ישראל בתור אדמה בלבד. אילו התורה כתבה "ואהבת את הארץ" במפורש, היה אפשר לטעות ולחשוב שזו אהבה לאדמה לשמה, כמו אהבת מולדת של כל עם.
המצווה היא לאהוב את הארץ שהקדוש ברוך הוא אוהב, את נחלת ה', את המקום שבו מרגישים קרבת ה' ושבו הוא משגיח עלינו. ולכן היא נובעת מ"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". מי שאוהב את ה', אוהב גם את מה שהוא אוהב.
אהבה לאדמה לשמה אינה המצווה; המצווה היא לאהוב את הארץ שבה מתקרבים לה'.
🫂 אהבת יהודי ואהבת הארץ
כדי לחדד את ההבדל, השווה הרב בין שתי האהבות. את היהודי מצווים לאהוב משום שהוא יהודי. יש לכך סיבות רבות: הוא בן של הקדוש ברוך הוא, הוא חלק מעם ה'. אבל המצווה עומדת בפני עצמה, ואינה תלויה בתנאים. גם אם יש לו חסרונות, הם אינם מעכבים את המצווה לאהוב אותו.
ולכן אפשר היה לכתוב אותה במפורש: "ואהבת לרעך כמוך". אין חשש שמישהו יטעה ויאהב את היהודי מסיבה לא נכונה, כי עצם היותו יהודי הוא הסיבה.
אצל הארץ זה שונה. אהבה לאדמה, לנוף, למקום שגדלת בו, יכולה להיות אהבה טבעית לגמרי, בלי שום קשר לקדושה. כל עם אוהב את ארצו. ואילו התורה הייתה כותבת "ואהבת את הארץ", היה אפשר לחשוב שזו המצווה – אהבת מולדת. ולכן התורה לא כתבה זאת כמצווה נפרדת, אלא שתלה אותה באהבת ה'.
ומכוח אהבת ה' אוהבים גם את כל מה שנובע ממנה: את התורה, את המצוות, ואת הארץ שבה ה' משגיח עלינו ושבה מתקרבים אליו. כך האהבה לארץ אינה מתחרה באהבת ה', אלא היא חלק ממנה.
יהודי אוהבים כי הוא יהודי; את הארץ אוהבים כי היא נחלת ה'.
⚖️ הקל וחומר מתיישב
עכשיו אפשר לחזור לדברי רבי אלעזר בן פרטא: "ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה". בחלק הקודם של הסוגיה שאלנו: איזה קל וחומר זה? המרגלים דיברו נגד הבטחת ה', וזה חמור יותר מדיבור על חבר!
אבל לפי ההסבר שלמדנו, הקל וחומר מובן היטב. רבי אלעזר אינו מדבר על חטא המרגלים במלואו. הוא מדבר על דיבור על הארץ, גם בלי שום כוונה נגד בורא עולם. כמו אדם בימינו שמדבר רעה על הארץ בלי להתכוון כלל לשום עניין רוחני. האיסור הוא משום שיש מצווה לאהוב אותה.
ומה גדול יותר – המצווה לאהוב את הארץ או המצווה לאהוב יהודי? ודאי לאהוב יהודי. וכי הארץ בשביל היהודים, או היהודים בשביל הארץ? ודאי שהארץ ניתנה בשביל עם ישראל.
אם כן, הקל וחומר פשוט: אם על דיבור נגד הארץ, שאהבתה היא מצווה, נענשו כך – המדבר נגד חברו, שאהבתו מצווה גדולה יותר, על אחת כמה וכמה. ובזה מתיישבת הסוגיה כולה.
אם על דיבור נגד הארץ, שאהבתה מצווה קטנה יותר, נענשו כך – על אחת כמה וכמה על דיבור נגד יהודי.
🗺️ מהלך הסוגיה במבט אחד
כדאי לסכם את כל הדרך שעברנו, כי הסוגיה בנויה שלב אחר שלב. רבי אלעזר בן פרטא רצה ללמוד את חומרת לשון הרע מן המרגלים. הגמרא הקשתה: אולי נענשו על חוסר האמונה, על "כי חזק הוא ממנו", ולא על הדיבור.
רבא השיב בלשון "אלא": לא לומדים ממעשה המרגלים, שיש בו תיק שלם של חטאים, אלא מלשון הפסוק – "מוציאי דיבת הארץ רעה". התורה תלתה את המיתה בדיבור, כדי ללמד שגם הוא לבדו מספיק לעונש.
אחר כך שאלנו מה טעם האיסור, ומצאנו אותו במצוות אהבת הארץ. היא אינה כתובה במפורש, אבל היא עולה מכל שבחי התורה, מן הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה", ומן הלכת הרמב"ם על גדולי החכמים שנישקו את גבולות הארץ. ומי שמדבר רעה על הארץ עושה היפך המצווה, כמו מי שמדבר רעה על חברו עושה היפך "ואהבת לרעך כמוך".
ולבסוף הבנו את הקל וחומר: אהבת יהודי גדולה מאהבת הארץ, שהרי הארץ ניתנה בשביל ישראל. ואם על הקטנה נענשו כך, על הגדולה על אחת כמה וכמה. כך כל חלקי הסוגיה מתחברים לתמונה אחת שלמה.
מן הפסוק לומדים איסור עצמאי, מאהבת הארץ מבינים את טעמו, ומן הקל וחומר רואים את חומרת לשון הרע.
🏠 למה העונש היה חמור כל כך
בסוף השיעור הביא הרב הסבר נוסף, לשאלה מדוע העונש על חטא המרגלים היה חמור כל כך, יותר מן העונש על חטא העגל.
משל: אישה אחת אינה מכינה ארוחה ואינה מסדרת את הבית. זה לא בסדר, ודאי. אבל אפשר לחיות עם זה, ואפשר לתקן. ואישה אחרת מסדרת, מנקה ומבשלת, הכל מושלם. רק דבר אחד היא מודיעה לבעלה: איני רוצה ילדים. כאן כבר אין על מה לדבר. זה אינו חיסרון בדרך, זה ביטול כל הבניין.
חטא העגל היה חטא נורא, אבל הוא היה כישלון בתוך הדרך. בחטא המרגלים אמרו עם ישראל: איננו רוצים את ארץ ישראל. והרי זו הייתה המטרה מראש: ה' הוציא אותם ממצרים כדי להביא אותם לארץ, להקים בה את מלכות ה', ומשם יצא אור לכל העולם. מי שאומר "נשאר במדבר, נוח לנו כאן", מבטל את התכנית כולה.
ולכן גם הגאולה אינה יכולה להיות אלא בארץ ישראל. בתפילת שמונה עשרה, אחרי ברכת קיבוץ גלויות באה ברכת "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ". רואים בעינינו כיצד חלק גדול מעם ישראל כבר שב לארצו. יהי רצון שנזכה בקרוב גם להמשך, ולגאולה השלמה.
ועד אז, כל אחד יכול לקחת מן השיעור הזה דבר פשוט: לשמור את הפה, לדבר טוב על הארץ ועל יושביה, ולבדוק היטב לפני שמספרים דבר רע על אדם או על מקום. כך מקיימים את אהבת הארץ ואת אהבת ישראל כאחד.
חטא העגל היה כישלון בדרך; חטא המרגלים היה ויתור על המטרה עצמה.