🕯️ הרבי מלעלוב
השיעור נאמר סמוך לט"ו בשבט, והרב פתח בביטוי שטבע האדמו"ר מלעלוב, שגר בארץ ישראל: ט"ו בשבט הוא "יום טוב של ארץ ישראל". הביטוי אינו כתוב בחז"ל, אבל זו הגדרה מעניינת.
מסופר שהאדמו"ר היה עורך בט"ו בשבט "טיש" גדול, ושהעידו עליו שלא הייתה אצלו התלהבות במשך השנה כמו ההתלהבות שבשולחנו ביום הזה. הוא היה חוזר ואומר: היום יום טוב, יום טוב של ארץ ישראל.
ומסופר עוד: פעם אחת הייתה בארץ ישראל מגפה קשה, וכמעט לא היה בית שלא היה בו מת. בט"ו בשבט, כשערך את השולחן, בא אליו ילד ואמר שאביו ואמו חולים במחלה הקשה. האדמו"ר היה עצוב מאוד, אבל אמר: לא אתן לשטן לנצח, ולא אוותר על השולחן של ט"ו בשבט. הוא נתן לילד פרי ואמר: יאכלו ההורים מזה, אלה פירות של ארץ ישראל, ובעזרת ה' יבריאו. וכך היה.
השאלה שהשיעור מנסה לענות עליה היא: מה פירוש "יום טוב של ארץ ישראל"? ולמה עושים מן היום הזה עסק כה גדול?
והביטוי הזה, "יום טוב של ארץ ישראל", ילווה אותנו לאורך כל השיעור. בסופו נבין שאין זה רק שבח לפירות, אלא הגדרה עמוקה של מהות היום.
האדמו"ר מלעלוב כינה את ט"ו בשבט "יום טוב של ארץ ישראל", ושולחנו ביום הזה היה מלא התלהבות.
🌱 לא להתייאש מן הארץ
הרב סיפר עוד דבר שקשור לאותם ימים. כשביקר בארץ אחד מגדולי האדמו"רים, בשנת תרפ"א, פרצו מאורעות, וערבים רצחו ביפו עשרות יהודים. והאדמו"ר אמר: לא לחינם, כשאברהם אבינו בא לארץ, "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ". לפעמים השטן מנסה את מי שבא לארץ ישראל, ומביא עליו דברים רעים, כדי שיחשוב חלילה שארץ ישראל רעה.
אבל כמו שאברהם אבינו לא התייאש, כך גם אנחנו איננו מתייאשים מארץ ישראל. ואותו אדמו"ר המשיך לעודד מאוד את העלייה לארץ, ועשה דברים רבים למען זה.
ובאותה רוח פעל גם האדמו"ר מלעלוב: דווקא בזמן המגפה, כשהיה קל להתייאש, הוא התעקש לשמוח בפירות הארץ. השמחה בארץ ישראל אינה תלויה בכך שהכל מסודר. היא עמידה מול הניסיון.
וזה כבר רמז ראשון למשמעות היום: ט"ו בשבט אינו רק יום של פירות, אלא יום של חיבת הארץ, של אהבה שאינה נכנעת לקשיים.
כמו אברהם אבינו, שמצא רעב בבואו לארץ ולא התייאש, גם מי שבא לארץ ופוגש קשיים אינו מוותר.
🧄 טעם של ארץ ישראל
בחוץ לארץ היו מחפשים מאוד, לקראת ט"ו בשבט, להשיג פירות מארץ ישראל. הרב סיפר על אחד מאדמו"רי סלונים, שאהב מאוד את ארץ ישראל.
יום אחד הגיע אליו יהודי מארץ ישראל. שאל אותו האדמו"ר: מה הבאת מארץ ישראל? תפוז? תפוח? אמר היהודי: לא הבאתי כלום. אמר לו: אולי נשאר משהו בכיסים? חיפש, חיפש, ומצא קליפה של שום.
אמר האדמו"ר: תביא, גם זה טוב! לקח את קליפת השום, מרח אותה על כיכר לחם, חתך את הכיכר וחילק לכל החסידים. ואמר: יש כאן טעם של ארץ ישראל.
איזו אהבה הייתה להם לארץ! אפילו קליפת שום מארץ ישראל הייתה יקרה בעיניהם. ובשיעור עלתה שאלה מעשית: היום אוכלים בט"ו בשבט פירות מיובאים, מארצות אחרות. האם יש בזה עניין? על כך נדבר בהמשך.
הסיפור הזה מלמד שאהבת הארץ אינה נמדדת בגודל הפרי או בשוויו. מי שאוהב את הארץ, כל דבר שבא ממנה יקר בעיניו, כמו מכתב קטן מאדם אהוב.
האדמו"ר מסלונים שמח אפילו בקליפת שום מארץ ישראל – כי היה בה טעם של ארץ ישראל.
📅 שנות המעשרות
על דרך הפשט, הרב הסביר, ט"ו בשבט קשור למעשרות. במחזור של שבע שנים, יש שנים שבהן מפרישים מעשר שני, ויש שנים שבהן מפרישים מעשר עני: בשנה השלישית ובשנה השישית. לכן צריך לדעת לאיזו שנה שייך כל פרי.
חז"ל קבעו שהשנה של האילן מתחלפת בט"ו בשבט. פרי שחנט לפני ט"ו בשבט שייך לשנה הקודמת, ופרי שחנט אחריו – לשנה החדשה.
וכנראה, אמר הרב, חז"ל קיבלו זאת במסורת. אבל גם מבחינה טכנית אפשר להבין למה דווקא ט"ו בשבט. אילו קבעו את המעבר בראש השנה, בתשרי, היה נוצר בלבול גדול. איך תדע מתי חנטה הקלמנטינה, לפני ראש השנה או אחריו? מתי חנט הלימון? הכל עדיין על העץ.
אבל בט"ו בשבט, מי שמכיר חקלאות יודע שזה נפלא: כמעט אין אז אף פרי בארץ ישראל שנמצא בשלב החנטה. הכל דומם, לא פירות הקיץ ולא פירות החורף.
ההלכה, אם כן, אינה מנותקת מן המציאות. היא נקבעה מתוך היכרות עמוקה עם הארץ ועם עונותיה, כך שמי שמקיים אותה פוגש את הטבע של ארץ ישראל.
על דרך הפשט, ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן לעניין מעשרות, כדי לדעת לאיזו שנה שייך כל פרי.
🌸 הזמן המדויק
הרב סיפר שגופים העוסקים בהלכה בחקלאות בדקו זאת בפועל, ומצאו שבט"ו בשבט כמעט אין פרי בארץ ישראל שנמצא בשלב החנטה. היחיד שעשוי לחנוט סמוך לכך הוא השסק, ובעיקר בשנה שאחרי שנה מעוברת, כשט"ו בשבט מאוחר יחסית.
בשיעור התנהל דיון ער על כך: משתתפים סיפרו על השסק שבגינתם, על אזורים שונים בארץ, ועל ההבדלים בין שנה לשנה. הרב סיכם שבאופן כללי, הכלל נכון.
ומכאן: לא לחינם ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. זה התאריך הטוב ביותר בשנה כדי לקבוע את נקודת המעבר. מה שחונט מעכשיו שייך לשנה הבאה, ואין בלבול. כל תאריך אחר היה יוצר מצב שבו משגיח הכשרות היה צריך לבדוק כל פרי, ולא היה יודע איך לעשר.
והדבר הזה עובד רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ אין מעשרות, והעצים שם לפעמים מתנהגים אחרת לגמרי. לכן, על דרך הפשט, ט"ו בשבט הוא חג של ארץ ישראל.
ט"ו בשבט הוא נקודת המעבר הטובה ביותר בשנה, כי בו כמעט אין פרי בשלב החנטה.
🍊 ומה עם פירות מחוץ לארץ?
הרב ציין שיש גם עניין אחד שנוגע לחוץ לארץ: ערלה. גם שנות הערלה נמנות לפי ט"ו בשבט, וערלה נוהגת גם בחוץ לארץ בהלכה למשה מסיני, אף שספק ערלה מותר שם. אבל זה עניין מעשי מועט.
אם כן, נשאלת השאלה: מה העניין לאכול בט"ו בשבט פירות מחוץ לארץ? אם זה חג של ארץ ישראל, מה לנו ולפירות מארצות אחרות? הרב אמר שיש לכך תשובה מעניינת, מן הזוהר.
הזוהר שואל: בתורה כתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ברכת המזון היא הודיה על הארץ. אם כן, למה מברכים ברכת המזון גם בחוץ לארץ? הרי אי אפשר להביא ביכורים בחוץ לארץ.
והזוהר עונה: כל השפע שמגיע לחוץ לארץ, מגיע דרך ארץ ישראל. השפע יורד קודם לארץ ישראל, ומשם הוא מתפשט לכל העולם. ולכן גם מי שאוכל פירות מארץ אחרת, יכול לכוון שגם הם הגיעו בזכות ארץ ישראל.
לפי הזוהר, כל השפע של העולם יורד דרך ארץ ישראל – ולכן אפשר להודות גם על פירות מחוץ לארץ.
🍞 הודיה על הארץ בכל סעודה
הרב העיר שאנשים רבים אינם שמים לב לכך: אם תשאל אדם איפה יש לו הזדמנות להודות לה' על כך שהוא גר בארץ ישראל, הוא לא תמיד יידע. אבל יש מצווה מן התורה, שכולנו מקיימים: אדם אוכל לחם, ומודה לה' על הארץ הטובה.
בשיעור ניכר שהשאלה של הזוהר הפתיעה את המשתתפים, והרב אמר: זה מראה שאנחנו לא תמיד שמים לב למה שאנו אומרים בברכת המזון.
בפרשת עקב התורה מתארת את הארץ: "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר". הרב סיפר שפעם רצה לקיים את הפסוק כפשוטו. הוא הלך לשביל ליד ירושלים, שיש בו מעיין הנובע מתוך ההר, ואכל שם לחם. ואז בירך "על הארץ הטובה", כשהוא רואה בעיניו את המעיין שהתורה מתארת.
ועוד מספר המדרש ששלמה המלך ידע את ה"שבילים" שבהם עובר השפע מארץ ישראל לארצות אחרות, ולכן הצליח לגדל בארץ גם צמחים של ארצות רחוקות. השפע יוצא מכאן, וככל שנזכה, הוא יתגלה כאן יותר.
ברכת המזון היא מצווה מן התורה להודות על ארץ ישראל, והרב קיים אותה פעם ליד מעיין בהר.
🍇 למה רק לפירות?
ועכשיו לשאלה עמוקה יותר. במשנה יש כמה ראשי שנים: למלכים, למעשר בהמה, לירקות ועוד. אבל רק בראש השנה לאילנות נוהגים לאכול פירות, להראות את שבחה של הארץ, ולשמוח ולהודות. בראש השנה למעשר בהמה אף אחד אינו הולך לבקר בדיר, ובראש השנה לירקות אף אחד אינו עורך סעודת ירקות. למה?
התשובה נמצאת בסוגיה מפורסמת בגמרא במסכת סנהדרין. הגמרא דנה אם הגאולה תלויה בתשובה, ומביאה דעות שונות. ובסוף אומר רבי אבא: "אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".
כלומר: כשתראה את ארץ ישראל נותנת את פירותיה, דע לך שהגיע הקץ, ומתחיל זמן הגאולה. הפירות של ארץ ישראל הם הסימן הגלוי ביותר לגאולה.
ולכן מובן למה דווקא ראש השנה לאילנות נעשה ליום של שמחה. הוא אינו רק תאריך טכני של מעשרות. הוא היום שבו מתחילה הארץ להוציא את פירותיה – הסימן לגאולה.
והרב העיר שבחז"ל ובפירוש רש"י מופיע הביטוי "קץ הגאולה", ופירושו: הקץ של הגלות, הזמן שבו מסתיימת הגלות ומתחילה הגאולה.
יש ראש השנה לירקות ולבהמות, אבל רק לאילנות עושים שמחה – כי הפירות הם סימן הגאולה.
🚶 טיול המושבות
הרב סיפר על "טיול הרבנים" המפורסם, שבו יצאו רבנים לבקר במושבות. השתתפו בו הרב קוק ורבי יוסף חיים זוננפלד, ועוד רבנים. ויש מי שכתב יומן של הטיול, ותיאר את כל מה שקרה בו.
אחד הדברים שמסופרים שם: רבי יוסף חיים זוננפלד היה יורד פעם אחר פעם מן הכרכרה והולך ברגל, ואמר שהוא רוצה להרגיש את מצוות ההליכה בארץ ישראל. הרב הוסיף שזה אחד המקורות שהביא כשכתב על ערך ההליכה בארץ.
ובאותו טיול, כשראו את המושבות, את הארץ שהייתה שממה מתחילה לפרוח, אמרו: רבותיי, הנה הגיע זמן הגאולה. הם ראו בזה את קיום הגמרא כפשוטה: הארץ נותנת את פירותיה.
והרב הביא מן המקורות שאסף, מדברי אחד מגדולי הדור: החזון המרהיב שבדורנו – יישוב הארץ ההולך ומתקדם – ודאי שלומי אמוני ישראל צריכים לשמוח בו, כי בו אנו רואים את התחלת הגאולה.
הרב ציין שהטיול נערך בתקופה שבה הארץ, אחרי מאות שנים של שממה, התחילה לפרוח מחדש, והרבנים ראו בעיניהם את מה שקראו עליו בספרים.
בסיור הרבנים במושבות ראו גדולי ישראל את הארץ פורחת, ואמרו שזו התחלת הגאולה.
🏛️ מתי התחילה הגאולה?
הרב הביא סיפור. באחד האירועים שבהם חנך הרב כהנמן מפוניבז' בניין חשוב שהקים, הוא הזמין את הרב הרצוג, הרב הראשי, ואת הרב מימון, שר הדתות. הרב מימון אמר בדבריו: ברוך ה', אנו בהתחלתא דגאולה, מאז קום המדינה.
אחריו עלה הרב הרצוג, ואמר: סליחה מהרב מימון, אך התחלתא דגאולה הייתה כבר מהצהרת בלפור, כפי שחשבו רבים מגדולי האומה. ואחר כך המשיך לדבר על הבניין.
אחריהם עלה הרב כהנמן ואמר: אני רוצה להתייחס לדברי קודמיי. סלח לי הרב מימון, וסלח לי כבוד הרב הראשי, אך נדמה לי שהתחלתא דגאולה הייתה כבר משנת תרמ"ב, מעת ייסוד המושבות החדשות וחידוש היישוב בארץ ישראל אחרי אלפיים שנה.
בשיעור נשאל: הרי גם קודם לכן עלו יהודים לארץ, למשל תלמידי הגר"א. והרב השיב: הם עלו והתיישבו, אבל הארץ לא פרחה. מה שראה הרב כהנמן הוא שמאז הארץ התחילה להוציא פירות, פרדסים ומטעים. והגמרא קבעה שזה הסימן: לא מגורים ולא בתים, אלא פירות.
בטקס בפוניבז' נחלקו שלושה רבנים מתי התחילה הגאולה, והרב כהנמן אמר: משעה שהארץ התחילה לפרוח.
🌳 למה דווקא פירות?
ועדיין נשאלת השאלה: למה דווקא פירות הם הסימן לגאולה? למה לא בתים, בתי כנסת, כבישים או יישובים? למה לא ירקות או בהמות?
בשיעור הציעו: כי הגאולה היא חזרה לגן עדן. והרב הוסיף: פתחו את ספר בראשית וראו מה היה בגן עדן. רק עצים. "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת". אין בגן עדן אף ירק. הכל עצים.
הירקות, "עשב השדה", באו אחרי החטא. העצים גבוהים, והירקות נמוכים, קרובים לארץ. לכן הפירות שייכים לגאולה: הגאולה היא תיקון החטא והחזרה לגן עדן, ופירות האילן הם סימן לכך.
הרב אמר שהדברים מובאים בהרחבה במאמר בספר על ט"ו בשבט שהוציא יחד עם רב נוסף, והבטיח להביא את הספר לשיעור הבא.
ומכאן גם הקשר לט"ו בשבט: ביום שבו מתחילים האילנות לפרוח, מתעורר כביכול זיכרון של גן עדן, והגאולה מתקרבת צעד נוסף.
בגן עדן היו רק עצים, בלי ירקות; לכן הפירות שייכים לגאולה, לחזרה אל גן עדן.
👀 לראות את הפירות
מה המשמעות המעשית של כל זה? כשאדם יושב בט"ו בשבט ואוכל פירות, הוא יכול לעשות זאת כמנהג בלבד: לטעום מכל מין, לברך, ולהמשיך הלאה. אבל מי שמבין שהפירות של ארץ ישראל הם הסימן הגלוי ביותר לגאולה, אוכל אותם אחרת.
הוא מתבונן בתמר, בתאנה, ברימון, ויודע שלפני מאה וחמישים שנה הארץ הזאת הייתה שממה, ושכל פרי שהוא אוכל הוא קיום של "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל". הוא רואה בעיניו את מה שחז"ל קראו לו "קץ מגולה".
ולכן היום הזה הוא יום של הודיה. לא רק על הפרי, אלא על מה שהפרי מבשר: שה' התחיל לגאול את עמו ולהשיב אותו לארצו.
וזו גם הסיבה שבחוץ לארץ חיפשו כל כך פירות מארץ ישראל. הם רצו לטעום, ולו בקליפת שום, את טעם הגאולה.
מי שמבין שהפירות הם סימן הגאולה, אוכל אותם בט"ו בשבט בשמחה ובהודיה, ולא כמנהג בלבד.
🔗 ט"ו באב וט"ו בשבט
הרב הצביע על קשר בין שני ימים: ט"ו באב וט"ו בשבט. שניהם בט"ו בחודש, ושניהם חלים ארבעה וחצי חודשים אחרי תחילת השנה – אחד מתשרי ואחד מניסן. כמו שפסח וסוכות שניהם בט"ו בחודש הראשון של כל חצי שנה, והגמרא מקישה ביניהם.
ויש קשר גם בהלכה: עץ שניטע לפני ט"ו באב, שנות הערלה שלו נמנות כך שהן מסתיימות בט"ו בשבט. שני הימים קשורים זה לזה.
מה הקשר הפנימי ביניהם? כדי להבין, צריך להכיר יסוד גדול: שלושה סוגים של דבקות שיש בתורה.
ובשיעור קודם, על ט"ו באב, נלמד שהוא יום של חיבור בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, ולכן יום של שידוכים. עכשיו נראה שט"ו בשבט הוא יום של חיבור מסוג אחר, והשניים משלימים זה את זה.
ט"ו באב וט"ו בשבט חלים במרחק שווה מן החגים, וקשורים זה לזה גם בהלכה.
💞 שלוש דבקויות
בתורה יש שלושה דברים שיש מצווה להידבק בהם. הראשון: הקדוש ברוך הוא. "וּבוֹ תִדְבָּק" – לאהוב את ה' אהבה של דבקות.
השני: האישה. "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". לא סתם אהבה, אלא אהבה של דבקות: אכפת לו ממנה, הוא חושב עליה, ואם כואב לה – כואב לו. זו מצווה מן התורה, שלא כולם יודעים עליה.
השלישי: ארץ ישראל. איפה זה כתוב? "כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לא כתוב "יגורו" ולא "ישכנו", אלא "ידבקו". מכאן שבארץ ישראל לא די לגור; יש מצווה להידבק בה.
ושלוש הדבקויות האלה מקבילות זו לזו. כמו שמזיווג איש ואישה נולדים ילדים, כך מן החיבור בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל נולדים חידושי תורה שבעל פה. ומן החיבור בין עם ישראל לארץ ישראל – נולדים "ילדי" הארץ: הפירות.
בתורה יש מצווה להידבק בה', באישה ובארץ ישראל.
🛒 איך יודעים שהתחתנה?
הרב נתן משל. איך יודעים שאישה התחתנה? או שהיית בחתונה, או שאתה רואה אותה הולכת עם עגלת תינוק. אם לא ראית את החתונה, הילדים מעידים עליה.
וכך גם בגאולה. איך יודעים שהגיעה? או שרואים את "החתונה": משיח בא, בית המקדש עומד על מכונו. או – כשלא רואים את החתונה – רואים את הילדים. ומי הם הילדים של ארץ ישראל? הפירות.
ארץ ישראל אינה מוציאה פירות בלי שהחתן מגיע. זו אינה ארץ גשמית בלבד, אלא ארץ רוחנית. כשעם ישראל עזב את הארץ, היא נשארה שממה. מי שבא אליה מת במחלות, ותלמידי הגר"א, שבאו לכאן, איבדו רבים מבני משפחותיהם. שום דבר לא צמח.
והרב הזכיר את הסיפור על מייסדי פתח תקווה: רופא אמר להם שאין סיכוי, שאפילו ציפור לא נראית בשמיים, ואיך יחיו כאן בני אדם? והם קראו למקום "פתח תקווה", על שם הפסוק "וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה". והיום, אמר הרב, אין שם מקום על הקרקע, ובונים לגובה.
הפריחה של הארץ, אם כן, אינה רק הצלחה חקלאית. היא עדות לכך שהחתן חזר אל הכלה, ושהקשר ביניהם התחדש.
כמו שרואים שאישה נישאה לפי הילדים, כך יודעים שעם ישראל חזר לארצו לפי הפירות.
🏙️ החתן חזר לכלה
הרב השווה בין חוץ לארץ לארץ ישראל. מישהו סיפר לו שנסע למקום בחוץ לארץ שביקר בו שלושים שנה קודם, והכל נשאר בדיוק אותו דבר: אותו שביל, אותה דרך, אותו בית כנסת. אבל בארץ ישראל, תחזור אחרי עשר שנים ולא תזהה את המקום. הכל גדל, פורח, נבנה.
למה? כי החתן הגיע לכלה. עם ישראל חזר לארץ ישראל, ואז הארץ התחילה לפרוח. כמו שיש זמן מסוים בתולדות העולם שבו ה' מתחיל לגאול את עמו, וארץ ישראל מתחילה לפרוח, כך יש זמן מסוים בכל שנה שבו מתעורר יחס של גאולה, אהבה וחיבה לעם ישראל.
ט"ו בשבט הוא הזמן הזה בשנה. ביום הזה מתחילים האילנות בארץ ישראל לפרוח. ומה פירוש הדבר? החיבור של עם ישראל עם ארץ ישראל מתחיל להוליד "ילדים".
וממילא, כנגד זה, מתעורר גם החיבור של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. ומן החיבור הזה נולדת תורה שבעל פה. ולכן לא במקרה בא' בשבט, ראש השנה לאילנות לפי בית שמאי, "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
ומי שחי בארץ ורואה את השינוי הזה, שנה אחר שנה, צריך לדעת שהוא עד לקיום נבואה, ולהודות על כך.
כשעם ישראל חזר לארצו, הארץ התחילה לפרוח – והפריחה היא עדות לחיבור המחודש.
🧱 "כי רצו עבדיך את אבניה"
ומכאן המעלה העצומה של מצוות חיבת הארץ. למה יש מצווה לאהוב את ארץ ישראל? האם זו אהבה לאדמה? לא. על ידי האהבה של עם ישראל לארץ, הם גורמים, מידה כנגד מידה, שגם החתן – הקדוש ברוך הוא – יאהב את עם ישראל.
כך מובן גם מאמר חז"ל: כל המשמח חתן וכלה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. מה הקשר? לפי שלוש הדבקויות, כשאיש ואישה מתחברים, זה מעורר גם את החיבור בין עם ישראל לארצו.
וכתב בעל הכוזרי שהגאולה תלויה במצווה זו, וזה נלמד מן הפסוק: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". מתי תקום ותרחם ציון? כשעבדיך ירצו את אבניה ויחוננו את עפרה, כשיאהבו את הארץ.
וכך בישעיהו: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה... כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ". וסוף הפסוק: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ". כשבני ציון מתחברים לארצם, ה' שש עליהם כחתן על כלה.
חיבת הארץ מעוררת את אהבת ה' לישראל, ועל כך אמר הכוזרי שהגאולה תלויה בה.
🌿 לטעת עץ
ועכשיו מובן למה הרבי מלעלוב קרא לט"ו בשבט "יום טוב של ארץ ישראל", ולמה עשו ממנו עסק כה גדול. זה אינו יום טוב של אדמה. כשארץ ישראל פורחת, זה סימן לחיבור של עם ישראל עם ארצו. וכנגד זה, גם הקדוש ברוך הוא מתחבר לעם ישראל.
וזה גם עניין נטיעת העצים, שנהוג בט"ו בשבט. מה הקשר? כשאדם נוטע עץ בארץ ישראל, הוא מראה שהוא מקיים את "ידבקו בני ישראל". הוא מתחבר לארץ, משקיע בה, ומצפה לפירותיה. ועל ידי זה ה' מתחבר גם אליו.
ולכן גם האדמו"ר מלעלוב, בזמן המגפה, נתן לילד פרי מארץ ישראל: הפרי הוא ביטוי של הקשר הזה, של החיבור שממנו באים חיים.
יהי רצון שנזכה כולנו, בקרוב, לקיום הפסוק "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ".
וכל מי שאוכל בט"ו בשבט פרי מפירות הארץ ומודה עליו, משתתף בשמחה הזאת.
נטיעת עצים בארץ ישראל היא ביטוי של הדבקות בארץ, ומעוררת את חיבור ה' לעמו.
📜 תורה שבעל פה – ילדי החיבור
כדאי להתעכב על ההקבלה השלישית. כמו שמן הדבקות בארץ נולדים פירות, ומן הדבקות באישה נולדים ילדים, כך מן הדבקות בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל נולדים חידושי תורה. תורה שבעל פה היא, כביכול, ה"ילדים" של החיבור הזה.
ולכן אין זה מקרה שבראש חודש שבט, "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת". בחודש שבו מתחילה הארץ לפרוח, נפתחת גם באר התורה שבעל פה. שני החיבורים מתעוררים יחד.
הרב הוסיף דבר שראה בו השגחה פרטית: האדמו"ר מאוז'רוב, מחבר סדרת הספרים "באר משה" על חמשת חומשי תורה, נפטר בא' בשבט – ביום שבו "באר משה" את התורה. ועל מצבתו כתבו את הפלא הזה.
כך מתחברים שלושת החיבורים לתמונה אחת: ה' ועם ישראל, איש ואישה, עם ישראל וארצו. וכשאחד מהם מתעורר, הוא מעורר גם את האחרים.
מן החיבור בין ה' לישראל נולדת תורה שבעל פה, ולכן בשבט, חודש הפריחה, נפתחת גם באר התורה.