📢 למה לפרסם את הביכורים?
השיעור נאמר בערב שבועות. בשיעור הקודם נלמד שהביכורים היו מובאים בפרסום גדול, בתהלוכה ובשירה, כמו מצוות פרסום הנס בנר חנוכה. והרב שאל שאלה שהטרידה אותו: בחנוכה היה נס גדול, פך אחד שדלק שמונה ימים. מובן שיש מצווה לפרסם. כמו שכותב הרמב"ן: מן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים.
אבל בביכורים, מה קרה? צמחו פירות על העץ. האם יש מצווה לומר "מודה אני" בקול גדול ברחוב, כי קמנו בבוקר? למה היה צריך לעשות מן הביכורים פרסום גדול כל כך, אם לא קרה שם שום נס גלוי?
הרב אמר שזו קושיה גדולה, ושישמח לשמוע תשובות. אבל ניסה גם לענות עליה בהמשך השיעור.
השאלה הזאת חשובה, כי היא נוגעת לשאלה מה בעצם מבטאים הביכורים: הודיה על פירות, או משהו גדול יותר.
והתשובה, כפי שנראה, מלמדת יסוד גדול על מהות חג השבועות ועל מקומה של ההודיה בו.
את הביכורים הביאו בפרסום גדול, אף שלא היה בהם נס גלוי.
🔍 שתי שאלות נוספות
השאלה השנייה: שבועות נקרא בתורה "חג הביכורים", על שם ביכורי קציר החיטים. אבל גם בפסח היה קרבן, העומר, ואיש אינו קורא לפסח "חג העומר". ובסוכות היה ניסוך המים, ואיש אינו קורא לו "חג המים". למה דווקא שבועות נקרא על שם הקרבן? מה כל כך חשוב בביכורים?
השאלה השלישית: יש כלל, ששני דברים אינם נפגשים באותו תאריך במקרה. כמו שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, וזה גם יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ויש קשר בין הדברים. אם כן, למה בשבועות חוגגים שני דברים: גם מתן תורה וגם ביכורי התבואה? או שזה חג של התורה, או חג של הפירות.
כדי לענות, אמר הרב, צריך ללמוד מהו חג השבועות, מה המהות שלו. ואחרי שנבין את המהות, הכל יתבהר.
שלוש השאלות האלה נראות נפרדות, אבל כפי שיתברר, יש להן תשובה אחת, שנובעת מן המהות של יום החתונה.
ולכן צריך לחפש את המכנה המשותף, את הנקודה שבה התורה והביכורים נפגשים.
למה רק שבועות נקרא על שם קרבן, ולמה חוגגים באותו יום גם תורה וגם ביכורים?
🛍️ איך קונים את החג?
כל חג קונים על ידי המצווה שלו. בפסח – על ידי המצה. בסוכות – על ידי הסוכה וארבעת המינים. בראש השנה – על ידי השופר. ומה המצווה של שבועות? מאכלי חלב וקישוט הבית הם מנהגים נפלאים, אבל אינם כתובים בתורה.
הגר"א מסביר את מאמר הגמרא "הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם" – שבשבועות כולם מודים שצריך גם לאכול ולשתות. למה? אם ניתנה תורה, נלמד כל היום! אלא, אומר הגר"א, לכל חג יש מצווה מיוחדת, ולשבועות אין. הדבר היחיד שנתחייבנו בו הוא לשמוח שמחת יום טוב, והסעודה מבטאת את השמחה.
ומסופר על הגר"א בספר "מעשה רב" שבשבועות היה שמח מאוד, יותר מכל רגל, ושמח ליבו בשמחת מתן תורה, והרבה בשולחנו במאכל ובמשתה ובשבחים.
ומכאן: את חג השבועות קונים על ידי השמחה וההודיה. והשמחה באה מתוך ההודיה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" נאמר במזמור לתודה. כשאדם מודה על הטוב שקיבל, הוא מתמלא שמחה.
ולכן מי שרוצה לזכות במתנות של שבועות, אינו מסתפק בלימוד בלבד. הוא שמח, מודה, ומראה בפניו ובשולחנו כמה טוב לו בתורה שקיבל.
וזו הסיבה שבשבועות, יותר מבכל חג, הסעודה והשמחה הן חלק מן המצווה עצמה.
לכל חג יש מצווה שבה קונים אותו; בשבועות המצווה היחידה היא השמחה.
💍 אירוסין ונישואין
כדי להבין למה דווקא כך, צריך להבין את מהות החג. אנו אומרים בתפילה: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ". והגר"א אומר שזה כנגד פסח, שבועות וסוכות.
ידוע שהקשר בין איש לאישה הוא משל לקשר בין ה' לכנסת ישראל, ולא רק משל: כשיש אהבה ושלום בין איש לאשתו, זה מעורר אהבה בין ה' לישראל, ופירוד למטה גורם חלילה פירוד למעלה. הרב הביא את רש"י בפרשת נשא, על "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ": כשם שפוגעת באיש שלמטה, כך פוגעת באיש שלמעלה. ומכאן גם שהתורה מוחלת על כבודה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.
אישה מתקדשת לבעלה בשתי פעולות: קידושין ונישואין. למה שתיים? כי כך קידש אותנו ה'. בפסח, כשהוציא אותנו ממצרים – אירוסין: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". ובשבועות, במתן תורה – הנישואין: "אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ". "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זֶה מַתַּן תּוֹרָה".
ובכל שנה מתחדש מועד החתונה. ואיך חוגגים? מתבוננים במתנות שה' נתן לנו בחתונה, ומודים עליהן.
כמו חתן וכלה, שאחרי החתונה מתבוננים במתנות שקיבלו ושמחים בהן, כך עם ישראל בכל שבועות.
והחתונה הזאת אינה זיכרון בלבד; היא מתחדשת בכל שנה, וכל שנה אפשר לשמוח בה מחדש.
פסח היה האירוסין בין ה' לישראל, ושבועות – הנישואין.
🎁 שתי המתנות
באותה חתונה נפלאה קיבלנו שתי מתנות. הראשונה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ". תורת ה' תמימה, משמחת לב, מחיה את האדם. כמה צריך לשמוח ולהודות עליה! כמאמר רב יוסף: אלמלא היום הזה שגרם, כמה יוסף יש בשוק.
והמתנה השנייה: ארץ ישראל. ומה הם הביכורים? לא רק הודיה על הפירות. עיקר הביכורים, אומרת התורה: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". כשהפירות צומחים, זו הזדמנות להודות לה' על ארץ ישראל.
וכך מתיישבות השאלות. שבועות נקרא "חג הביכורים" משום שמהותו היא ההודיה על מתנות החתונה, ואחת מהן היא הארץ. והתורה והביכורים נפגשים באותו יום, כי שניהם מתנות של אותה חתונה. והפרסום הגדול של הביכורים בא משום שזו הודיה על מתנת החתונה, ועל מתנה כזו מודים בשמחה ובקול.
והרב הוסיף שכבר בשיעור קודם הוסבר מדוע יש חובה להודות על ארץ ישראל, וכמו שבכל לחם מודים על הארץ, כך הביכורים הם הזדמנות לכך.
כך מתבררת התשובה לכל שלוש השאלות יחד.
בחתונה קיבלנו את התורה ואת ארץ ישראל, והביכורים הם ההודיה על הארץ.
📈 ההודיה קובעת את השנה
בשבועות נידונים על פירות האילן. ואיך זוכים בדין? ספר החינוך מלמד יסוד נפלא: כשאדם מודה על העבר, הוא זוכה לקבל לעתיד.
ועיקר ההודיה הוא הפנים השמחות. כשרואים יהודי שמח במתנות, זו ההודיה הנפלאה ביותר: הוא מכיר במה שקיבל, ושמח בו. לפי מידת ההודיה, כך מקבלים מתנות. בשבועות צריך להודות על התורה ועל ארץ ישראל, ולפי ההודיה נזכה לקבל בשנה הבאה עוד ועוד.
והרב סיפר על החפץ חיים: בערב שבועות היו מסלקים בישיבתו את הספסלים ומעמידים אותם לאורך הקירות, כדי לפנות את מרכז בית המדרש לריקודים. השמחה הייתה לאין שיעור: ראשי הישיבה והתלמידים רקדו, והחפץ חיים עמד מרחוק והתבונן, ועיניו נוצצות משמחה.
חג השבועות, חג אהבת ה', יום החתונה שלנו, צריך להיות מלא הודיה ושמחה על כל המתנות שהחתן נתן לנו. ולפי גודל ההודיה, כך נזכה לקבל בשנה הבאה.
ומי שזוכה לשמוח כך בשבועות, מקיים את המצווה היחידה של החג במלואה, וזוכה בכל המתנות שהחג מביא.
חג שמח.
שבועות הוא יום דין על הפירות, ולפי מידת ההודיה כך מקבלים לשנה הבאה.