🧒 סיור בגני הילדים
השיעור פותח בשאלה: האם חג השבועות הוא חג הביכורים, או שהוא חג מתן תורה?
הרב הציע ניסוי פשוט. אם תעבור לפני שבועות בכמה גני ילדים, תשמע דברים שונים מאוד. בגן אחד ילמדו בעיקר על הר סיני, איך קישטו אותו, על עשרת הדיברות ועל מתן תורה. אולי הגננת תזכיר גם את הביכורים, בקצרה. ובגן אחר, שבו מלמדים פחות תורה, הדגש יהיה כמעט כולו על חג הקציר: "סלינו על שכמנו", מביאים ביכורים מקצות הארץ. בעבר אפילו נערכו טקסים של הבאת ביכורים, והיו על כך דעות שונות.
אם כן, מה החג? הרב קבע עיקרון: אם החג הוא גם זה וגם זה, חייב להיות מכנה משותף בין השניים. אי אפשר שבאותו חג יהיו שני דברים שאין ביניהם שום קשר. התורה אינה מצרפת דברים סתם.
ולפני שמחפשים את הקשר, צריך לראות את שני הצדדים. איפה מופיע שבועות כחג מתן תורה, ואיפה הוא מופיע כחג הביכורים? ומה בדיוק פירוש "ביכורים" בהקשר של החג? השיעור נלמד מתוך דפי מקורות שחולקו למשתתפים, ועובר שלב אחר שלב עד לתשובה.
יש מקומות שבהם שבועות הוא בעיקר חג מתן תורה, ויש שבהם הוא בעיקר חג הביכורים – והשאלה היא מה באמת מהותו.
📜 "אי לאו האי יומא"
על הצד של מתן תורה יש ראיה מפורשת בגמרא, במסכת פסחים. רב יוסף, ביום העצרת, היה אומר: הכינו לי עגל משולש, סעודה משובחת מאוד. ולמה? "אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא" – אלמלא היום הזה שגרם, כמה יוסף יש בשוק. בלי התורה שקיבלנו ביום הזה, מה היה נשאר ממני?
רואים מפורש בגמרא שבשבועות הייתה שמחה גדולה מאוד, ושזו שמחת מתן תורה. וכך גם בתפילה ובקידוש אנחנו אומרים "זמן מתן תורתנו". ומנהגי ישראל מבטאים זאת היטב: ערים כל הלילה בלימוד תורה, וקוראים בתורה את מעמד הר סיני ועשרת הדיברות.
ומן הצד השני, התורה עצמה אינה מזכירה מתן תורה בשמו של החג. היא אומרת במפורש: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". התורה קוראת לחג "יום הביכורים". ואם כך הוא נקרא, סימן שזו מהותו.
והרב העיר שבגמרא ובמנהגי ישראל כמעט אין זכר לשבועות כ"חג הביכורים" במובן של חג חקלאי. השם הזה נעשה רווח בעיקר בדורות האחרונים. ומי שמתעניין, יש מנהגים מקומיים בקהילות מסוימות, אבל לא מנהג כללי. אם כן, השאלה בעינה: התורה אומרת "ביכורים", וחז"ל ומנהגי ישראל אומרים "מתן תורה".
חז"ל ראו בשבועות את יום מתן תורה, אבל התורה עצמה קוראת לו "יום הביכורים".
🍞 לא הביכורים של היחיד
מה פירוש "יום הביכורים"? כאן, אמר הרב, כמעט כולם טועים. חושבים שהכוונה שבשבועות היו מביאים ביכורים, כל אחד את סל הפירות שלו. אבל זה לא הפירוש. קשה מאוד לומר שהביאו ביכורים ביום טוב עצמו: הבאת הביכורים כרוכה בטלטול, בנשיאה ממקום למקום, ובהרבה דברים שאין עושים בחג.
אז למה החג נקרא "יום הביכורים"? מלשון ראשית, בכור. הבכור הוא הראשון. והכוונה לראשון של הקציר, הפרי הראשון של החיטה שמביאים לבית המקדש. זה קרבן שתי הלחם.
וכך הוא הסדר: בפסח מקריבים את העומר, ועד אז אסור לאכול מן התבואה החדשה. זה דין "חדש במדינה". אבל יש גם "חדש במקדש": גם אחרי העומר, אין מביאים לבית המקדש מנחות מן התבואה החדשה, עד שמקריבים את שתי הלחם בשבועות. שתי הלחם הן הראשונות מן התבואה החדשה שנכנסות למקדש. לכן הן "ביכורים", והיום נקרא "יום הביכורים".
הרב סיפר שבמשך שנים רבות היה בטוח שהגננות פשוט טועות כשהן מלמדות שבשבועות מביאים ביכורים. אבל בהמשך השיעור יתברר שהעניין מורכב יותר, ושיש קשר עמוק בין שני סוגי הביכורים.
בשיעור נשאל בחיוך: אם כך, האם צריך לשלוח חוזר לכל הגננות כדי לתקן את הטעות? הרב השיב שנחכה לסוף השיעור. כי לפעמים מה שנראה כטעות פשוטה, מתגלה כרמז לאמת עמוקה יותר, ורק אחרי שמבינים את מהות המצווה אפשר לשפוט.
"יום הביכורים" בתורה אינו יום הבאת הביכורים של כל אדם, אלא היום שבו מקריבים את שתי הלחם, הראשונים מן התבואה החדשה.
🔍 החג היחיד שנקרא על שם קרבנו
ומכאן עולה שאלה נוספת, מפליאה. שום חג אחר אינו נקרא בתורה על שם הקרבן שלו.
חג הסוכות אינו נקרא "חג המים", אף שמנסכים בו מים על המזבח. חג הפסח אינו נקרא "חג העומר", אף שמקריבים בו את העומר. גם השם "פסח" אינו על שם הקרבן דווקא, אלא על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי בני ישראל. כל חג נקרא על שם המאורע שלו או על שם המצווה המרכזית בו.
ורק שבועות נקרא בתורה על שם הקרבן: "יום הביכורים", על שם שתי הלחם. למה? מה מיוחד כל כך בקרבן הזה, שהחג כולו נקרא על שמו?
ועוד שאלה הוסיף הרב, ששייכת דווקא לליל הסדר, ותתבהר בסוף השיעור. בליל הסדר שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי". אבל בפסוק יש לשון חמישית: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". איפה הכוס החמישית?
יש שאמרו שמנהג "כוס של אליהו" קשור לזה, ויש שהציעו בדורות האחרונים לתקן כוס חמישית ממש. ובדברי הראשונים מובא שמי שרוצה לשתות כוס חמישית רשאי. אבל למה לא תיקנו אותה כחובה? הרב השאיר את השאלה פתוחה, והבטיח לחזור אליה.
שבועות הוא החג היחיד שהתורה קוראת לו על שם הקרבן שלו, ומכאן שהקרבן הזה הוא מהות החג.
🙏 שתי מצוות של הודיה
מכאן עבר הרב למצוות הביכורים עצמה, ופתח בעובדה מפתיעה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה מפורשת להודות לה' על החסדים שהוא עושה עמנו. "מודה אני" היא תקנה מאוחרת. מאה ברכות בכל יום הן תקנת דוד המלך וחכמים. בתורה עצמה, לפחות לפי שיטת הרמב"ם, יש רק שני מקומות שבהם יש מצווה להודות.
האחד: ביכורים, מצווה שכל עניינה הודיה לה'. והשני: ברכת המזון. "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". מצוות עשה מן התורה לברך אחרי אכילת לחם. הרב הזכיר שלפי הרמב"ן יש גם מצוות עשה להודות על התורה בשעה שקוראים בה, והמשנה ברורה חושש לשיטתו, אבל על פי פשט הפסוקים אלה שני המקומות.
ומה המכנה המשותף? למה דווקא שתי אלה? כשמתבוננים, רואים שבשני המקומות המצווה אינה להודות על הלחם או על הפירות עצמם. המצווה היא מתוך הלחם והפירות להתבונן ולהכיר בארץ הנפלאה שנתן לנו ה'.
בברכת המזון כתוב: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ובביכורים: "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". בשני המקומות ההודיה היא על ארץ ישראל. כשאדם סתם יושב, קשה לו לומר תודה על הארץ. אבל כשהוא אוכל לחם או מחזיק פירות, הוא נהנה מן הארץ, ואז הוא יכול להודות עליה.
בתורה יש רק שתי מצוות מפורשות של הודיה – ברכת המזון וביכורים – ובשתיהן ההודיה היא על הארץ.
🧺 ארבעה דינים מיוחדים
כדי להבין את מצוות הביכורים, הרב עמד על ארבעה דינים מיוחדים שאין כמותם בשאר מתנות הכהונה.
הראשון: מקרא ביכורים. להבאת הביכורים מתלווה מצווה נוספת, שהיא מצוות עשה בפני עצמה: לקרוא פרשה שלמה – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה", הפסוקים שאנחנו קוראים בליל הסדר. לא מצאנו שמי שמביא מעשר ראשון או מעשר שני קורא פרשה. רק כאן.
השני: את הביכורים חובה להביא לבית המקדש, ולכן הם אינם נוהגים בזמן שאין בית. לעומת זאת, שאר מצוות הראשית – תרומה, חלה, בכור בהמה – אינן תלויות במקדש. נותנים אותן לכהן הקרוב. חז"ל מספרים שהכהנים היו מחזרים על הגרנות לקבל את המתנות. אבל ביכורים חייבים להעלות בעצמך לירושלים.
השלישי: ביכורים מביאים רק משבעת המינים. בתרומות ומעשרות, מן התורה החיוב הוא בדגן, תירוש ויצהר, וחכמים הרחיבו אותו לכל גידולי הקרקע. אבל בביכורים לא הרחיבו חכמים כלום. רק שבעת המינים.
הרביעי: החובה תלויה בבעלות על הקרקע. רק מי שיש לו קרקע בארץ ישראל מביא. הקונה אילן אחד בתוך שדה חברו אינו מביא, לפי שאין לו קרקע. ואילו בתרומות ומעשרות החיוב חל על הפירות, מי שלא יהיה בעליהם. ארבעה דינים יוצאי דופן, ובכולם צריך להבין: מה מיוחד בביכורים?
במצוות ביכורים יש ארבעה דינים שאין בשאר מתנות כהונה: מקרא, הבאה למקדש, שבעת המינים בלבד, ותלות בבעלות על הקרקע.
🚪 "כי באתי אל הארץ"
המקובל לחשוב שביכורים הם הודיה על הפירות. אדם רוצה להודות לה' על הרימון, על הגפן ועל התאנה. ויש אף אחד מן הראשונים שכתב כך בטעמי המצוות. אבל הרב הציע להתבונן בפסוקים, ולראות שתכלית המצווה היא אהבה, שמחה והודיה על מתנת ארץ ישראל.
הראיה הראשונה: מיד כשהמביא מגיע למקדש, הוא אומר לכהן: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". זו הצהרת הכוונות: לשם מה באתי? כדי להודות על כך שבאתי אל הארץ. לא מזכירים את הגשם, לא את המלקוש, לא את הקציר. דבר אחד: אני נמצא בארץ ישראל.
הראיה השנייה: המביא מודה על חסדי ה' בכל ההיסטוריה של עם ישראל, מימי האבות. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", ואחר כך "וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה", "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים", "וַנִּצְעַק אֶל ה'", "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם". מה הקשר בין כל זה לבין סל של פירות?
אם ההודיה היא על הפירות, הסיפור הזה מיותר. אבל אם ההודיה היא על ארץ ישראל, הוא הכרחי. כי איך מודים על הארץ? אי אפשר להתחיל ב"אני גר בארץ ישראל". זה לא מספיק. צריך לספר את כל הדרך: מאיפה באנו, מה עבר עלינו, ואיך הגענו לכאן.
המביא ביכורים פותח ואומר שבא אל הארץ, ואינו מזכיר גשם או יבול – ההודיה היא על הארץ עצמה.
👴 סיפור של סבא
הרב המחיש זאת. נניח שאדם רוצה לספר לנכדיו כמה טובה הארץ. הוא לא יאמר רק "אני גר כאן, וכאן נולדו ילדיי". זה לא מעורר שום דבר. הוא יספר על הדרך: איך בדור הקודם היו רדיפות, איך הסבא ברח והסתתר, איך ראה את המוות מול עיניו כמה פעמים, ובדיוק ברגע האחרון ניצל בנס. איך אחר כך ניסה לעלות לארץ, ושוב נתקל בקשיים ובצרות. ובסוף, סוף סוף, הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
כך מספרים. וכך עשה מביא הביכורים. הוא לא אמר "אני גר כאן". הוא סיפר את העבר: לבן הארמי שביקש לעקור את הכל, הירידה למצרים, העבדות, הצעקה, והגאולה. אנחנו היום מספרים את הסיפור שלנו; בזמנם סיפרו את הסיפור שלהם. וכך מודים לה' על ארץ ישראל.
הראיה השלישית: פרשת ביכורים פותחת במילים "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". אף מצווה אחרת אינה פותחת בנוסח ארוך כזה. במצוות חלה כתוב רק "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ". לא נחלה, לא ירושה, לא ישיבה. רק בביכורים התורה מזכירה ביאה, נחלה, ירושה וישיבה.
למה? כי להודות על הארץ אפשר רק אחרי שעוברים את כל השלבים: באים, יורשים, מתנחלים, ויושבים בה בשקט. רק אז, כשאפשר לראות את המתנה במלואה, הגיע הזמן להודות.
מי שרוצה להודות על הארץ מספר את כל הדרך שעברו עד שהגיעו אליה, ולכן מקרא הביכורים הוא סיפור היסטורי.
🗝️ ארבעה דינים – תשובה אחת
הראיה הרביעית: כמה פעמים מוזכרת מתנת הארץ בפרשת הביכורים? "מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ"; "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"; "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"; "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". כמעט ארבע פעמים המביא מכיר בכך שאת הארץ קיבל מתנה מבורא עולם.
ועכשיו כל ארבעת הדינים מתיישבים. למה יש מקרא ביכורים? אם מודים על פרי, אין צורך לקרוא. אבל אם מודים על ארץ ישראל, צריך להסביר. זה אינו מובן מאליו, וצריך לספר את הסיפור כולו.
למה דווקא לבית המקדש? כי המקדש הוא מקום ההודיה, כמו שכתוב: "שָׁם עָלוּ שְׁבָטִים... לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'". שם קל להודות.
למה רק שבעת המינים? כי המטרה אינה להודות על הפירות, אלא על הארץ. ולכן מביאים את המובחר שבה, את המינים שנשתבחה בהם, ואין טעם להרחיב לשאר הפירות.
ולמה רק בעל הקרקע? כי לא מודים כאן על הפירות, אלא על הקרקע. מי שאין לו קרקע, על מה יביא? והרב הוסיף: ודאי שאפשר ורצוי להודות גם על הפירות עצמם. אבל עיקר המטרה היא להודות לה' על מתנת ארץ ישראל, ודרך הפירות אדם רואה כמה טובה האדמה שהביאה אותם.
כל הדינים המיוחדים של הביכורים מתיישבים לפי היסוד שהם הודיה על הארץ ולא על הפירות.
🌾 "חג הקציר" – מה עניינו
עכשיו אפשר לחזור לחג השבועות עצמו. התורה קוראת לו גם "חג הקציר". ואחרי שלמדנו שהביכורים עניינם הודיה על הארץ, אפשר להבין שגם חג הקציר אינו רק הודיה על הקציר והתבואה. אלא כשאדם רואה את שפע התבואה שנתן לו ה', הוא נזכר באיזו ארץ הוא גר, ומודה על ארץ ישראל.
זה פירוש מיוחד מאוד. חג הביכורים אינו חג חקלאי במובן הפשוט. הפירות הם רק הפתח. כשאתה רואה כמה טובה התבואה, אתה מבין כמה טובה האדמה. ומודה לה' על האדמה שמביאה פירות כאלה.
משתתף בשיעור העיר שלכן צריך את שני הדברים, גם אדמה וגם פירות. והרב הסכים: רק כשיש פירות, אדם נהנה מן הארץ ומרגיש את טובה. מי שאינו נהנה מן הארץ, אין לו דרך להביא את ההודיה. הפירות מעוררים את ההכרה, וההכרה מביאה את ההודיה.
ומכאן נקודה נפלאה: חג הביכורים, שבו מקריבים את שתי הלחם, והביכורים שכל אחד מביא מביתו, הם שני דברים שונים, אבל יש להם מכנה משותף. שניהם הודיה לה' על ארץ ישראל.
חג הקציר אינו רק הודיה על התבואה; כשרואים את שפע התבואה נזכרים באיזו ארץ אנחנו גרים, ומודים עליה.
🤲 הודיה ציבורית והודיה פרטית
מה ההבדל בין שני סוגי הביכורים? שתי הלחם הן הודיה ציבורית, והביכורים של כל אחד הם הודיה פרטית.
יש חג שבו עם ישראל בכללותו, כולם ביחד, מודים לה' על הארץ. זה חג השבועות, ובו מביאים את שתי הלחם מן התבואה החדשה. ויש הודיה פרטית של כל אחד ואחד על החלקה שלו בארץ ישראל. זו הבאת הביכורים.
וזה מתאים לאופן שבו ניתנה הארץ. עם ישראל בכללותו קיבל את ארץ ישראל מן הקדוש ברוך הוא. ויש גם לכל אחד ואחד חלקה פרטית שלו. לכן גם ההודיה כפולה: הציבור כולו מודה על הארץ כולה, וכל יחיד מודה על חלקו.
ועכשיו מובן למה התורה קוראת לשבועות על שם הקרבן, "יום הביכורים". כי זו כל מהות החג: להודות לה' על מתנת ארץ ישראל, בשם כל העם, על ידי הביכורים הציבוריים.
ואחרי החג, כל אחד מביא בזמנו את הביכורים שלו. מי שיש לו תאנים מביא בזמן התאנים, מי שיש לו ענבים מביא בזמן הענבים. ביכורים מביאים משבועות ועד סוכות. החג הציבורי פותח את העונה, והיחידים ממשיכים אותה, כל אחד כשמבשילים פירותיו. כך ההודיה על הארץ אינה נגמרת ביום אחד, אלא נמשכת לאורך כל הקיץ, מסל אחד לסל הבא.
שתי הלחם בשבועות הן הודיה של כל ישראל על הארץ, והביכורים של כל אחד הם הודיה פרטית על חלקו בה.
🍇 סדר שבעת המינים
בתוך הדברים העיר הרב הערה יפה. הפסוק אומר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". ויש כלל פשוט: זה בדיוק הסדר שבו גדלים שבעת המינים.
חוץ מן החיטה והשעורה, שבהן הקדימה התורה את החיטה משום חשיבותה – שהרי למעשה השעורה מבשילה קודם – שאר המינים מבשילים לפי הסדר שבפסוק. קודם השעורה, אחריה החיטה, אחר כך הגפן, אחריה התאנה, אחר כך הרימון. הרב סיפר שהוא רואה זאת בחוש בגינה שלו: הרימונים מבשילים בדיוק לקראת ראש השנה. אחר כך הזית, ובסוף התמרים, שהם האחרונים.
התעורר דיון בשיעור מתי בדיוק מבשילים הזיתים והתמרים, והמשתתפים הוסיפו מניסיונם. אבל הכלל נשאר: הפסוק מסודר כסדר ההבשלה.
ויש בזה דבר מרגש. עברו על הארץ אלפי שנים, ועדיין הכל צומח כאן באותה צורה ובאותו סדר. הארץ שמרה על טבעה, כאילו חיכתה לבניה. ומי שמביא את הביכורים לפי הסדר הזה, מביא את המובחר של ארץ שלא השתנתה.
סדר שבעת המינים בפסוק הוא גם סדר הבשלתם, והארץ שומרת על טבעה עד היום.
📖 מגילת רות – שבחה של הארץ
ולפי זה, אמר הרב, יש עוד טעם לכך שקוראים בשבועות את מגילת רות. הטעם הפשוט ידוע: בשבועות נולד דוד המלך ונפטר, ומגילת רות מספרת על שורשיו.
אבל לפי מה שלמדנו, אין מגילה שמשבחת את ארץ ישראל כמו מגילת רות. מה מסופר בה? ראשית, כמה קשה מצבו של מי שעוזב את הארץ. אלימלך, שהיה מגדולי הדור, עזב את ארץ ישראל. ומה קרה? הוא מת. ויותר מזה: בניו נישאו לנשים נוכריות, ואחר כך גם הם מתו. ירידה גשמית וירידה רוחנית גם יחד.
ומשתתף העיר הערה חשובה, והרב הסכים: אלימלך לא עזב מחמת מצוקה בלבד. חז"ל אומרים שעזב כי לא רצה לעזור לעניים בשנות הרעב. אדם שנמצא במצוקה של פרנסה, יש לזה דין אחר. אבל מי שעוזב את הארץ כדי לא לסייע לאחרים, זו ירידה גדולה.
ומן הצד השני, ראו מה קורה לנוכרייה שבאה אל הארץ. רות, בת מלך מואב, שבאה לארץ ישראל ודבקה בעם ובתורה – נעשתה אישה צדקת, ונעשתה אמה של מלכות, סבתו של דוד המלך. אין מגילה שמראה כמותה מה קורה למי שעוזב את הארץ ומה קורה למי שבא אליה. ולכן היא מתאימה כל כך לחג שכולו הודיה על הארץ.
מלבד הטעם המוכר, קוראים את מגילת רות בשבועות משום שאין מגילה שמשבחת את ארץ ישראל כמוה.
🍷 ארבע לשונות וחמש
ועכשיו לחלק החשוב ביותר: איך כל זה מתיישב עם מה שכל עם ישראל חוגג בשבועות, חג מתן תורה? הרב אמר שזה חידוש ששמע מאחד מבני דורנו, וכשקרא אותו לראשונה נהנה מאוד. כל שנה היה מגיע לשבועות ושואל: מה זה, חג מתן תורה או חג על ארץ ישראל? והחידוש הזה מחבר את השניים.
שלוש הלשונות הראשונות של הגאולה – "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" – הן ההצלה והיציאה ממצרים. השלב הבא הוא "ולקחתי אתכם לי לעם": עם ישראל נעשה עם ה', וזה מעמד הר סיני. והשלב הסופי של הגאולה הוא "והבאתי אתכם אל הארץ".
בפסח מודים על תחילת הגאולה. מה קרה בפסח? יצאנו ממצרים. היה "והוצאתי", "והצלתי" ו"וגאלתי". עוד לא היה "והבאתי". אין טעם לשתות בפסח כוס חמישית, כי בפסח לא הגענו לארץ. לכן שותים ארבע כוסות בלבד.
ומה עם הכוס הרביעית, "ולקחתי", שהיא כנגד מתן תורה? למה שותים אותה כבר בפסח? כי תחילת הלקיחה הייתה כבר ביציאת מצרים. חז"ל ראו ביציאת מצרים אירוסין בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, כמו שאמר ירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". אירוסין היו בפסח, כשעזבנו הכל והלכנו אחריו. והחתונה, הנישואין עצמם, הייתה בשבועות.
בפסח מודים על תחילת הגאולה בלבד, ולכן שותים ארבע כוסות; הלשון החמישית, "והבאתי", שייכת לשלמות הגאולה.
🌱 התחלה וסוף
אם כן, מתי מודים לה' על שלמות הגאולה? בפסח מודים רק על ההתחלה. פסח הוא תחילת התהליך, ותחילת הספירה. וסיומו של התהליך הוא בחג השבועות.
וחג השבועות נקרא בתורה בשני שמות נוספים: "חג הקציר" ו"יום הביכורים". הוא חל בזמן שבו התבואה מבשילה ונקצרת, ובו מביאים את שתי הלחם, שמסמנות את ההודיה על תבואת הארץ הטובה.
הקציר התחיל בפסח, עם העומר, ונגמר בשבועות, עם שתי הלחם. וזה מתאים בדיוק: הגאולה התחילה בפסח ונגמרת בשבועות. לא בחינם התורה קושרת את החגים לתבואה. התבואה בארץ ישראל ממשילה את מצבו של עם ישראל: בפסח הוא מתחיל את גאולתו, ובשבועות הוא גומר אותה.
ויש עוד רמז. לחמי שתי הלחם הם חמץ. בכך דומה הקרבן הזה לקרבן תודה, שגם בו יש לחמי חמץ, בניגוד לשאר המנחות שהן מצה. קרבן תודה, הודיה שלמה, בא דווקא כשהגאולה נשלמת. בפסח, כשהגאולה רק מתחילה, אוכלים מצה. בשבועות, כשהיא נשלמת, מביאים חמץ, כמו קרבן תודה.
הגאולה התחילה בפסח ונשלמה בשבועות, בדיוק כמו הקציר שמתחיל בעומר ונגמר בשתי הלחם.
🔢 היום החמישים
ולפי זה, אמר הרב, יש פירוש מחודש לשאלה שכולם שואלים. למה לחג השבועות אין תאריך בתורה? לכל החגים יש תאריך: בחודש הראשון בארבעה עשר יום, בחודש השביעי בעשור לחודש. ואילו על שבועות כתוב רק "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". החג תלוי בספירה, ולא בתאריך. ובגמרא מובא שהוא יכול לחול בה', ו' או ז' בסיוון, לפי החודשים.
לפי מה שלמדנו, הדבר נפלא. בשבועות מודים על שלמות הגאולה. ומה מסמל את שלמות הגאולה? המספר חמישים. איפה רואים שגאולה וחמישים הולכים יחד? ביובל. בשנת החמישים "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". השנה החמישים היא שנת הגאולה של הארץ.
ולמה אין תאריך? כי לשלמות הגאולה אי אפשר לתת תאריך. גם כשנכנסו לארץ, זה עוד לא היה שלם. צריך היה לבוא, לרשת, להתנחל ולשבת. אין יום אחד שבו אפשר לומר: עכשיו נשלמה הגאולה. זה מהלך. ולכן התורה לא כתבה תאריך, אלא "יום החמישים". חמישים מסמן את השלמות. ביום הזה מודים לה' על שלמות הגאולה.
פסח מציין יום מסוים, יום היציאה. שבועות מציין סוף של דרך, ולכן הוא נקבע לפי ספירת הדרך עצמה.
לשבועות אין תאריך בתורה אלא "יום החמישים", משום שחמישים הוא מספר הגאולה, ושלמות הגאולה אינה תאריך אלא תהליך.
🎁 שתי מתנות בשלמות הגאולה
ועכשיו, אמר הרב, ראו כמה זה יפה. חג השבועות מסמל את שלמות הגאולה. ומה קיבלנו בשלמות הגאולה? שני דברים נפלאים.
האחד: את התורה. "ולקחתי אתכם לי לעם". האירוסין היו בפסח, ושלמותם, החתונה, הייתה במתן תורה, כמו שאמרו חז"ל על "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" – זה מתן תורה. והשני: את ארץ ישראל. "והבאתי אתכם אל הארץ". אלה שתי המתנות שקיבלנו מבורא עולם כשנשלמה הגאולה.
נמצא שאין שום סתירה. חג השבועות עניינו שלמות: כמו שנגמר הקציר, כך נגמרת הגאולה. ובשלמות הגאולה יש שני דברים: התורה הקדושה, שבה התחתנו עם בורא עולם, וארץ ישראל שקיבלנו.
ולמה במשך אלפיים שנה הודגש בעיקר הצד של מתן תורה? הרב הסביר: בגלות, על מה היו מודים? לא היה במה להודות על הארץ. לכן לא ראו יהודים צורך לציין את מתנת הארץ, וחגגו בעיקר את מתן תורה, וזה ודאי נכון. אבל היום, כשזכינו בחסדי ה' לחזור לארץ ישראל, חוזר גם הצד השני של החג. מה שהיה נסתר בגלות, מתגלה שוב.
ועכשיו מובנת גם הכוס החמישית. בפסח אין מקום לשתות אותה, כי עוד לא הגענו לארץ. ההודיה על "והבאתי" שייכת לשבועות, חג שלמות הגאולה, שבו מביאים את הביכורים.
בשלמות הגאולה קיבלנו שתי מתנות – התורה וארץ ישראל – ולכן אין סתירה: שבועות הוא חג ההודיה על שתיהן.
🏡 "אין כמו ארץ ישראל"
הרב הרחיב מעט על השינוי שעבר על הדורות. במשך אלפיים שנה, יהודי שהיה אומר "אין כמו ארץ ישראל" היה שומע לפעמים לעג: במה בדיוק אין כמוה? הארץ הייתה שוממה, קשה לחיות בה, ומעטים זכו להגיע אליה. ההודיה עליה הייתה בעיקר געגוע.
והיום, ברוך ה', אפשר לומר זאת בפה מלא. הרב אמר שבשנה שבה נאמר השיעור, כשבעולם כולו היו קשיים גדולים, אפשר היה לומר לכל אדם בעולם "אין כמו ארץ ישראל", וכמעט אף אחד לא היה חולק. איפה עוד יושבים יחד בשיעור, רגועים ושמחים? רבים מרגישים שזה המקום הנפלא ביותר, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ".
ומי שמרגיש זאת, מבין שחג השבועות צריך לכלול את שתי ההודיות. גם על התורה הקדושה, וגם על הדבר השני שמשלים את הגאולה. ההודיה על הארץ אינה באה במקום ההודיה על התורה, אלא לצדה, כשני חלקים של אותה מתנה גדולה: "ולקחתי" ו"והבאתי".
וכמו שהביכורים מחייבים לספר את כל הדרך, כך גם אנחנו בשבועות יכולים להתבונן בדרך שעבר עם ישראל, מן הגלות ועד השיבה, ולהודות על כל שלב בה.
בדורות הגלות לא היה במה להודות על הארץ, והיום אפשר לומר בפה מלא שאין כמו ארץ ישראל – ולכן חוזרת ההודיה עליה.
🍯 להודות על שתי המתנות
אבל יש קושי מעשי: אין לנו מנהגים מחז"ל ומן הדורות הקודמים שמציינים בשבועות את ההודיה על הארץ. לא תיקנו. מה עושים? הרב סיפר מה הוא עצמו נוהג.
הוא אוכל מאכלי חלב, ומלבד הטעם הידוע שהתורה נמשלה לחלב, הוא מזכיר לעצמו ולבני ביתו שארץ ישראל היא "ארץ זבת חלב ודבש". והוא קונה לכבוד החג פירות משובחים של הארץ, למשל תמרים עסיסיים במיוחד, שכשאוכלים אותם מרגישים ממש דבש. לא דבר שקונים בכל יום, אבל לכבוד שבועות זה כדאי. והנה רואים את מה שהתורה אמרה מתקיים לנגד העיניים: ארץ זבת חלב ודבש. כך מודים על מתנת הארץ.
אבל הרב הדגיש: לא לשכוח מה ראשון. החג הוא קודם כל חג מתן תורה. בלי התורה אנחנו כלום. הוא אמר שראה בעיניו איך התלהבות לארץ שאין בה תורה דועכת עם השנים, ולא נשאר ממנה הרבה. רק במקום שיש בו חיבור לתורה, נשאר גם חיבור אמיתי לארץ. החיבור לארץ נשען על התורה.
לכן בשבועות מודים קודם כל על מתן תורה, ואחר כך גם על המתנה השנייה, מתנת ארץ ישראל. אלה שתי המתנות שאנחנו מודים עליהן בחג שמסמל את שלמות הגאולה. ויזכנו ה' שכמו שהתורה מלמדת, כשמודים לו, הגאולה ממשיכה הלאה והלאה, עד שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.
בשבועות מודים קודם כל על התורה, שבלעדיה אין לשום דבר קיום, ואחר כך גם על מתנת הארץ.