📍 המפה בכניסה לקניון
בחומש דברים משה רבנו מדבר עם עם ישראל. חלק מדבריו הם ציוויים: מה לעשות. וחלק גדול מהם הוא תיאור של העתיד: מה יקרה כשייכנסו לארץ, מה יקרה אחר כך, ומה יקרה בקללות. בפרשת כי תבוא נקראו הקללות, ולצערנו רובן כבר התקיימו במשך ההיסטוריה.
הרב אמר שהוא שם לב שלא לכולם ברור איפה אנחנו עומדים בהיסטוריה. והמשיל זאת למפה שתלויה בכניסה למקום גדול, ובה נקודה עם הכיתוב "אתה נמצא כאן". מי שמסתכל עליה יודע מאיפה להתחיל ללכת. לא תמיד אפשר לדעת את המקום המדויק, אבל אפשר לדעת את האזור.
כך גם בחומש. כשמגיעים לפרשת ניצבים, אי אפשר לגשת אליה כמו אל עוד פרק היסטוריה. יש בה תהליך, שלב אחר שלב, ואנחנו נמצאים בתוכו. אפשר להתווכח אם אנחנו בשלב השלישי או הרביעי. אבל ברור שאנחנו כאן. הרב סיפר שבכל פעם שהוא מגיע לפרשה הזאת הוא מתרגש מחדש: הנה אני כאן. ונשאר לברר: מה היה לפני, ומה השלב הבא.
בחומש דברים אפשר למצוא את המקום שבו אנחנו עומדים בהיסטוריה, כמו במפה שכתוב בה "אתה נמצא כאן".
📜 שתי תוכחות, שני חורבנות
לפני שקוראים את הפרשה, הרב הקדים יסוד שמקובל על מפרשים רבים, ומובא ברמב"ן, וכבר בזוהר. פעמיים נאמרו קללות בתורה. פעם בחומש ויקרא, בפרשת בחוקותי, ופעם בחומש דברים, בפרשת כי תבוא. ומספר הקללות בכי תבוא הוא בדיוק כפול ממספרן בבחוקותי. הרמב"ן כותב שזה לא סתם כפל: התוכחה הראשונה היא כנגד חורבן בית ראשון, והשנייה כנגד חורבן בית שני.
הרב אמר שאפשר לראות את זה גם בלי הרמב"ן. בתוכחה הראשונה כתוב כמה זמן תימשך הגלות: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". הגלות תהיה כנגד מספר השנים שלא שמרו שמיטה. כולנו יודעים שהיו שבעים שנה בגלות, ואחר כך חזרו. גם החזרה מופיעה שם. וירמיהו אמר זאת במפורש מראש: לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם.
אבל בכי תבוא, אפשר לעבור על כל הפרשה ולא למצוא תאריך. מתי חוזרים? לא כתוב. ואכן, בגלות השנייה איש לא הבטיח מתי תיגמר. מי שניסה לחשב קץ, ידע שאין לזה בסיס. ולכן השאלה "איפה אנחנו נמצאים" אינה נפתרת בחשבון של שנים, אלא בקריאה נכונה של שלבי התהליך שבפרשה.
התוכחה שבויקרא מכוונת לחורבן הבית הראשון, ויש בה זמן קצוב; התוכחה שבכי תבוא מכוונת לחורבן השני, ואין בה תאריך.
🪜 לא בום אחד
פרשת ניצבים היא פרשת הגאולה והתשובה. התורה שוזרת בה את שני הנושאים יחד: פסוקי התשובה ופסוקי הגאולה נכתבים לסירוגין, כדי להדגיש שהם תלויים זה בזה. תשובה, גאולה, תשובה, גאולה, כמו סולם. זה יסוד גדול בקריאת הפרשה: הגאולה אינה באה בבת אחת.
תמיד אהבו לספר שזה יהיה "בום" אחד גדול. זה נשמע רומנטי ומעניין יותר: פתאום יתקע שופר ממרחקים, ירד בית המקדש מן השמיים, ובאותו יום כולנו נעוף על כנפי נשרים לארץ ישראל. יש עדיין מי שמחזיקים בחלום הזה, ובטוחים שכך זה יקרה.
בעניין בית המקדש יש באמת מחלוקת בראשונים, אם ירד מן השמיים או ייבנה בידי אדם. ויש לזה נפקא מינה עצומה. למשל, מכון המקדש משקיע סכומים גדולים בהכנת כלים, בתפירת בגדי כהונה, ואפילו באימון כהנים לעבודה. כל זה בנוי על השיטה שבית המקדש ייבנה בידי אדם, ולכן צריך להתכונן.
אבל הפרשה עצמה מתארת תהליך. ועכשיו אפשר לעבור על הפסוקים אחד אחד, ולראות את השלבים.
התורה שוזרת את התשובה והגאולה לסירוגין, כמו סולם, ולא מתארת רגע אחד שבו הכל מתהפך.
💭 "והשבות אל לבבך"
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ". קודם יבואו הברכות, ואחר כך, לצערנו, יתקיימו כל הקללות. ואז תקרה פעולה מעניינת: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה".
שימו לב: לא כתוב כאן "ושבת", תשובה. כתוב "והשבות אל לבבך". מה זה? הפנמה. האדם משיב אל ליבו את מה שעבר עליו. קרה לי משהו, יש כאן מאורע שדורש התבוננות. אי אפשר להמשיך כאילו כלום לא קרה. זה חשבון נפש.
הרב נתן דוגמה מן החיים: עירייה שבמשך זמן נתנה להפקרות להשתולל, ופתאום קרה משהו. ואז אומרים: עד כאן. מכאן והלאה צריך לדאוג שזה לא יקרה שוב. יושבים ועושים חשבון: מה עלינו לעשות. זה "והשבות אל לבבך". ודווקא "בכל הגויים", במקום הגלות עצמו, שם מתחיל המהלך.
רק אחרי זה בא השלב הבא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". כפשוטו, עם ישראל יחזור בתשובה. אבל צריך לדייק במילים.
השלב הראשון אינו עדיין תשובה, אלא התבוננות: האדם משיב אל ליבו את מה שעבר עליו.
🚪 "עד" ו"אל"
למה כתוב "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" ולא "ושבת אל ה' אלוקיך"? הרי בהמשך הפרשה, בפסוק האחרון, כתוב: "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". יש תשובה "עד", ויש תשובה "אל". וכך גם בנביא: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ", ובמקום אחר "וְשׁוּבוּ אֶל ה'".
מה ההבדל? הרב הסביר בדוגמה: "הגעתי עד הבניין" ו"הגעתי אל הבניין". מי שהגיע עד הבניין עומד בחוץ, ליד הפתח. מי שהגיע אל הבניין נכנס פנימה. זה הבדל עצום. ויש גם בהלכה שאלה ידועה, אם "עד" פירושו עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל.
כך יש כאן שתי דרגות. בתחילה עם ישראל שב "עד ה'": מתקרב, מגיע עד הפתח. ורק בסוף התהליך, אחרי הגאולה והברכה, יבוא השלב של "כִּי תָשׁוּב אֶל ה'", תשובה שלמה, שבה נכנסים פנימה. ההבנה הזאת חשובה מאוד: היא מראה שהתשובה הראשונה שבפרשה אינה עדיין התשובה השלמה. ונחזור לזה בהמשך.
יש תשובה "עד ה'" ויש תשובה "אל ה'", כמו ההבדל בין מי שהגיע עד הבניין למי שנכנס אליו.
🧲 שני קיבוצי גלויות
השלב השני: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה". המפרשים הקשו על הפסוק הזה קושיות רבות. ראשית, יש בו לכאורה אותה פעולה פעמיים: "ושב... את שבותך", ו"ושב וקבצך".
יש כאן יסוד מפורסם של הרמב"ן: יהיו שני קיבוצי גלויות. הרמב"ן כתב זאת על פסוק בישעיה, בהפטרה שהאשכנזים קוראים בתענית ציבור: "מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו". מה פירוש "עוד אקבץ"? אומר הרמב"ן: דע לך, יהיו פעמיים קיבוץ גלויות. וזה גם הפסוק כאן: פעם "ושב את שבותך", ופעם "וקבצך מכל העמים".
ועוד דבר מעניין. קודם נאמר על עם ישראל "ושבת עד ה'", ועכשיו התורה כותבת אותו פועל בדיוק על בורא עולם: "ושב ה' אלוקיך". מה שייכת תשובה אצל הקדוש ברוך הוא? אצלנו תשובה היא חרטה על עבירות. אבל המילה עצמה פירושה חזרה: הייתי שם וחזרתי לכאן. כמו שהקדוש ברוך הוא הלך כביכול איתנו לגלות, כך הוא חוזר ומחזיר אותנו לכאן. גם אצלנו, התשובה הראשונה בפרשה היא קודם כל חזרה למקום.
הפסוק כופל את פעולת הקיבוץ, ולפי הרמב"ן יהיו שני קיבוצי גלויות.
🌍 מקצה השמיים
"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". את זה כולנו מכירים בפועל. וצריך לשים לב: עם ישראל הגיע כך לארצו בפעם הראשונה בהיסטוריה. ממצרים לא באו מקצה השמיים. המרחק לא היה גדול, גם אם ההליכה ארכה ארבעים שנה. בימי בית שני באו מבבל, מעיראק של היום. גם זה אינו מרחק עצום. בדורות האחרונים עוד היו שעשו את הדרך מבגדד לירושלים על חמור, בכארבעים יום: יצאו אחרי פסח והגיעו לפני שבועות.
בספרי עזרא ונחמיה מסופר מאיפה באו, והם הלכו ברגל. לא היו צריכים אפילו אונייה. אף אחד לא הגיע מאמריקה או מאוסטרליה. לא היה אף פעם שעם ישראל הגיע לארץ מקצה השמיים, עד דורנו.
ולא רק זה. בכל ההיסטוריה האנושית אין עוד מקרה של עם שגלה, התפזר בכל קצוות העולם, וחזר לארצו. אין לזה אח ורע. הרב אמר: בשביל מי שקורא את זה בלי אמונה, מה צריך יותר מזה? איך יכול אדם להבטיח מראש שיקרה דבר שמעולם לא קרה לשום עם? מאיפה ידע מי שכתב את התורה? רק מי שעושה את ההיסטוריה יכול לכתוב אותה מראש. די לקרוא את הפסוק כדי להרגיש אמונה בבורא עולם.
מעולם לא חזר עם ישראל לארצו מקצות העולם, ואין עם אחר בהיסטוריה שהתפזר בכל העולם וחזר.
👨👩👧👦 "וירשתה" ו"והרבך מאבותיך"
הפסוק הבא: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ". לא לכל מקום, אלא לארץ אבותיך. ולא רק להגיע. תלמידי הגר"א ותלמידי הבעל שם טוב עלו לכאן, אבל לא ירשו את הארץ. השלטון היה של אחרים, ועשו בהם מה שרצו. התורה מבטיחה יותר: "וירשתה". תהיה לך בעלות ושלטון על ארץ ישראל.
ואחר כך: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". מי שמסתכל במפה ההיסטורית רואה שפעמים רבות הדור החדש של עם ישראל היה קטן מן הדור הקודם. פוגרומים, מגפות, גזירות. במשך תקופות ארוכות עם ישראל כמעט לא גדל. רק בדורות האחרונים התחיל לגדול.
ועכשיו כולנו רואים בחוש איך עם ישראל מתרבה בקצב מסחרר. הרב אמר שזו גם הסיבה לבעיות הדיור של ימינו. מחירי הבנייה עולים כי אי אפשר לעמוד בקצב. מנסים לבנות כמה שיותר, והאוכלוסייה גדלה מהר יותר ממה שהקבלנים מספיקים לבנות. לכן, אמר, מי שמצליח לקנות דירה עושה דבר נפלא. אנחנו רואים בעינינו את "והרבך מאבותיך" מתקיים.
התורה מבטיחה לא רק עלייה, אלא ירושה ושלטון בארץ, וריבוי שלא היה כמותו בגלות.
❤️ "ומל ה' את לבבך"
ואז בא פסוק מעניין מאוד: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". ידוע שראשי התיבות "את לבבך ואת לבב" הם "אלול", ומכאן לומדים שבחודש אלול ה' עוזר לנו לחזור בתשובה. אבל מבחינה היסטורית הפסוק מלמד על תופעה מיוחדת: תשובה שלנו ושל בורא עולם יחד. אנחנו חוזרים, והקדוש ברוך הוא מסיר את הערלה מעל הלב.
הרב סיפר מה שראה בעיניו לפני כעשר שנים. פתאום התחילו לבוא אליו תלמידי תיכון מבית ספר אחד, בכיתות י"א וי"ב, ורצו ללמוד יהדות. לא אחד ולא שניים. זה הגיע למצב שבתוך זמן קצר כמחצית מן הכיתה באו ללמוד ערב ערב במדרשה. ולא היה להם קל. היו הורים שהתרגזו, ופעם אחת הגיע סבא באמצע הלילה לחפש את נכדו. ההורים פחדו מה יהיה עם הבגרות ועם הצבא. ומה יצא בסוף? אחד מאותם תלמידים לומד היום בכולל של תלמידי חכמים.
משתתף העיר שיש גם צד שני, של מי שעוזבים. הרב הסכים שיש איזון, ושלא צריך להגזים. אבל זו דוגמה למה שהפסוק מתאר: בורא עולם נותן לאנשים לב, ופתאום הם רוצים מאוד לחזור. ברוך ה', לא מעטים חזרו כך.
יש שלב שבו התשובה באה משני הצדדים יחד: אנחנו חוזרים, וה' פותח את ליבנו.
🔁 "ואתה תשוב" – שוב?
הפסוק הבא: "וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ". עד כמה זה כבר התקיים, אפשר להתווכח. אבל בפסוק שאחריו כל המפרשים עומדים על שאלה: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו".
מה קשה? הרי כבר בפסוק הראשון נאמר "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". כבר הובטח שעם ישראל יחזור בתשובה. ופתאום שוב: "ואתה תשוב"? מה היה עד עכשיו? משתתפים הציעו שיש דרגות בתשובה. והעירו גם על הלשון: "תשוב" בעתיד, ו"ושמעת" ו"ועשית" בלשון שנראית כעבר.
כל המפרשים ניסו להסביר שיש כאן שני מיני תשובה: תשובה אחת בתחילת התהליך, ותשובה שנייה בהמשכו. וזה הנושא שהשיעור רוצה לעמוד עליו.
ואחר כך באה הברכה: "וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ, לְטֹבָה". ברכה עד בלי די. אלה ימות המשיח, ולשם עוד לא הגענו. ומתי זה יקרה? "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ". התורה מסיימת בתשובה "אל", תשובה מלאה.
אחרי שכבר נאמר שעם ישראל ישוב, התורה אומרת שוב "ואתה תשוב", ומכאן שיש שני מיני תשובה.
⚔️ "מי שאומר שזו גאולה כופר"
ועכשיו לשאלה היסטורית חשובה מאוד. האדמו"ר מסאטמר קבע שמי שחושב שבארץ ישראל של היום אנחנו נמצאים בגאולה, הוא כופר בתורה. למה כל כך חריף? הוא טוען: יש חומש, בואו נקרא. התורה מתארת איך תהיה הגאולה. קודם עם ישראל יחזור בתשובה, ורק אחר כך תבוא הגאולה. אין אפשרות שעם ישראל יחזור לארצו בלי שלפני כן יחזור בתשובה. אלה פסוקים מפורשים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ", ורק אחר כך "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ".
וזו גם הלכה ברמב"ם, לא דרשה בעלמא. הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה: "וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן, וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין".
ומה הוא עושה עם הגמרא שאומרת שיש גאולה גם "בעיתה", כשיגיע הזמן, אפילו אם ישראל לא יזכו? הוא מסביר: כשיגיע הזמן, יבוא אליהו הנביא, יחזיר את עם ישראל בתשובה, ואז יעלה אותם לארץ ישראל. כך או כך, קודם תשובה ואחר כך עלייה.
הרב אמר שאינו רוצה לבקר את האדמו"ר, אלא לדון בשאלה עצמה. והשאלה קשה: ראינו בעינינו ניסים גלויים, קיבוץ גלויות, מדינה, ירושה של הארץ. אבל איפה התשובה שהתורה אמרה שתבוא קודם?
האדמו"ר מסאטמר טען שגאולה בלי תשובה סותרת את התורה ואת הרמב"ם.
⏱️ "בעתה אחישנה"
הגמרא דורשת את הפסוק בישעיה "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה": זכו, אחישנה. לא זכו, בעתה. כלומר, יש שתי דרכים לגאולה. אם ישראל זוכים, הקדוש ברוך הוא מחיש אותה. ואם לא, היא באה בזמנה. לכאורה יש כאן פתח לגאולה שאינה תלויה בתשובה.
אבל כפי שראינו, גם את הדרך הזאת אפשר להסביר כך שהתשובה קודמת: כשיגיע הזמן, יבוא אליהו ויחזיר את העם בתשובה, ורק אז יעלה אותם. ולכן הקושיה נשארת במקומה: התורה, וגם הרמב"ם להלכה, מבטיחים שהתשובה תבוא קודם.
משתתפים בשיעור העירו שראינו ניסים גלויים. לפני מאתיים או שלוש מאות שנה שלטו כאן אחרים, וסביבנו יש היום מיליוני ערבים. ואנחנו עושים מלחמות, מקימים מדינה, וחיים כאן. הרב הסכים, אבל הדגיש שזה בדיוק מה שמחדד את השאלה. מה שהקדוש ברוך הוא אמר בתורה צריך להתקיים. הוא אמר שיחזרו בתשובה, ורק אחר כך יקבץ אותם. אם הקיבוץ קרה לנגד עינינו, איפה התשובה שהובטחה לפניו? מי שמאמין בתורה ובניסים גם יחד, חייב למצוא לכך תשובה.
גם הגאולה שבאה "בעתה" צריכה ליישב את הבטחת התורה שהתשובה קודמת.
⏳ תשובה שנכתבה מאה שנה מראש
הרב אמר: "אני חכם לאחר מעשה. אני אומר לכם במפורש, לפני שזה קרה לא הייתי מעז לומר תירוץ כזה. לא הייתי מאמין שזה תירוץ." זה תירוץ מדהים, אבל קשה לאמר אותו וקשה לקבל אותו בהתחלה.
אלא שהתירוץ הזה לא נאמר אחרי מעשה. הוא נכתב כמאה שנה לפני שהדברים קרו. חכם אחד כתב מראש מה הולך לקרות, ואמר: דעו לכם, זו התשובה שעליה העידה התורה, וכך יהיה. ומי היה החכם? רבי יהודה אלקלעי.
רבי יהודה אלקלעי כתב בספרו שהתשובה שעליה מדברת התורה לא תהיה תשובה כמו שאנחנו רגילים לחשוב, של אנשים שחוזרים מעבירותיהם ומקבלים עליהם עול מצוות. זה לא מה שיקרה בשלב הראשון. התשובה שבפרשה היא תשובה אחרת. והוא קורא לה בשם: תשובה כללית.
חשוב לשים לב לסדר הדברים. הקושיה של האדמו"ר מסאטמר נשאלה אחרי שהדברים קרו, כשאפשר היה לראות שהעם חוזר לארצו בלי שחזר קודם בתשובה כפשוטה. והתשובה לקושיה נכתבה מאה שנה לפני כן, כשעוד איש לא ראה את הדברים. מי שכותב דבר כזה מראש, אינו מתרץ בדיעבד. הוא קורא בתורה את מה שיהיה.
את התשובה לקושיה כתב רבי יהודה אלקלעי כמאה שנה לפני שהדברים קרו.
🏠 שתי תשובות
מסביר רבי יהודה אלקלעי: כל מה שהרבו לעסוק בתשובה ובהלכותיה, מימי חז"ל ועד האחרונים, נכנס במסגרת התשובה הפרטית. אדם שב מחטאו, לפי גדרי התשובה שקבעו הראשונים. לכל איש ואיש תשובה כפי חטאו, ולפי עונו כך משקל תשובתו. זו התשובה שאנחנו מכירים, עם כל הלכות התשובה של יום הכיפורים.
אבל יש תשובה כללית. פירושה שישובו כל ישראל אל ה' אלוקיהם, אל הארץ, נחלת אבותינו. כי כמו שאמרו חז"ל, כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ועל התשובה הכללית הזאת ציוו כל הנביאים. וכשהרמב"ם כותב "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין", הכוונה לפי דבריו לתשובה הכללית: שישובו ישראל לארץ הקדושה.
הרב הוסיף שרבי יהודה אלקלעי מוצא את שתי התשובות גם בתפילה. יש בקשות בתפילה על חזרה בתשובה שלמה, וזו התשובה הפרטית. ויש בקשה על הגאולה, וזו תלויה בכך שנשוב אל הארץ.
החידוש עצום: התשובה הראשונה שבפרשה אינה חזרה מעבירות. היא חזרה הביתה.
תשובה פרטית היא חזרה מן החטא; תשובה כללית היא שיבת העם כולו אל ארצו.
🧒 הבן שעזב את הבית
הרב המשיל זאת לבן שרב עם אביו. המריבה הגיעה למצב שהבן עזב את הבית והלך למקום אחר. מה השלב הראשון של התשובה? שהבן יחזור הביתה. עוד לא התפייסו, עוד לא דיברו, אבל הוא חזר. אחר כך אפשר להתפייס. ואם הוא אינו חוזר הביתה, ובמיוחד בזמנים שלא היו טלפונים, אין בכלל על מה לדבר.
וכך עם ישראל. היינו כביכול מחוץ לבית של הקדוש ברוך הוא, מחוץ לנחלת ה'. אנחנו ובורא עולם היינו במקומות שונים. עד כדי כך שהגמרא אומרת שהדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. ודאי שאינו עובד עבודה זרה בפועל, אבל הוא נחשב כמי שהקשר שלו מנותק.
ולא רק זה. לפי הרמב"ן, כל המצוות שעושים בחוץ לארץ הן בבחינת "ציונים", סימנים, כדי שלא יהיו חדשות לנו כשנשוב. העיקר הוא בארץ.
לכן אומר רבי יהודה אלקלעי שהתשובה הראשונה שהתורה מדברת עליה היא שעם ישראל ירצה לחזור לארץ ישראל. החזרה הביתה. ואת זה כתב, כאמור, כמאה שנה לפני שזה קרה.
כשהבן חוזר הביתה עדיין אין פיוס, אבל בלי החזרה הביתה אין בכלל על מה לדבר.
🔥 מלך שגזרותיו קשות כהמן
ועכשיו נראה מה מתארת הגמרא במסכת סנהדרין. מה יקרה כאשר יגיע זמן הגאולה, ועם ישראל לא ירצה לחזור בתשובה? אומר רבי יהושע: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחֲזִירָן לְמוּטָב".
והנה לפני כשמונים שנה העמיד הקדוש ברוך הוא מלך קשה כהמן. כל מה שהמן חלם לעשות, הוא עשה בפועל. המן רצה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים, בְּיוֹם אֶחָד". שלוש פעולות: להשמיד, כנגד גזירות על הרוח. להרוג, את הגוף. ולאבד, למחוק אותם מן העולם, לשרוף עד שלא יישאר דבר. והצורר בדורנו התחיל לעשות את כל זה בפועל, לכל היהודים מנער ועד זקן. ביום אחד לא הספיק, אבל עשה כמעט את הכל.
הרב ציין שבספר מובאות דוגמאות רבות להשוואה בין המן ההוא לבין זה שקם בדורנו, ואף רמזים לכך במגילת אסתר. אבל הזמן קצר.
והגמרא אומרת: מיד ישראל עושים תשובה. ושוב השאלה: ראינו מלך קשה כהמן, ואנחנו רואים גאולה. אנחנו בארץ ישראל, ואיש אינו שולט עלינו. אבל איפה התשובה? ורבי יהודה אלקלעי עונה: התשובה היא השיבה לארץ ישראל.
הגמרא מתארת שכאשר ישראל לא ישובו, יעמיד ה' מלך קשה כהמן, וישראל יעשו תשובה.
🚢 עד כאן
זה החידוש. התשובה שעליה דיברה התורה היא שעם ישראל עשה חשבון נפש, "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבְךָ", והחליט: עד כאן. די לגור בחוץ לארץ. לא כולם עשו את זה, וכבר ראינו מן הפסוקים שלא כולם יעשו. אבל יהודים רבים מאוד עשו את התשובה הזאת והחליטו: אנחנו עולים לארץ ישראל.
רבים מאוד מניצולי השואה עשו כך. הם ראו את המוות פעמים אין ספור, ובכל זאת יצאו לדרך. ברכבות, ובאוניות מעפילים שבהן נדחסו כמו סרדינים. הבריטים עצרו אותם, היו מאבקים, מחנות מעצר בקפריסין, ואחר כך מלחמות. והרבה מהם לא התחרטו מעולם, ושמחו כל ימיהם שזכו לעלות לארץ ישראל, למרות כל הקשיים. הם אמרו: עד כאן. לא משנה כמה קשה יהיה, אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל.
גם ממחנות העקורים שאחרי המלחמה יש תיאורים בכתב יד, יפים מאוד, של אנשים שהחליטו ש"עד כאן". הם דוגמה לפסוק "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבְךָ בְּכָל הַגּוֹיִם": שם, בגלות, אחרי הכל, עם ישראל מחליט לבוא אל המקום שהקדוש ברוך הוא קורא לו אליו. התשובה הזאת לא הייתה על עבירות ומצוות. היא הייתה שיבה.
אחרי השואה החליטו יהודים רבים שהגלות נגמרה, ובאו לארץ באש ובמים: זו התשובה שהתורה תיארה.
🌅 המצוות באות אחר כך
ויש עוד דיוק בפסוקים. בפסוקים הראשונים של הפרשה לא מוזכרת המילה "מצוות" אפילו פעם אחת. כתוב "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". עם ישראל בא אל המקום שבו אלוקים רוצה שיהיה. המצוות מופיעות רק בהמשך, בשלב שאחרי קיבוץ הגלויות: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו". בשלב הראשון שומעים לקול ה' שקורא לבוא לארצו. אחר כך מגיע ההמשך.
הרב אמר שהוא אינו יודע אם מאז שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתה פעם אהבה לארץ ישראל כמו בשנים שסביב תש"ח. לא יודע אם אפילו בימי בית שני רצו כל כך לבוא לארץ ישראל. רצו לבוא לכאן באש ובמים. זו הייתה תשובה שאין כדוגמתה.
ועכשיו אפשר לחזור למפה. אנחנו יודעים איך הגענו לכאן ומה התשובה שהביאה אותנו. אפשר להתווכח אם אנחנו בשלב השלישי או הרביעי. אין קץ ואין תאריך, והרב אינו אומר מתי זה יקרה. אבל השלבים הבאים כתובים בחומש, ומי שקורא אותם יודע לאן הולכים: אל התשובה השלמה, "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ", ואל הברכה שאין לה סוף. שנזכה לזה במהרה בימינו, אמן.
בשלב הראשון של הפרשה לא מוזכרות מצוות כלל, רק שמיעה לקול ה' שקורא לבוא לארץ.