👶 מי קורא שם לתינוק?
השיעור מבקש ללמוד ממגילת רות מוסר לדורנו, והוא פותח בדבר מפליא שבסוף המגילה. לרות ולבועז נולד בן. מי היינו מצפים שיקרא לו שם? רות, האם. או נעמי. או בית הדין, או רב העיר – הרי בועז היה ראש הסנהדרין.
אבל מה כתוב? "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". השכנות! איפה ראינו פעם שהשכנות קוראות שם לתינוק? איפה האם, איפה הסבתא?
ועוד דבר מוזר: כשנולד ילד, עושים שמחה. ומי שמח כאן? "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם". נשים, סתם אנשים מן הרחוב. לא בית הדין, לא הקהל, לא החשובים.
הרב אמר שקרה כאן מאורע היסטורי, ושהוא מקביל באופן מדהים למה שקורה בדורנו. כדי להבין, צריך לדמיין את הסיטואציה.
השאלה הזאת נראית קטנה, אבל היא פותחת פתח להבנה גדולה של המגילה, ושל הדרך שבה ה' מוביל את הגאולה.
בסוף המגילה לא האם, לא הסבתא ולא בית הדין קוראים לעובד שם – אלא השכנות.
⚰️ בועז מת למחרת
בועז מחליט לשאת את רות. זה לא היה פשוט. לא הייתה עדיין הלכה ברורה שמותר לשאת מואבית. התורה אמרה "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'", והיה מי שאמר שהמסורת היא "מואבי ולא מואבית", אבל הדבר עוד לא היה ברור לכולם. הגואל הקרוב אמר: אני לא נכנס לזה, "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי". ובועז הסכים, ונשא אותה.
ומה קרה למחרת? מובא במדרש שבועז מת. הוא היה זקן מאוד. ומה אמרו כולם? בועז חטא! עבר על מה שכתוב בתורה, פרץ גדר, וה' העניש אותו, ולכן מת באותו יום.
ומאותו יום, כולם התרחקו מרות. נולד ילד – ואיש אינו מתייחס אליו. רואים בו כמעט פסול. רות עצמה מתביישת במה שקרה. נעמי שבורה. לא נשאר מי שיקרא לילד שם, מלבד השכנות. הן היחידות שמנחמות את נעמי.
זו הסיבה שהשכנות קוראות לו שם: כל השאר התעלמו.
ובכל זאת, דווקא מן הילד הזה, שכולם התרחקו ממנו, יצא בית המלוכה של ישראל.
לפי המדרש בועז מת למחרת החתונה, וכולם חשבו שנענש על שנשא מואבית.
⏳ מאה ועשרים שנה של ספק
והספק נמשך שנים רבות. נולד עובד, אחריו ישי. מסופר שגם ישי עצמו היה מסתפק. ודוד, כשנעשה מלך, עדיין נתקל בזה. כשברח מאבשלום, יצא שמעי בן גרא – אדם חשוב, רב גדול – וקילל אותו קללה נמרצת. ולפי המדרש, אחת הטענות הייתה על מוצאו מרות המואבייה.
מתי נגמר הסיפור? רק בימי שלמה המלך. כששלמה התפלל שה' יפתח את שערי המקדש, והשכינה ירדה לבית המקדש, "נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה". אז הבינו כולם שמה שקרה היה רצון ה', וה' שמח בו. עד אז כל הזמן דיברו: כן או לא.
כמה זמן עבר? ארבעה דורות, בערך מאה ועשרים או מאה ושלושים שנה, מן החתונה של בועז ועד שהבינו את משמעותה.
למה קורה דבר כזה? למה ה' מנהל את הדברים כך, שהגאולה צומחת דווקא מתוך משהו שנראה כמו חטא?
זו שאלה שמלווה לא רק את סיפור רות, אלא גם את מה שקורה בדורנו, כפי שנראה מיד.
הספק על בית דוד נמשך דורות, עד ימי שלמה, כשירדה השכינה למקדש.
🌿 "כבית פרץ"
כשבועז בא לשאת את רות, כל העם שבשער ברכו אותו: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה... וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה". את "כרחל וכלאה" אנו מכירים. אבל "כבית פרץ"? מי שמע ברכה כזו?
הרב הסביר: העם ראה כאן דבר מוזר. ראש הסנהדרין, זקן, הולך ונושא נערה מואבייה, גיורת שאין לה כלום. מה הסיבה? והם נזכרו בסיפור מוזר אחר: יהודה ותמר. פרשה שלפעמים מורים מעדיפים לדלג עליה, כי היא נראית לא נעימה. ובכל זאת, ממנה יצא פרץ, וממנו בית דוד.
האריז"ל כותב בהרחבה שהשטן אינו מניח לנשמות גבוהות לרדת לעולם. יש דרך אחת: שהן יירדו בדרך שנראית פגומה. אז השטן אינו מתנגד, כי הוא בטוח שלא ייצא מזה דבר טוב. כך היה ביהודה ותמר.
ולכן העם אמר לבועז: אולי גם אתה מתכנן כאן משהו שאיננו מבינים. "מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת" – כמו בבית פרץ, אולי גם כאן יוצא זרע מיוחד.
כך התברר שהברכה הזאת הייתה נבואה: מבועז ורות יצא אותו זרע מיוחד, שממנו בא דוד המלך.
העם בירך את בועז "כבית פרץ", כי הבין שאולי, כמו ביהודה ותמר, גם כאן נסתר דבר גדול.
📖 דברי "אם הבנים שמחה"
ומכאן לדורנו. הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל "אם הבנים שמחה", כתב בתוך השואה, לפני שנספה בה, דבר מפליא: אני אומר לכם שיקום שוב יישוב יהודי בארץ ישראל, ויקימו אותו דווקא אלה שרחוקים מן התורה.
והוא שאל: למה? האם לא היה ראוי שיקימו אותו גדולי ישראל, כמו עזרא ונחמיה? ותשובתו נלמדת ממגילת רות. אין לעם ישראל די זכויות לגאולה גדולה כל כך. יש דרך אחת: שתבוא בדרך שנראית בעיני השטן כחסרת ערך, כזו שממנה לא ייצא דבר טוב. אז הוא אינו מתנגד.
וכך, לדברי הרב, היה בהתחלה: מדינה שנראתה כמי שמתרחקת מכל דבר של קדושה, ושבתחילת דרכה גם פגעה באורח החיים המסורתי של עולים רבים. השטן, כביכול, "הצביע בעד".
ואז, לאט לאט, התחילו היוצרות להתהפך. המדינה התחילה לתמוך בישיבות, רבים חזרו לדרך התורה, והיום ארץ ישראל היא המקום שבו התורה פורחת יותר מבכל מקום אחר, והמקום שבו ההתבוללות נמוכה מכל מקום בעולם. אנחנו באמצע המהפך.
ומי שמבין זאת, אינו נבהל מן ההתחלה.
בעל "אם הבנים שמחה" כתב בזמן השואה שהיישוב בארץ יקום דווקא בידי מי שרחוקים מן התורה, ולמד זאת ממגילת רות.
🗣️ עדיין רק השכנות
ויש כאן לימוד חשוב, אמר הרב: ייקח הרבה שנים עד שיהודים יכירו בזה. תראו דבר מעניין: מי היום מדבר על כך שיש כאן גאולה, ומודה לה' על כל זה? כמו במגילת רות – "השכנות". אנשים פשוטים. רבים מן החשובים עדיין אינם יודעים איך לקרוא את מה שקורה. משהו מוזר כאן, וקשה להבין.
כמו במגילת רות, בהתחלה קשה מאוד לראות את יד ה'. בועז מת, הילד נראה פסול, כולם מתרחקים. ורק אחרי מאה ועשרים שנה, כשהשכינה ירדה למקדש, הבינו כולם שהכל היה רצון ה' והכל היה לטובה.
ייתכן, אמר הרב, שגם עכשיו יעבור זמן רב עד שכולם יבינו שהכל היה יד ה', ושכל מה שקרה נועד להקים את משיח בן דוד ואת הגאולה השלמה.
ובינתיים, מי שרואה – שיהיה כמו השכנות. שיקרא שם, שישמח, שיברך ויודה, גם כשאחרים עדיין מתלבטים. כי מתוך הברכה של השכנות יצא, בסופו של דבר, דוד המלך.
וזה המסר של סוף המגילה לדורנו: לא לחכות שכולם יבינו, אלא לברך ולהודות כבר עכשיו.
כמו בימי רות, גם היום לוקח זמן עד שמכירים ביד ה', ובינתיים רק "השכנות" מודות.