❓ שלוש חידות
השיעור נאמר בשבת פרשת חיי שרה, שבת שבה רבים עולים לחברון. בפתיחה הוזכר יסוד ידוע: צדיקים במיתתם נקראים חיים. לכן הפרשה שמספרת על פטירת שרה נקראת "חיי שרה", וכך גם הפרשה שמספרת על פטירת יעקב נקראת "ויחי".
הרב פתח בכמה חידות. הראשונה: כמה חיילים, ומאיזו יחידה, כבשו את חברון? השנייה: איך ייתכן שאדם למד שנים רבות בישיבת חברון, ובכל אותן שנים לא היה בעיר חברון? והשלישית: מאיפה יודעים שבנות אוהבות מאוד את ארץ ישראל?
את התשובות לא נתן מיד. הן מתגלות לאורך השיעור, תוך כדי הסיפורים. ומי שיקשיב היטב, ימצא אותן. התשובה לחידה השלישית רמוזה בסיפור על הנשים שהתחפשו כדי להיכנס אל המערה, ובשרה אמנו, שהשתוקקה להיקבר בה. ואת שתי החידות הראשונות נפתור בהמשך.
השיעור נפתח בחידות, והתשובות להן מתגלות לאורך הדרך.
📜 למה אין פיוט על חברון
מישהו העיר לרב שבפיוטים של יהודי ספרד ועדות המזרח יש שירים על טבריה, ויש שירים על ארץ הגליל, כמו "ארץ הגליל" הידוע. אבל שיר על חברון אין. למה?
התשובה כואבת. במשך כשבע מאות שנה, המערה שאברהם אבינו קנה, כמו שמסופר בפרשת השבוע, הייתה כביכול גנובה ממנו. מה פירוש? שיהודי לא יכול היה להיכנס אל מערת המכפלה. מותר היה לעמוד בחוץ, להתפלל מבחוץ, אבל לא להיכנס.
ומכאן מובן מהי "שבת חברון". היום, ברוך ה', אפשר להיכנס למערה, כמעט מתי שרוצים. מה שנגזל מאברהם אבינו, מה שהוא קנה בכסף מלא, חזר אלינו. ועל זה שמחים בשבת הזאת, שבה קוראים בתורה על הקנייה עצמה. ולכן גם בחר הרב שיר על חברון, שיר שיש בו עבר, הווה ועתיד, ושאפשר לשיר אותו בכל בית.
על טבריה ועל הגליל יש פיוטים, ועל חברון אין, כי במשך מאות שנים המערה הייתה גזולה.
🪜 האדמו"ר במדרגה האחת עשרה
בשנת תרצ"ה, כמה שנים אחרי פרעות תרפ"ט, הגיע האדמו"ר מגור, בעל אמרי אמת, לביקור בחברון. הוא בא עם שיירה של מוניות מלאות חסידים.
כשהגיע אל המערה אמרו לו: אתה עולה עד המדרגה השביעית, ולא יותר. בחוץ, ליד קיר המבנה, היו מדרגות שעלו לכיוון המערה, ויהודים הורשו לעלות רק עד השביעית שבהן. האדמו"ר עלה, וראה שאחרים עולים ורצים הלאה בלי שום מניעה, ורוחו סערה. איך ייתכן שדווקא בני אברהם אינם יכולים להגיע אל קבר אביהם?
הוא המשיך לעלות, ועבר את המדרגה השביעית עד שהגיע לאחת עשרה. השוטר שעמד שם כעס מאוד, ורצה לדחוף אותו למטה. החסידים נבהלו ודחפו את השוטר, והוא נפל. מיד פרצה מהומה גדולה, וקראו לתגבורת.
האדמו"ר גמר את תפילתו, נכנס למונית, והשיירה מיהרה לנסוע לירושלים. רוב המוניות הספיקו לצאת, אבל שתיים מהן נעצרו, והנוסעים נלקחו לתחנת המשטרה בחברון. זה היה זמן קצר אחרי הפרעות, והפחד היה גדול: מי יודע מה יעשו להם.
האדמו"ר מגור לא יכול היה לעמוד בכך שהוא נעצר במדרגה השביעית, והמשיך לעלות.
👓 המשקפיים שהצילו
העצורים הובאו לירושלים, למשפט. הם לא ידעו מה יעלה בגורלם. בבית המשפט ביקשו מן השוטר: תגיד מי עשה לך את זה, ואותו ניקח לבית הסוהר. השוטר הצביע על חמישה מן העצורים.
הם ידעו שזה לא נכון. הם לא היו מי שדחפו אותו. הם ביקשו לדבר עם השופט בצד, ואמרו לו: השוטר אינו יודע מי דחף אותו. הוא פשוט בחר את מי שמרכיבים משקפיים. ואיך נדע שזה אמת? הציעו לשופט ניסיון.
השופט הסכים. הבחורים החליפו ביניהם: מי שלא הרכיב משקפיים, הרכיב, ומי שהרכיב, הסיר. הכניסו אותם שוב ושאלו את השוטר: מי דחף אותך? והוא הצביע בדיוק על חמישה אחרים, אלה שעכשיו הרכיבו משקפיים.
כל האולם פרץ בצחוק, והעצורים שוחררו לחופשי. הסיפור מסתיים בטוב, אבל הוא מלמד כמה היה קשה וכמה היה מסוכן ליהודי באותם ימים רק לנסות להגיע קרוב יותר אל קברי האבות.
השוטר זיהה את הנאשמים לפי המשקפיים, ותחבולה פשוטה גילתה שאינו יודע מי דחף אותו.
🧕 עדויות מן הדורות
יש עדויות רבות על מה שעבר על היהודים במשך מאות השנים האלה. רבי משולם מוולטרה, שביקר בארץ לפני יותר מחמש מאות שנה, מספר שנשים יהודיות שרצו מאוד להיכנס אל המערה, התחפשו. הן לבשו רעלה שכיסתה את כל הפנים, כך שאיש לא ידע מי הן, ונכנסו.
וסופר צרפתי שביקר בחברון בשנת 1894 כתב מה ראה. בקיר המבנה, סמוך לקרקע, היה פתח קטן. דרכו הותר ליהודים להכניס את ראשם בזחילה ולנשק את המרצפות הקדושות. בערב, כתב, עלו לשם עולי רגל יהודים עניים, מערבבים את דמעותיהם בתפילתם, ומנסים להצמיד את שפתיהם אל קבר האב. והסובבים הביטו בהם בבוז.
כך היה במשך כשבע מאות שנה. ומשנת תש"ח, כשהעיר עברה לשליטה ירדנית, לא יכלו יהודים להגיע לשם כלל. ועל רקע זה מבינים כמה גדולה הזכות שיש לנו היום.
נשים התחפשו כדי להיכנס, ועולי רגל עניים נשקו את האבנים דרך פתח בקיר.
💡 הסוד ליהנות מן החיים
באמצע השיעור גילה הרב סוד קטן: איך נהנים מן החיים. אחת הדרכים היא לחבר את השכל עם הרגש.
כשאדם לומד מתמטיקה או דקדוק, עובד אצלו השכל. כשהוא שומע שיר יפה או אוכל משהו טעים, עובד אצלו הרגש. אבל יש אפשרות לחבר בין השניים. לוקחים שיר יפה, מבינים כל מילה שנאמרת בו, ואז גם השכל וגם הרגש נהנים יחד. מי שעושה כך מרגיש התרוממות מיוחדת, הנאה שאין כדוגמתה.
לכן הציע הרב לקחת את השיר על חברון, להסביר כל בית בו, ואז לשיר אותו. ולקחת את הדף הביתה, לשיר אותו בסעודת שבת, ולספר לכל המשפחה מה עומד מאחורי כל שורה. כך השיר הופך מסתם מנגינה לדבר חי, שיש בו לימוד ושמחה יחד.
מי שמחבר את השכל עם הרגש, מגיע להנאה שאין כדוגמתה.
🌳 הבית הראשון: עבר
הבית הראשון עוסק בעבר: "באלוני ממרא, זה לא היה מקרה". המדרש מספר שכאשר קיבל אברהם את המלאכים, ברח לו בן בקר, והוא רץ אחריו עד שהגיע אל המערה. שם הריח ריח גן עדן, וראה את אדם וחווה. הוא סיפר לשרה, והיא ביקשה ממנו שתיקבר שם. וכשנפטרה, קנה אותה בשבילה, ובהספד שלו עליה, "אשת חיל", נאמר: "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ".
למה קנה ולא לקח בחינם? יש אומרים: כדי שלא יאמרו שאינו שלו. אבל עומק הדבר הוא שבחינם שווה חינם. דבר שמשקיעים בו, נשאר.
ויותר מזה: את ארץ ישראל לא רק מצווה לרשת ולגור בה, אלא גם לאהוב אותה ממש. כולם מכירים את התמונה המפורסמת של עולי תימן, שירדו מן המטוס ונשקו את האדמה. וכשאדם משלם על דבר, הוא אוהב אותו. כסף הוא מלשון כיסופים.
אברהם קנה את המערה בכסף מלא, כי מה שבא בחינם אינו נשאר, ואת ארץ ישראל מצווה לאהוב.
🚂 "אני אוהב את ארץ ישראל"
הרב סיפר על בעל "כף החיים", רבי יעקב חיים סופר, שחיבר ספר מפורסם מאוד בהלכה. הוא הגיע מבגדד לארץ ישראל לביקור בלבד. אבל כשהגיע, לא היה מסוגל לעזוב. הוא סירב לחזור, והביא לכאן את כל משפחתו.
יום אחד היה צריך כסף כדי להדפיס את ספרו, ולא היה לו. הוא לא ראה ברירה, עלה על רכבת ונסע למצרים. למחרת בבוקר ראו אותו שוב בירושלים. שאלו אותו: הרב, הרי נסעת למצרים, איך אתה כבר כאן?
סיפר להם: ירדתי בקהיר, ופגשתי שם יהודי ששאל אותי: הרב, אתה גר בירושלים, מה אתה עושה כאן? אמרתי לו שאני צריך כסף להדפסת הספר. הוא שאל כמה, ונתן לי אפילו יותר. שמחתי, ועליתי מיד על הרכבת בחזרה.
אמרו לו: הרב, כבר נסעת, היית יכול להישאר עוד קצת ולאסוף גם לספר הבא. והשיב: אני אוהב את ארץ ישראל, ואינני יכול לעזוב אותה. לא הייתה לי ברירה, ולכן נסעתי. וברגע שיכולתי, חזרתי.
בעל כף החיים נסע למצרים להשיג כסף, וחזר מיד, כי לא יכול היה להיות רחוק מן הארץ.
🏙️ הבית השני: הווה
הבית השני: "במשך הדורות חלמנו חלומות, לבוא להתפלל על קברי אבות". במלחמת ששת הימים, ביום רביעי בבוקר, נכנסו חיילי צה"ל בשער האריות, ונשמעה ההכרזה: הר הבית בידינו. כולם התרגשו ובכו. משם נסעו לקבר רחל, ומשם לגוש עציון, ושם לנו.
בבוקר שאל הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל, אם עכשיו הולכים לחברון. כשנאמר לו שקודם הולכים למקום אחר, לקח את רכבו ואת נהגו ונסע לבדו. העיר הייתה שקטה לגמרי, עם סדינים לבנים בכל החלונות. הוא עלה על עמוד במרכז העיר, ירה מחסנית באוויר, והודיע שצה"ל כבש את חברון. והוא היה לבד.
זו התשובה לחידה הראשונה: את חברון כבש אדם אחד. הרב סיפר שהרב גורן היה אדם בעל תעוזה עצומה, ויש לו ספר שכדאי לקרוא. ותעוזתו לא באה לשם עצמו, אלא מתוך אהבה גדולה לעם ישראל ולמקומות הקדושים.
בשנת תשכ"ז חזרה המערה לידי ישראל, ומי שהגיע ראשון היה אדם אחד.
📚 ישיבת חברון
הרב גורן למד בצעירותו בישיבת חברון, ונכנס אליה בגיל צעיר מאוד, כבר בן שתים עשרה, מתוך כישרון יוצא דופן. וגם הרב עצמו למד בה. מה היא ישיבת חברון?
בשנת תרפ"ג הגיעה הישיבה לעיר חברון, וישבה בה עד שנת תרפ"ט. באותה שנה פרצו הפרעות, ורבים מבחורי הישיבה נרצחו. מי שנותרו עזבו את העיר ועברו לירושלים. אבל לזכר מה שאירע, ולזכר הבחורים שנהרגו, המשיכה הישיבה להיקרא על שם העיר, ישיבת חברון, עד היום.
וזו התשובה לחידה השנייה: אפשר ללמוד שנים רבות בישיבת חברון, ולא להיות בחברון אפילו יום אחד, כי הישיבה נמצאת בירושלים. מן הקהל הוזכר שבחברון יש היום מוזיאון שמספר על אותה שנה, וכדאי לבקר בו כשבאים לעיר. זכרם של הנרצחים שמור, והשם שהישיבה נושאת הוא עדות לקשר שלא נקטע.
הישיבה נאלצה לעזוב את העיר אחרי הפרעות, אבל המשיכה לשאת את שמה.
🕰️ עדיין לא הכל
מה המצב היום? יש על מה להודות, ויש על מה להתפלל. כל בית יהודי בחברון הוא סיפור שלם של קנייה ומאבק: בית הדסה, בית רומנו, תל רומיידה. אף אחד מהם לא בא בקלות.
וגם במערה עצמה לא תמיד אפשר להתפלל. המבנה מחולק, ויש ימים שבהם הוא כולו פתוח ליהודים, ויש ימים שבהם אין כניסה כלל, כמו בימי חגים של אחרים. ומי שמגיע ביום כזה, מתפלל בחוץ, ליד המקום שבו הייתה המדרגה השביעית, כמו שהתפללו שם אבותינו מאות שנים.
המבנה עצמו עתיק מאוד. אומרים שנבנה כבר בימי בית שני, לפני כאלפיים שנה. וכשמסתכלים בתמונה, אפשר לראות ליד הקיר, בצד, את הדשא ואת המקום שבו עמדו המדרגות, שם היו היהודים מתפללים במשך כל הדורות. מי שעומד שם היום, עומד במקום של דמעות וגעגוע של מאות שנים.
יש על מה להודות ויש על מה להתפלל, כי עדיין יש ימים שבהם המערה סגורה ליהודים.
⚔️ החסד לאברהם והחרב שנפלה
השיעור נאמר ביום פטירתו של רבי אברהם אזולאי, בעל "חסד לאברהם", מאבות משפחתו של החיד"א. הוא אהב מאוד את חברון, ונהג לומר שיש בה מחילה ממערת המכפלה עד לגן עדן. לכן נקראת חברון, כי היא מחברת את העולם הזה עם העולם הבא.
מסופר שפעם אחת הגיע שליט המקום לביקור בחברון, וחרבו נפלה לתוך המערה. הוא שלח משרת להוריד אותה, והמשרת מת. שלח משרת שני, וגם הוא מת. כשרצה לשלוח שלישי, יעצו לו: חבל, כולנו נמות כאן. תן ליהודים לרדת. אלה אבותיהם הקבורים שם, ולהם לא יאונה רע.
הטילו גורל, והוא נפל על רבי אברהם אזולאי. הוא ירד אל המערה ומצא את החרב. ומסופר שהמשיך הלאה, פגש את אליעזר עבד אברהם, וביקש להיכנס אל האבות. הוא הגיע אליהם, הריח ריח גן עדן, ואמר להם: אני רוצה להישאר כאן, ואינני רוצה לחזור.
אמרו לו האבות: עוד לא הגיע זמנך. מחר תבוא.
רבי אברהם אזולאי ירד אל המערה, פגש את האבות, וביקש להישאר שם.
🌅 "מחר תבוא"
רבי אברהם אזולאי עלה בחזרה מן המערה עם החרב, וכולם שמחו שיצא בשלום. אבל הוא ידע מה נאמר לו שם. הוא הלך ללמוד, ולמד כל הלילה. ולמחרת בבוקר נפטר.
הוא נפטר ביום שישי, ערב שבת פרשת חיי שרה, הפרשה שבה קנה אברהם את המערה. כך התקיים בו מה שאמרו לו האבות: מחר תבוא. מי שאהב כל כך את חברון, ואמר שהיא מחברת בין העולמות, זכה לעבור דרכה מן העולם הזה אל העולם הבא.
הסיפור הזה מלמד כמה קדוש המקום, וכמה קרוב הוא לעולם העליון. לא סתם השתוקקו אליו יהודים במשך כל הדורות. מי שעומד בחברון, עומד כביכול בפתחו של גן עדן, במקום שבו הנשמות עולות אל שורשן.
רבי אברהם אזולאי עלה מן המערה, למד כל הלילה, ולמחרת נפטר.
🙏 הבית השלישי: עתיד
ומה עושים בשבת הזאת? שרים, ומודים לקדוש ברוך הוא. תחשבו: אלפי שנים לא הייתה המערה בידינו. שבע מאות שנה לא נתנו לנו להיכנס אליה, רק לעמוד בחוץ. אחר כך לא יכולנו להגיע אליה בכלל, ובינתיים עברו עלינו גם הפרעות. והיום, ברוך ה', אנחנו נמצאים שם. "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב".
אבל אנחנו גם רוצים יותר. כל בית בחברון נקנה בקושי רב, ואנחנו מבקשים שכל העיר תהיה בנויה ומיושבת. לכן עורכים בשבת הזאת עונג שבת עם שירים על חברון, כדי להודות לה' וגם להתפלל.
והבית האחרון של השיר הוא התפילה: "ואנו פה נושאים תפילה לאחדותה של האומה, לשנה הבאה בחברון הבנויה". הרב ביקש שכולם יקחו את השיר הביתה, ישירו אותו עם המשפחה, ויזכרו שהמילים "לדורי דורות" אינן מליצה. הן הבטחה, שאברהם אבינו קנה בכסף מלא.
מודים על מה שחזר, ומבקשים על מה שעוד חסר.