📚 כל השיעורים

🍭 המזמור של דורנו

למה אומרים "לכו נרננה" בקבלת שבת, מה ראה בו הספורנו על קיבוץ הגלויות שלפני המשיח, ואיך מתקנים בימינו את חטא המרגלים

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · מזמור אחד ושני מנהגים

❓ חידה מתפילת יום רביעי

השיעור נפתח בחידה קטנה מתוך התפילה. ביום רביעי בבוקר, בבתי כנסת של נוסח אשכנז, מוסיפים אחרי השיר של יום את תחילת המזמור "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה'". הספרדים אינם אומרים זאת. והשאלה מתבקשת: איך ייתכן? השיר של יום הוא השיר שאמרו הלויים בבית המקדש, ובית המקדש היה אחד לכל ישראל. כולם שמעו שם את אותו שיר. מדוע אם כן יש הבדל בין העדות?

התשובה, אומר הרב, יפה מאוד, ומי שיזכור אותה ייזכר בה בכל יום רביעי בתפילת שחרית. השיר של יום רביעי הוא מזמור צ"ד בתהלים, והוא מסתיים במילים: "וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹקֵינוּ".

נסו לדמיין את החזן עומד לפני התיבה ומסיים את התפילה בקול רם במילים "יצמיתם ה' אלוקינו". זו מילה של קללה. הציבור עוד עלול לחשוב על מי הוא מתכוון, על זה או על זה. זו אינה דרך יפה לסיים תפילה. ומכאן נולד ההבדל בין המנהגים, כפי שיתבאר.

גם מנהג קטן בסידור יכול ללמד יסוד גדול, כשמבינים מאין הוא בא.

פרק א · מזמור אחד ושני מנהגים

📜 איך נולדו המנהגים

האשכנזים אמרו: לא נאה לסיים כך. מה עשו? המשיכו עוד כמה פסוקים מן המזמור הבא. ובתהלים, המזמור שבא מיד אחרי צ"ד הוא מזמור צ"ה: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ". כך החזן אינו מסיים ב"יצמיתם", אלא בשירה ובשמחה.

הספרדים פתרו את אותה בעיה בדרך אחרת. הם מוסיפים אחרי השיר של יום פסוקים אחרים, ובהם "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ". לכן הם אינם צריכים להמשיך במזמור הבא.

ומה עם נוסח ספרד? נוסח ספרד אינו נוסח הספרדים. זהו הנוסח שנתחבר בבית מדרשו של הבעל שם טוב: לקחו קטעים מן הסידור הספרדי, על פי הקבלה, והכניסו אותם לתוך הסידור האשכנזי. לכן בנוסח ספרד אומרים לפעמים גם את "לכו נרננה" וגם את "הושיענו" יחד. וכך, מתוך מנהג קטן של יום רביעי, אנחנו מגיעים אל המזמור שהוא נושא השיעור כולו.

האשכנזים הוסיפו פסוקים כדי לא לסיים בקללה, והספרדים סיימו בפסוקים אחרים; נוסח ספרד צירף את שניהם.

פרק ב · מזמורי הגאולה בכניסת שבת

🕯️ מי תיקן לומר "לכו נרננה" בכניסת שבת

את המזמור "לכו נרננה" אומרים כמעט כל ישראל בכניסת שבת. אבל זה לא מנהג מימי משה רבנו ולא הלכה למשה מסיני. את קבלת השבת שאנחנו מכירים תיקנו מקובלי צפת, בתקופת האר"י הקדוש. הרב מזכיר את רבי שלמה אלקבץ, מחבר "לכה דודי", ואת חברו הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, בעל "תומר דבורה". כולם ישבו אז יחד בצפת, חבורה של גדולי עולם.

המנהג החדש לא התקבל בקלות. קהילות רבות התנגדו לו. הן חששו מעצם השינוי: היום מכניסים דבר אחד, ומחר מי יודע מה יכניסו. ואכן, בדורות מאוחרים יותר באו הרפורמים וניסו לשנות את התפילה כרצונם. מזה בדיוק פחדו.

מה קרה בסוף? בעבר, כשהגיעו לבית הכנסת בערב שבת, אמרו מנחה, ואחרי הפסקה קצרה פתחו מיד ב"ברכו", כמו בכל יום חול. לא הייתה שום הכנה לקבלת השבת. אנשים בודדים התחילו לומר לעצמם "לכו נרננה" ו"לכה דודי". לאט לאט התרבו הבודדים, עד שהיו יותר מן האחרים, ולבסוף הכניסו את המזמורים לתוך התפילה של הציבור.

קבלת השבת שלנו נולדה בצפת, בחבורת המקובלים, ונכנסה לסידור לאט לאט.

פרק ב · מזמורי הגאולה בכניסת שבת

🏛️ החזן שעומד על הבימה

יש סימן שנשאר עד היום מן הוויכוח ההוא. בקהילות אשכנזיות רבות, ובעיקר בישיבות הליטאיות ואצל יוצאי גרמניה, החזן אינו עומד ב"לכו נרננה" במקומו הרגיל ליד ארון הקודש. הוא הולך ועומד על הבימה, ושם הוא אומר את קבלת שבת. רק כשמגיעים ל"ברכו" הוא חוזר אל העמוד.

מדוע? זו הייתה פשרה. אלה אמרו להכניס את המזמורים לתפילה, ואלה אמרו שלא להכניס. הסכימו להכניס, אבל בתנאי שיהיה היכר: שיהיה ברור לכולם שזה אינו חלק מן התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. לכן החזן אינו עומד בתיבה.

לפי הערכת הרב, המנהג נכנס לסידורים לפני כמה מאות שנים בלבד, ומי שמעיין בסידורים עתיקים יראה זאת. הנקודה החשובה אינה ההיסטוריה עצמה, אלא השאלה שהיא מעוררת: מה הקשר בין המזמור הזה לבין שבת? אין בו כלל את המילה שבת. למה דווקא אותו בחרו המקובלים כדי לקבל את פני המלכה?

המנהג להתפלל את קבלת שבת מן הבימה הוא עדות לפשרה שנעשתה בשעתו.

פרק ב · מזמורי הגאולה בכניסת שבת

✨ שבת מעין עולם הבא

על השאלה הזאת עונה בעל ערוך השולחן, שחי לפני כמאה שנה. הוא מסביר ששבת היא מעין העולם הבא. כך אומרים במזמור שיר ליום השבת: "מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ששת המזמורים שאנחנו אומרים בקבלת שבת הם סדרה אחת, שנועדה לשורר אותה כאשר יבוא הגואל. מי שמעיין בהם רואה זאת בבירור: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ", "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים", "הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ", "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל", "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ". כל המזמורים האלה מדברים על הזמן שבו ה' ימלוך בגלוי ובית המקדש ייבנה.

ולכן תיקנו המקובלים לומר אותם בכניסת שבת. כשאדם נכנס לשבת, הוא נכנס כביכול אל מצב של ימות המשיח. לכן הוא שר את השירים שנועדו מראש לימות המשיח.

ששת המזמורים של קבלת שבת הם שירי הגאולה, ושבת היא מעין ימות המשיח.

פרק ב · מזמורי הגאולה בכניסת שבת

👑 לכה דודי – שיר של גאולה

וכמה יפה, אומר הרב, שאחרי ששת המזמורים בא רבי שלמה אלקבץ ותיקן את "לכה דודי". מי שמתבונן בפיוט רואה שכמעט כל בתיו מדברים על הגאולה: "התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי", "לא תבושי ולא תכלמי", "ימין ושמאל תפרוצי, ואת ה' תעריצי", "ישיש עלייך אלוקייך, כמשוש חתן על כלה".

כלומר, מי שאומר "לכו נרננה" ואחר כך "לכה דודי", אינו רק מקבל את השבת. הוא שר בכל שבוע שיר שלם על הגאולה העתידה. השבת היא טעימה מן העתיד, והשירה היא הדרך להתכונן אליו.

עד כאן ההקדמה. ועכשיו מגיעה השאלה הגדולה של השיעור, שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו כשהוא אומר את המזמור בערב שבת. אם זה מזמור של גאולה, מה פשר סופו?

קבלת שבת כולה היא שירה על הגאולה, ומי שאומר אותה שר על הגאולה בכל שבוע.

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

⚖️ מזמור שמתחיל בשמחה ונגמר בתוכחה

התבוננו במזמור צ"ה. הוא מתחיל בשמחה עצומה: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. כִּי אֵל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹקִים". הכל שירה, תודה ותרועה.

ופתאום, באמצע, המזמור עובר לנימה אחרת לגמרי: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם... אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר... אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי". הרב מעיר שהמנגינה העליזה שבה שרים את המזמור אינה מתאימה למילים האלה. אלה מילים של כעס גדול.

על מה מדובר? על דור המדבר, שנגזר עליו שאף אחד מבני הדור לא ייכנס לארץ ישראל. ארבעים שנה הלכו במדבר, עד שכל הדור מת. זה אחד האסונות הגדולים בתולדות עם ישראל.

אם כן, איפה אנחנו עומדים במזמור הזה? באמצע הגאולה או באמצע הגלות? פתחנו בדגלים ובשירה, וסיימנו באסון. האם זה מזמור של גאולה או מזמור של חורבן? הרב מספר שעסק בשאלה הזאת שנים רבות, עד שמצא את התשובה בדברי הספורנו.

מזמור צ"ה פותח בשירה ובתודה, ומסתיים בעונש הקשה ביותר של דור המדבר.

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

🧭 הספורנו: קיבוץ גלויות לפני המשיח

בחוברת שנלמדה בשיעור מובאים דברים שנראים כנבואה ממש, מאחד מגדולי מפרשי המקרא: רבנו עובדיה ספורנו, בפירושו לתהלים. וזו לשונו בקיצור: המזמור הזה נאמר על קיבוץ הגלויות שיהיה קודם לימות המשיח, כדי שיוכלו המון ישראל לשוב בתשובה, כמו שנאמר ביחזקאל.

הרב מדגיש כמה חידוש יש כאן. במשך דורות רבים לא האמינו רבים מישראל שתיתכן בכלל אפשרות כזאת. גדולי ישראל רבים, בערך בשנים ת"ר עד ת"ש, ניסו לשכנע את היהודים שיכול להיות קיבוץ גלויות לפני ביאת המשיח, ורבים לא קיבלו. הם אמרו: המשיח יביא אותנו לארץ, ואין לנו לעלות לפניו.

והספורנו כבר אמר זאת מפורש: יהיה מצב ביניים. יהיה קיבוץ גלויות, והמשיח עדיין לא יבוא. זו התקופה שבה אנחנו חיים עכשיו. המזמור הזה נכתב, אם כן, על הדור שלנו.

לפי הספורנו, המזמור נאמר על תקופת ביניים: קיבוץ גלויות שבא לפני ימות המשיח.

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

🌱 למה המשיח אינו בא מיד

והספורנו מסביר גם למה. למה בורא עולם אינו מביא את המשיח מיד? כדי שהמון ישראל יוכלו לשוב בתשובה. אילו היה המשיח מגיע פתאום, היו אנשים רבים, שעדיין רחוקים, מפסידים. אחרי שהמשיח מגיע ועושה אותות ומופתים, כבר אין חכמה גדולה בחזרה בתשובה. החכמה היא לחזור לפני כן.

לכן בתקופה הזאת בורא עולם מחזיר את עם ישראל אליו לאט לאט. ואנחנו רואים זאת בעינינו: ברוך ה', הולכים ומתרבים האנשים ששומרים תורה ומצוות, מיום ליום.

וכך ממשיך הספורנו לפרש את המזמור. "לְכוּ נְרַנְּנָה" – אתם, בני קיבוץ הגלויות, הודו לה' על שהוציא אתכם מקרב האומות. "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה" – להודות לו על מה שגמל אתכם. "כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ" – הוא שמר אותנו מן האומות וקיבץ אותנו.

תקופת הביניים היא מתנה: הזדמנות לשוב בתשובה לפני שהגאולה מתגלה בכל עוצמתה.

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

🕊️ השתחררנו מעול האומות

כדי להבין את גודל ה"לכו נרננה" צריך לזכור מה היה לפני כן. השיעור נמסר בכ' בסיון, יום שבו צמו בדורות קודמים ואמרו סליחות, לזכר גזירות קשות שבהן הושמדו קהילות שלמות. קהילה שנבנתה מאה ומאה וחמישים שנה, נעלמה בתוך ימים ספורים. היום, כשיהודי אחד נפגע, אנחנו מצטערים מאוד, וכך צריך להיות. אבל בדורות ההם היו מחריבים קהילות שלמות.

והיום, ברוך ה', השתחררנו מעול האומות. אין מי שיגזור עלינו גזירות בארצנו. ועוד דבר: מי שקורא את תולדות מלחמת העולם השנייה רואה כמה הצליחו הרשעים, בצורה שאי אפשר היה לדמיין. כאן בארץ אנחנו רואים בדיוק את ההפך. ההצלחות שלנו כאן נראות לאומות העולם בלתי מובנות, בדיוק בכיוון ההפוך.

הרב מביא דוגמה מן הטילים שנורים על הארץ. כמה וכמה יורים, וכמה מעט פוגעים. אפילו האויבים מודים שמישהו שומר עלינו. זו ההשגחה שעליה אנחנו אומרים "לכו נרננה לה'".

מי שזוכר את הגזירות שעברו על עם ישראל בגלות, מבין על מה אנחנו אומרים "לכו נרננה".

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

⚠️ אל תקשו לבבכם – האזהרה לדורנו

ועכשיו מובן החלק השני של המזמור. הספורנו ממשיך: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם" – אל תעשו כמו שעשו דור המדבר, שבגללם נשבע ה' שלא יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. לכן אתם, בני קיבוץ הגלויות, אל תהיו כמותם. שמעו בקולו, התבוננו בנפלאות תורתו ומצוותיו, ולא יגזור עליכם שלא תזכו לימות המשיח, כמו שגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ.

הנה התשובה לשאלה. המזמור מדבר על מצב ביניים. יש קיבוץ גלויות, ואין עדיין משיח. ועל הדור הזה נאמרים שני דברים יחד. מצד אחד, "לכו נרננה": שירו והודו על מה שזכיתם. ומצד שני, היזהרו מאוד: אם לא תתנהגו כראוי, הגאולה עלולה להתעכב.

הרב מוסיף בצער שכבר עברו שנים רבות, אפילו יותר מארבעים שנה, והגאולה השלמה מתמהמהת. ובחוברת נכתב כך: עיקר תפקידנו בעת הזאת הוא להתבונן בנפלאות ההשגחה, להרגיש את הטוב והחסד שבגאולתנו, לספר תהילות ה' ונפלאותיו ולרנן עליהם בתודה, ולא להקשות את לבנו כאבותינו במדבר.

המזמור מזהיר את דור קיבוץ הגלויות שלא יחטא שוב בחטא המרגלים, כדי שלא תתעכב הגאולה.

פרק ג · המזמור שנכתב לדורנו

👁️ משה רבנו ראה את דורנו

מי חיבר את המזמור הזה? לפי חז"ל, המזמורים שמ"תפילה למשה" ואילך נאמרו על ידי משה רבנו. אם כן, משה רבנו, שראה את חטא המרגלים בעיניו, רואה ברוח הקודש שעתיד לבוא דור שישוב לארץ ישראל אחרי כל הגלויות. והוא רואה שאותו דור יעמוד שוב באותו ניסיון עצמו.

ולכן, אומר הרב, צריך קודם כל להכיר במציאות. אין טעם להתווכח איתה. אנחנו נמצאים עכשיו בדור שעומד בניסיון של דור המרגלים, בין שנרצה ובין שלא. ובאמת, היום מדברים הרבה מאוד לשון הרע על ארץ ישראל. יש אנשים רבים שמתנהגים כמו המרגלים, ומעטים מתנהגים כמו כלב ויהושע.

זה מה שהמזמור מלמד: מצד אחד יהיה "לכו נרננה", ומצד שני יהיה במציאות ניסיון של חטא המרגלים. ואם לא יתקנו אותו, הגאולה יכולה להתעכב זמן רב. אלה הנתונים. ועכשיו צריך לשאול: מה עושים למעשה? איך ניצלים מחטא המרגלים?

משה רבנו ראה ברוח הקודש דור שיחזור לארץ אחרי הגלויות, ויעמוד שוב בניסיון של המרגלים.

פרק ד · מי נקרא מרגל

🚪 הנצי"ב והשליח מארץ ישראל

כדי להבין מה פירוש להיות כמו המרגלים, הביא הרב סיפורים. מסופר על הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, שחי לפני כמאה ועשרים שנה, כחמישים שנה לפני קום המדינה. הוא אהב מאוד את ארץ ישראל, תמך בחובבי ציון, ואף כתב הסכמה חמה לספר שעוסק בארץ ישראל.

יום אחד הגיע אליו שליח מארץ ישראל. הנצי"ב שמח מאוד, הכניס אותו לביתו ושאל: ספר לי, מה נשמע בארץ ישראל? השליח התחיל לספר: יש בארץ לצערנו יהודים רבים שאינם שומרים מצוות, הם מקימים מושבות ומחללים שם שבת. רק התחיל לספר, והנצי"ב קם ואמר לו: מרגל! צא מביתי!

השליח נבהל ואמר: רבנו, כל מה שאמרתי הוא אמת, לא שיקרתי. ענה לו הנצי"ב: וכי אתה חושב שהמרגלים שיקרו? גם הם סיפרו את מה שראו. היו שם באמת ענקים, והערים היו באמת בצורות. אבל אדם שמספר דברים שגורמים לאנשים לא לאהוב את ארץ ישראל, זו דיבת הארץ.

מי שמספר על ארץ ישראל דברים שגורמים לאנשים לא לאהוב אותה, דומה למרגלים, אפילו אם דבריו אמת.

פרק ד · מי נקרא מרגל

📏 הגדרה ברורה

הרב חוזר על ההגדרה פעמיים, כדי שתיחרת בלב: אדם שמספר דברים שגורמים לאנשים לא לאהוב את ארץ ישראל, אפילו את אבניה ואת עפרה, זו דיבת הארץ. לא משנה אם הדברים נכונים. השאלה היא מה הם עושים ללב השומע.

יש מקום לדבר על בעיות כשיש לכך תועלת. מי שתפקידו לבקר ולתקן, כמו מבקר המדינה, צריך לדבר על הליקויים כדי לתקנם. וגם אדם פרטי, אם יש מי שיכול לתקן דבר מסוים, רשאי לספר לו. אבל לשם מה לספר לכולם?

רובנו איננו ממונים על תיקון דבר. כשאנחנו יושבים ומדברים על מה שלא טוב בארץ, איש מאיתנו אינו מתקן בזה כלום. התוצאה היחידה היא שהשומעים אוהבים את הארץ קצת פחות. וזה בדיוק החטא שהמזמור מזהיר מפניו.

דיבור שגורם לאחרים לאהוב פחות את ארץ ישראל הוא דיבת הארץ, אלא אם יש בו תועלת אמיתית.

פרק ד · מי נקרא מרגל

🏞️ הרב קוק והנוף של אבא

סיפור נוסף מסופר על הרב קוק. הוא כמעט לא נסע לחוץ לארץ. אבל פעם אחת הוזמן לכינוס גדול של גדולי ישראל, והבין שהעניין נוגע לדברים רבים ושעליו להגיע כדי לומר את דברו. הוא נסע.

שם לקח אותו מארחו לטייל ולראות את הנוף. אמר לו: ראה איזה נוף יפה. ענה הרב קוק: הנוף בארץ ישראל יפה יותר. הגיעו לנהר גדול ולמפל מים, והרב קוק אמר: המפלים בארץ ישראל יפים יותר. הראו לו גשרים מרשימים, והוא אמר: הגשרים בארץ ישראל יפים יותר. המארח כבר לא התאפק: איך ייתכן? הארץ קטנה, רק מתחילה להיבנות. איך אפשר לומר שהכל שם יפה יותר?

ענה לו הרב קוק במשל. אמא מגיעה לגן הילדים במסיבת סוף השנה. על הקיר תלויים ציורים רבים, והיא מחפשת מיד את הציור של בתה, ואומרת: איזה ציור יפה. אם תשאל אותה למה דווקא הוא היפה מכולם, תענה: כי זה של הבת שלי. אמר הרב קוק: זה נוף, וזה נוף. אבל הנוף בארץ ישראל הוא הנוף של אבא שלי, ולכן הוא הנוף היפה ביותר בעולם.

מי שאוהב את ארץ ישראל רואה בה את היפה בעולם, כמו אם שרואה את ציור בתה.

פרק ד · מי נקרא מרגל

🫒 הרב מרדכי אליהו והזיתים

וסיפור שלישי על הרב מרדכי אליהו. הוא היה יוצא לחוץ לארץ פעמים רבות לחזק יהודים. ובכל נסיעה היה לוקח איתו בקבוקי מים מארץ ישראל. למה? הוא אמר: המים הם עיקר החיות של האדם, ואינני רוצה שהחיות שלי תבוא מחוץ לארץ. אני רוצה שהחיות שלי תהיה מארץ ישראל.

פעם אחת השתתף בסעודה בחוץ לארץ, ובעל הבית הגיש זיתים גדולים ויפים, ואמר בהתפעלות: זיתים כאלה אין בארץ ישראל. הרב נבהל מאוד שיהודי אומר כך על ארץ ישראל. הוא הזיז את הצלחת ואמר שלא יאכל מן הזיתים האלה, כי באמצעותם מוציאים דיבה על הארץ.

אחר כך הסתכל על הקופסה, וראה שכתוב עליה באנגלית שם של קיבוץ בארץ. קרא לכולם ואמר: ראו, הזיתים האלה הם מארץ ישראל. בארץ ישראל יש זיתים כאלה יפים. הסיפור מובא בספר "אביהם של ישראל". כך נראה אדם שאינו מוכן שיוציאו דיבה על הארץ, ומיד מחפש לגלות את שבחה.

שלושת הסיפורים מלמדים אותנו את הצד החיובי. הנצי"ב לא הסכים לשמוע דיבה, הרב קוק ראה בכל נוף של הארץ את היופי של אבינו שבשמיים, והרב מרדכי אליהו חיפש את שבחה גם בסעודה בחוץ לארץ. כך נראה אדם שמתקן בעצמו את חטא המרגלים: הוא אוהב את הארץ, ולכן הוא מדבר עליה רק טוב.

מי שאוהב את הארץ אינו מוכן לשמוע מילה רעה עליה, ומחפש לגלות את טובה.

פרק ה · לשיר על ארץ ישראל

📕 רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים

את השיעור חתם הרב בדוגמה מן העבר, מתוך החוברת. רבי אלעזר אזכרי, שכולם מכירים את הפיוט שחיבר, "ידיד נפש", נולד בצפת בשנת רצ"ג למשפחה ממגורשי ספרד. הוא למד הלכה וקבלה אצל גדולי דורו בצפת, ובהם הרדב"ז ורבי יוסף קארו, והיה חבר ותלמיד בחבורת האר"י ותלמידו רבי חיים ויטאל.

מלבד היותו למדן ופוסק, היה דרשן ומשורר. הוא חיבר פירושים למסכתות בבלי וירושלמי, וכתב פיוטים, והידוע שבהם הוא "ידיד נפש". אין כמעט יהודי שאינו מכיר אותו.

ספרו המפורסם הוא "ספר חרדים". הוא כולל את מניין המצוות לפי השיטות השונות, ומסודר בדרך מיוחדת: לפי האברים. אילו מצוות עושים בראש, אילו בידיים, וכן הלאה. הוא נפטר בצפת בשנת ש"ס, ואחרי פטירתו נדפס ספרו לראשונה.

בעל "ידיד נפש" היה מגדולי צפת, למדן, פוסק, דרשן ומשורר.

פרק ה · לשיר על ארץ ישראל

🎵 שירה על ארץ הקדושה

בספרו מספר רבי אלעזר אזכרי על מנהג יפה שהיה להם. בכל ערב ראש חודש היו מתכנסים בקברו של רבי יהודה בר אילעאי, שנמצא בין מירון לצפת, ושרים שם שיר: "ארץ הקדושה, יקרה, חמודה". והרב שמואל אליהו מספר שאביו, הרב מרדכי אליהו, בכל פעם שהיה עובר שם, היה שר את השיר הזה.

בחוברת מובא גם הטעם למנהג. הוא מבוסס על דברי ספר הכוזרי, שהגאולה תלויה באהבת ארץ החמדה. ואחד הדברים שמעוררים את האהבה הוא השירה. כלומר, שירי ארץ ישראל אינם המצאה חדשה. זו המצאה ותיקה מאוד, של גדולי צפת.

הרב מבקש לנסות ולדמיין: חבורה של גדולי ישראל בדורנו, מגיעה אל קבר צדיק, ומה הם עושים שם? שרים שירים על ארץ ישראל. זה נשמע לנו מוזר. אבל כך היו עושים בצפת, משום שאדם צריך לאהוב את ארץ ישראל ולספר בשבחה. וזה התיקון לחטא המרגלים: לא רק להימנע מדיבה, אלא לשיר על הארץ.

וכך נסגר המעגל עם המזמור שבו פתחנו. "לכו נרננה" הוא הציווי של הדור שלנו: לשיר, להודות ולאהוב את הארץ. יהי רצון שבקרוב יחזור המנהג הזה, ושנזכה לגאולה השלמה.

גדולי צפת היו מתכנסים בכל ערב ראש חודש ושרים שירים על ארץ ישראל, כדי לעורר את אהבתה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: המזמור של דורנו