📖 חוברת ושאלה
השיעור נלמד מתוך חוברת שבה התפרסם מאמר של הרב, "תעלומת הכוס החמישית". החוברת יוצאת לאור בידי ארגון חרדי שאכפת לו מאוד מארץ ישראל ומשלמותה, והרב בירך את הארגון והציע למי שיכול לתמוך בפעילותו.
השאלה שבה עוסק המאמר: בליל הסדר שתינו ארבע כוסות. מה עם הכוס החמישית? למה לא שתינו אותה, ולמה לא הזכרנו אותה כלל?
חכמים תיקנו לשתות ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, כפי שמובא בירושלמי: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". ארבע לשונות, ארבע כוסות.
אבל בתורה יש לשון חמישית, מיד אחריהן: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". ועליה אין כוס. זו התעלומה, והשיעור יבנה בהדרגה את הדרך לפתרונה. בחלק הזה נעמיק בשאלה, ובחלק הבא תבוא התשובה.
השיעור לומד מאמר בשם "תעלומת הכוס החמישית", העוסק בימים שבין פסח לשבועות.
🔢 כמה פעמים ארבע?
הרב הציע חידה לילדים לשנה הבאה: כמה פעמים מופיע המספר ארבע בליל הסדר? המשתתפים מנו: ארבע קושיות, ארבעה בנים, ארבע כוסות. ויש עוד: ארבעה כזיתים של מצה, כזית ראשון, כורך ואפיקומן. ארבע מצוות שיש בליל הסדר: שתיים מן התורה – אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים, ושתיים מדרבנן – מרור וארבע כוסות. ואפילו "ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא" – ארבע פעמים "ברוך".
ועוד מקום: "מגיד", לב ההגדה, בנוי על ארבעה פסוקים מפרשת הביכורים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים", "וַנִּצְעַק אֶל ה'", "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם".
ההגדה כולה בנויה על המספר ארבע. והכל מתחיל מארבע לשונות הגאולה. אם כן, השאלה רק מתחזקת: למה דווקא ארבע, כשבתורה יש חמש?
לפני שעונים, צריך להבין מה משמעותן של ארבע הלשונות עצמן, ולשם כך נלך למהר"ל.
זו לא רק חידה לילדים. החזרה על המספר ארבע מראה שכל מבנה הלילה נבנה סביב ארבע הלשונות, ולכן היעדרה של הלשון החמישית בולט עוד יותר.
המספר ארבע חוזר בהגדה שוב ושוב, וכולו מתחיל מארבע לשונות הגאולה.
🔄 ארבע כנגד ארבע
המהר"ל מסביר את ארבע הלשונות באופן נפלא. לאברהם אבינו נאמר בברית בין הבתרים: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ארבעה דברים: גרות, עבדות, עינוי, ו"ארץ לא להם".
ועכשיו, ביציאת מצרים, ה' מבטל אותם אחד אחד, בסדר הפוך. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – כנגד "וענו אותם", הסבל. "והצלתי אתכם מעבודתם" – כנגד "ועבדום", העבדות. "וגאלתי אתכם" – כנגד "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", הזרות והשלטון הזר.
כלומר, כל לשון של גאולה היא תיקון של אחד מחלקי הגלות. הגאולה אינה דבר כללי ומעורפל. היא ביטול מדויק של מה שנגזר.
ומכאן אנו מגיעים לשאלה יסודית, שחשובה מאוד גם לדורנו: מה פירוש המילה "גאולה" בתורה?
לפי המהר"ל, ארבע לשונות הגאולה הן היפוכן של ארבע לשונות הגלות שנאמרו לאברהם.
🕊️ גאולה בלשון התורה
היום, אצל אנשים רבים, המילה "גאולה" פירושה ביאת המשיח, ותו לא. אבל מה פירוש המונח בתורה? התורה אומרת "וּגְאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ", "גָּאֹל יִגְאָלֶנּוּ". מה זה?
בשיעור הציעו: שחרור. והרב הסכים: גאולה פירושה שהאדם אינו נתון תחת שלטון זר. הוא חופשי לנפשו, אינו משלם מס לשלטון זר ואינו משועבד לו. כנגד "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – כשנמצאים בארץ לא להם, נמצאים בגלות. וכשעם ישראל יוצא ממצרים, הוא נקרא "גאול", כי אינו עוד תחת שלטון זר.
ומכאן מסקנה שקשה לחלק מן האנשים לקלוט: לפי המונח שבתורה, אנחנו נמצאים עכשיו בגאולה. איננו תחת שום שלטון זר. אין זו הגאולה השלמה, ודאי שלא. אבל לפי משמעות המילה בתורה, זו גאולה.
הרב סיים: ה' יזכה אותנו לדעת להודות על העבר ולבקש על העתיד. להכיר במה שיש, ולהתפלל על מה שעוד חסר.
בלשון התורה, גאולה פירושה יציאה משלטון זר; ולפי זה אנו נמצאים עכשיו בגאולה, אף שאינה שלמה.
🙏 להודות על העבר ולבקש על העתיד
ההבנה שגאולה בלשון התורה היא יציאה משלטון זר משנה את היחס למציאות. מי שחושב שגאולה היא רק ביאת המשיח, רואה את כל מה שיש היום כ"לא כלום". הוא מחכה, ואינו מודה.
אבל מי שמבין שגאולה פירושה שאין עלינו שלטון זר, רואה שכבר יש כאן שלב אמיתי של גאולה. זה לא הסוף, אבל זה גם לא כלום. כמו שבמצרים, "וגאלתי" נאמר כבר על היציאה, עוד לפני הכניסה לארץ.
ומכאן שתי חובות. האחת: להודות על מה שכבר ניתן. לא להסתיר את הטוב, לא לבטל אותו, אלא להכיר בו ולומר תודה. השנייה: לבקש על מה שעוד חסר. הגאולה אינה שלמה, ויש עוד הרבה לתקן, ולכן ממשיכים להתפלל.
שתי החובות האלה אינן סותרות. אדרבה, ההודיה על העבר היא שנותנת כוח לתפילה על העתיד. מי שרואה מה ה' כבר עשה, בוטח שימשיך.
מי שמכיר בכך שכבר יש גאולה חלקית, יכול גם להודות עליה וגם להתפלל על השלמתה.
📜 אולי נמחק?
ועכשיו לשאלה עצמה: יש לשון חמישית, "והבאתי אתכם אל הארץ". מדוע אין כנגדה כוס בליל הסדר?
בעבר היו שהציעו: אולי פעם הייתה, וכשגלו ישראל מחקו אותה. הרי גם ברכת המזון השתנתה: דוד ושלמה תיקנו את ברכת "בונה ירושלים" בנוסח של שבח, ורק אחרי החורבן הוסיפו "רחם". אולי גם בהגדה הייתה פעם לשון חמישית, ואחרי הגלות הושמטה.
אבל היום, אמר הרב, יש ממצאים מעניינים. נמצאו הגדות עתיקות מארץ ישראל, מתקופות קדומות. הנוסח שלהן אינו זהה לגמרי לשלנו: יש דברים דומים ויש שונים. ובכל זאת, לא נמצאה אף הגדה שבה הייתה לשון חמישית או כוס חמישית. גם במשנה ובגמרא אין לכך שום זכר.
אם כן, עם ישראל ישב בארץ, ובכל זאת לא תיקנו כוס כנגד "והבאתי". וגם כוס של אליהו אינה תשובה: זו שאיפה נפלאה, אבל אין לנו שום עדות שבעבר שתו כוס כזאת או תיקנו זכר לביאה לארץ.
כך שהשאלה אינה רק "למה הוסר", אלא "למה מעולם לא הוכנס". זו שאלה עמוקה יותר, כי היא נוגעת לכוונה המקורית של חכמים כשתיקנו את סדר ליל הסדר.
היו שחשבו שהלשון החמישית הייתה פעם בהגדה ונמחקה בגלות, אבל ההגדות הקדומות שנמצאו אינן מזכירות אותה.
📖 הפסוק החמישי
והקושיה מתחזקת. ההגדה דורשת ארבעה פסוקים מפרשת הביכורים. והפסוק החמישי, "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אינו נדרש. פלא.
ואין לומר שהיציאה ממצרים והכניסה לארץ הם שני דברים נפרדים. התורה אומרת במפורש שהיציאה נועדה לכניסה. בפעם הראשונה שה' נגלה למשה בסנה, אמר: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
אם כן, האם סביר שנודה על היציאה ממצרים, שמטרתה הכניסה לארץ, ולא נודה על הכניסה עצמה? זה נראה כאילו מישהו השמיט את העיקר.
הרב ציין שגם הרב מנחם מנדל כשר, בעל "תורה שלמה", הקדיש בהגדה שלו מאמר שלם לשאלת הכוס החמישית. והרב אמר שיש לשאלה תירוץ פשוט וברור, שמעטים יודעים אותו, והוא גם נותן מבט יפה על התקופה שלנו. אבל לשם כך צריך קודם להבין את חג השבועות.
גם בדרשת "ארמי אובד אבי" ההגדה נעצרת לפני הפסוק על הארץ, אף שמטרת היציאה הייתה הכניסה לארץ.
📅 למה הכל בחודש אייר?
השיעור נאמר בערב ראש חודש אייר, והרב העיר דבר מעניין. רבים מן המאורעות הגדולים של תקופתנו נפלו דווקא בחודש אייר. יש אפילו ספרים שנקראים "מועדי חודש אייר".
וזה לא היה מתוכנן. הרב סיפר שקרא באותו בוקר שהשלטון הבריטי היה אמור לסיים את המנדט רק בקיץ, ומשום מה הוחלט להקדים את היציאה לחודש מאי. איש לא תכנן שהדבר ייפול בחודש אייר. וגם שחרור ירושלים, שאיש לא תכנן מראש, נפל באותו חודש.
כל המאורעות האלה, בתחילת החודש ובסופו, נפלו בחודש אחד. זה זועק, אמר הרב, ואומר משהו. מה מלמד אותנו חודש אייר, שדווקא בו חלים כל הדברים האלה?
כדי לענות, צריך להבין מה אומר פסח, מה אומר שבועות, ואז מה אומר החודש שביניהם. ונתחיל בשבועות, שהוא חג מסובך הרבה יותר ממה שנראה.
רבים מן המאורעות של דורנו נפלו בחודש אייר, אף שאיש לא תכנן זאת – וזה אומר משהו.
🏺 ומה עם כוס של אליהו?
התשובה הנפוצה לשאלת הכוס החמישית היא: יש כוס חמישית – כוס של אליהו הנביא. אנו מוזגים אותה, פותחים את הדלת, ומקווים לגאולה.
הרב אמר שזה מנהג יפה מאוד, ושאיפה נפלאה. אבל זו אינה תשובה לשאלה. ראשית, כוס של אליהו היא מנהג מאוחר יחסית, שאינו מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. שנית, היא אינה כוס של הודיה על הארץ, אלא כוס של ציפייה. ושלישית, אין שותים אותה.
השאלה האמיתית היא: למה חז"ל, שתיקנו ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות, לא תיקנו כוס חמישית כנגד "והבאתי"? למה בזמן שעם ישראל ישב בארצו, עם בית המקדש, לא הודו בליל הסדר על הארץ?
הרב העיר שבהגדות חדשות יש מי שהוסיף כוס חמישית, כל אחד לפי דעתו. אבל מבחינת התקנה הקדומה, השאלה נשארת בעינה, והיא דורשת תשובה עמוקה יותר.
כוס של אליהו היא מנהג יפה, אבל אינה פותרת את השאלה למה חז"ל לא תיקנו כוס על הארץ.
🔍 תירוץ שנשכח
הרב אמר שלשאלה הזאת, שעסקו בה רבים, יש תירוץ פשוט, יפה וברור. והוא תמה למה התירוץ הזה כמעט נשכח, ומעטים מאוד יודעים אותו.
ולא רק שהתירוץ פותר את הקושיה. הוא נותן גם מבט מיוחד על התקופה שבה אנו חיים. הוא מסביר למה דווקא חודש אייר הוא החודש שבו קרו רוב המאורעות של דורנו, ומה המשמעות של העובדה שאנחנו נמצאים בו.
כדי להגיע אליו, צריך ללכת צעד אחר צעד: קודם להבין את חג השבועות, את שמו בתורה ואת עניין הביכורים. אחר כך להבין את היחס בין פסח לשבועות. ורק אז יתברר למה בליל הסדר נעצרים בלשון הרביעית.
זה הסדר שהשיעור הולך בו, ובחלק הזה הוא מניח את היסודות. מי שיזכור אותם, יבין בחלק השני את התשובה כמעט מעצמו.
לשאלת הכוס החמישית יש תירוץ פשוט, והוא מאיר גם את מקומנו בתהליך הגאולה.
📚 סתירה בין הסידור לחומש
חג השבועות, אמר הרב, הוא חג "בעייתי" מאוד, כי יש בו סתירה מפורשת בין הסידור לחומש. בסידור כתוב "זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ". כך תיקנו חכמים. ובגמרא מסופר על רב יוסף, שהיה עושה ביום הזה סעודה גדולה ואומר: אלמלא היום הזה שגרם, כמה יוסף איכא בשוקא.
אבל בתורה, בשום מקום לא כתוב "חג מתן תורה". החג נקרא "חג הקציר", "חג השבועות" על שם הספירה, או "יוֹם הַבִּכּוּרִים". אין בתורה שום הזכרה לכך שזה יום מתן תורה. איך ייתכן?
הרב אמר שזו שאלה שראוי לעמוד עליה בהרחבה לקראת שבועות. כרגע הוא בחר להתמקד במה שהתורה עצמה קוראת לחג: יום הביכורים. ובלשוננו: חג הביכורים.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת, שקשורה לזיכרונות של כולנו מגן הילדים.
בסידור שבועות הוא "זמן מתן תורתנו", ובתורה הוא "חג הקציר" ו"יום הביכורים" – בלי שום זכר למתן תורה.
🧺 "סלינו על כתפינו"
כולם זוכרים מן הגן: "סַלֵּינוּ עַל כְּתֵפֵינוּ, רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים, מִקְצוֹת הָאָרֶץ בָּאנוּ, הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים". פעם אף נערכו טקסי הבאת ביכורים בקיבוצים. וגם היום, בגנים מכל הסוגים, מלמדים בשבועות על הבאת הביכורים, מתארים את השיירה העולה לירושלים ושרים.
אבל מי שפותח רש"י רואה הסבר אחר. על "יום הביכורים" כותב רש"י: על שם שתי הלחם, שהם ביכורי קציר החיטים. עד שתי הלחם אסור להביא מנחה מן התבואה החדשה לבית המקדש. הם הראשונים, ולכן נקראים "ביכורים".
ויותר מזה: בשבועות עצמו אי אפשר להביא ביכורים של פירות. בחג אין מקריבים קרבן שאינו של החג. וגם מבחינה חקלאית: בארץ ישראל, בזמן שבועות, כמעט אין פירות משבעת המינים. הענבים מבשילים רק בסוף סיון, כמו שנאמר על המרגלים "וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". מי שמכיר חקלאות יודע שבשבועות אין עדיין מה להביא.
אם כן, האם הגן טועה? האם "חג הביכורים" הוא המצאה? נראה בהמשך שהתשובה מפתיעה.
בגנים חוגגים את שבועות בהבאת פירות, אבל לפי רש"י "ביכורים" הם שתי הלחם – ובשבועות כמעט אין פירות.
🏷️ למה על שם הקרבן?
ועכשיו לשאלה עמוקה יותר. אף חג בתורה אינו נקרא על שם הקרבן שלו. חג הסוכות אינו נקרא "חג ניסוך המים". חג הפסח אינו נקרא "חג העומר". השמות באים מן הנס: פסח – שה' פסח על בתי ישראל. סוכות – שה' הושיב אותם בסוכות, בענני כבוד. מתן תורה – שה' נתן לנו תורה.
אבל "יום הביכורים"? זה שם של קרבן. אין לזה מקבילה. למה דווקא שבועות נקרא כך?
הרב אמר: לא מסתבר שזה רק על שם הקרבן. קרבן אינו נותן שם לחג. אלא בא ללמד שכל מהותו של חג השבועות היא הביכורים. אין זה סתם עוד קרבן שמקריבים באותו יום, אלא עניין החג כולו.
ומה פירוש הדבר? לשם כך צריך להבין מה הם הביכורים באמת – לא רק שתי הלחם, וגם לא רק סל הפירות של הגן, אלא העומק של המצווה.
השאלה הזאת היא המפתח לכל השיעור, והתשובה עליה תוביל אותנו בסופו של דבר גם אל הכוס החמישית.
שום חג אחר אינו נקרא על שם קרבן, ולכן השם "יום הביכורים" מלמד שהביכורים הם מהות החג.
🏞️ ביכורים – הודיה על הארץ
הרב הביא מאמר של הרב גרוסמן, שנדפס בספרו על המועדים, וגם בספר גדול על מצוות הביכורים, שבו כתבו רבנים רבים לפני כשלושים או ארבעים שנה. הרב גרוסמן מפריך את ההנחה הפשוטה שהביכורים הם הודיה על הפירות, ומביא לכך ראיות.
ראשית: רק מי שיש לו קרקע מביא ביכורים. אפילו מי שקנה את כל הפירות של שדה מסוים, אם אין לו את הקרקע עצמה, אינו מביא. בשאר המצוות התלויות בארץ, החיוב תלוי בבעל הפירות. כאן – בבעל הקרקע.
שנית: בתרומות ומעשרות, חכמים הרחיבו את החיוב לכל גידולי הקרקע. בביכורים לא הרחיבו. נשאר רק שבעת המינים.
ושלישית: מביא הביכורים אומר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". לא "כי יש לי פירות", אלא "כי באתי אל הארץ".
מכאן שהפירות הם אמצעי. כשאדם רואה את הפירות הטובים, הוא נזכר להודות על הארץ. לכן מביאים רק את המובחר, את שבעת המינים שבהם נשתבחה הארץ. ומי שאין לו קרקע, אין לו על מה להודות בדרך זו.
מי שמתבונן במצוות ביכורים רואה שאין היא הודיה על הפירות, אלא על ארץ ישראל.
🛤️ מסע לירושלים
התורה קבעה שפעם בשנה יהודי יוצא למסע לירושלים, להודות על הארץ. הרב העיר שרבים לא עלו דווקא ברגלים, אלא באמצע: הרי אסור לאכול מן הפירות לפני שמביאים ביכורים, ואי אפשר לחכות מסוכות ועד פסח. לכן היו עולים בקיץ, בתמוז ובאב, כשהפירות מוכנים. בשיעור התעורר דיון אם צריך לעלות על כל מין בנפרד, והרב אמר שצריך לבדוק.
וזה היה מעמד מרשים מאוד. אנשי ירושלים יצאו לקראת המביאים, הצטרפו אליהם בדרך, ושרו. זה היה טקס של הודיה לה' על ארץ ישראל.
ויש כאן דבר מיוחד. יש עשרים וארבע מתנות כהונה. את כולן נותנים לכהן במקומו. בזמנם, הכהן השכן היה בא ומבקש. פדיון הבן נותנים לכהן שבא לבית. רק מתנה אחת, הביכורים, חייבים להעלות לבית המקדש, לקרוא שם את המקרא ולתת לכהן שבמקדש.
למה? כדי שיהיה מעמד גדול, שאדם ירגיש שההודיה על הארץ היא עסק עצום. התורה רואה בהודיה על ארץ ישראל דבר גדול מאוד.
והמסר נשאר גם בזמן הזה: ההודיה על הארץ צריכה להיות חגיגית, משמחת וגלויה, ולא רק מחשבה שקטה בלב. כך רצתה התורה.
התורה עשתה מן ההודיה על הארץ טקס גדול: עלייה לירושלים והבאה לבית המקדש.
🌾 משעורים לחיטים
בדרך אגב הביא הרב את הרעיון הידוע על שני הקרבנות. בפסח מקריבים את העומר, משעורים. בשבועות מקריבים את שתי הלחם, מחיטים. מה ההבדל?
שעורים הם בעיקר מאכל בהמה. בני אדם אוכלים בעיקר חיטים. ומכאן הרמז: ביציאת מצרים היינו כביכול במדרגת בהמה, בלי תורה ובלי מצוות. ובמשך הספירה עלינו מדרגה אחר מדרגה, עד שבשבועות קיבלנו את התורה, והגענו למדרגת אדם.
ויש גם עניין הלכתי: אסור לאכול מן התבואה החדשה עד שמקריבים את העומר. זה דין "חדש". והרב העיר שבארץ ישראל זה כמעט אינו מעשי, כי אין תבואה חדשה שמבשילה לפני פסח. החיטים מבשילות לקראת שבועות ואחר כך. אבל בארצות קרות, שבהן התבואה גדלה בעונות אחרות, הדין הזה עלול ליצור קושי של ממש.
ובבית המקדש, גם אחרי העומר, אין מביאים מן התבואה החדשה עד שתי הלחם. לכן הם נקראים "ביכורים": הראשונים מן התבואה החדשה שנכנסים למקדש.
העומר בא משעורים, מאכל בהמה, ושתי הלחם מחיטים, מאכל אדם – מעבר מדרגה בין פסח לשבועות.
🎉 "אי לאו האי יומא"
הגמרא מספרת על רב יוסף, שבחג השבועות היה מצווה להכין לו סעודה גדולה ומיוחדת. וכך אמר: "אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא" – אלמלא היום הזה שגרם, כמה יוסף יש בשוק.
כלומר, רב יוסף ידע שמה שמבדיל אותו מכל אדם אחר בשם יוסף שהולך בשוק הוא התורה שלמד. ביום שבו ניתנה התורה, הוא שמח שמחה גדולה, כי זה היום שעשה אותו למי שהוא.
מכאן רואים שחכמים ראו בשבועות את יום מתן תורה, והיו שמחים בו במיוחד. ולכן תיקנו בתפילה "זמן מתן תורתנו".
ובכל זאת, התורה עצמה קוראת לחג "יום הביכורים". הרב אמר שאין כאן סתירה של ממש, ושבשיעור נפרד לקראת שבועות יעמיק בשאלה איך שני הצדדים מתחברים. כאן הוא מתמקד בצד שהתורה מדגישה: הביכורים וארץ ישראל.
רב יוסף שמח במיוחד בשבועות, כי התורה היא שעשתה אותו למי שהוא.
🍇 סדר שבעת המינים
בתוך הדברים העיר הרב דבר מרתק. הפסוק אומר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". מה הסדר הזה? יש לו משמעות הלכתית בסדר הברכות. אבל חקלאי אחד גילה, לדברי הרב, שזה גם הסדר החקלאי.
חוץ מן החיטה והשעורה, שבהן החיטה מוקדמת משום חשיבותה (שעורים הם בעיקר מאכל בהמה), שאר המינים מבשילים לפי הסדר שבפסוק: גפן, תאנה, רימון, זית ולבסוף תמר. בשיעור התעורר דיון על הזית והתמר, והרב אמר שכך כתב אותו חקלאי, ושצריך לבדוק.
ומכאן לומדים שארץ ישראל שמרה על טבעה מאז מתן תורה ועד היום. למרות כל מה שעבר עליה, הענבים מבשילים באותה עונה שבה יצאו המרגלים. התוספות במסכת גיטין מתארים מתי מבשילים התאנה, הגפן והזית, וזה מתאים גם היום.
וזה מביא לנקודה שהרב אוהב במיוחד, ושאותה הוא מראה לילדים שבאים אליו.
סדר שבעת המינים בפסוק הוא גם סדר ההבשלה שלהם, והארץ שומרת על טבעה מאז ועד היום.
🌸 ארץ של הלכה
הרב סיפר שגני ילדים ובתי ספר באים לחצר הגדולה שירש מסבו, כדי לברך שם את ברכת האילנות. והוא נוהג להראות להם: ארץ ישראל היא "ארץ של הלכה".
ההלכה קובעת שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט. וזו לא קביעה שרירותית. מי שנמצא בשדה רואה זאת בעיניו: מתשרי ועד ט"ו בשבט אין שום עץ פורח. דממה מוחלטת. והראשון שפורח בגינה הוא השקד. באזור ט"ו בשבט השקד מתחיל לפרוח, ובערך עד פסח הפרי מוכן.
ועיקר הפריחה של האילנות היא בחודש ניסן, ושם תיקנו את ברכת האילנות. גם את זה הרב רואה מול עיניו: עד ניסן הכל דומם, ובניסן מתחילה הפריחה.
כל מה שההלכה קובעת מתאים בדיוק לארץ ישראל. במקומות אחרים בעולם הכל מסתבך. אבל כאן, כמו שכתוב בהלכה, כך המציאות. הקציר והאסיף, הפריחה וההבשלה, כולם נשארו כפי שהיו. הארץ והתורה מתאימות זו לזו.
ט"ו בשבט ופריחת ניסן הם לא רק הלכה, אלא מציאות שרואים בעיניים בארץ ישראל.
⏳ הארץ שלא השתנתה
יש משהו מרגש בהתבוננות הזאת. עברו על ארץ ישראל אלפי שנים, חורבנות וגלויות, כיבושים ושממה. ובכל זאת, כשמסתכלים בעונות, הכל נשאר כפי שהיה. הענבים מבשילים בסוף סיון, כמו בימי המרגלים. השקד פורח סביב ט"ו בשבט. האילנות פורחים בניסן.
הרב אמר שהוא רואה זאת בחוש בחצר שלו. כשילדים באים לברך את ברכת האילנות, הוא מראה להם את העצים, ומסביר: מה שכתוב בהלכה, זה מה שאתם רואים בעיניים.
וזה לא מובן מאליו. ההלכה נקבעה על פי המציאות של ארץ ישראל, ולכן היא מתאימה לה בדיוק. בארצות אחרות, עם אקלים שונה, ההלכות האלה אינן משתלבות כך בטבע. אבל כאן, התורה והארץ מדברות באותה שפה.
וגם זה חלק מן ההבנה שהביכורים הם הודיה על הארץ: ארץ שנבראה מתאימה לתורה, ושנשמרה כך לאורך הדורות, כמחכה לבניה שישובו אליה.
ארץ ישראל שומרת על עונותיה ועל טבעה כפי שהם מתוארים בתורה ובהלכה.
🔜 לקראת החלק השני
כאן הסתיים החלק הראשון של השיעור, והרב אמר שבחלק השני יראה איך כל זה קשור לחג השבועות.
אבל כבר אפשר לראות את הכיוון. למדנו שביכורים אינם הודיה על פירות, אלא על ארץ ישראל: "כי באתי אל הארץ". למדנו ששבועות נקרא בתורה "יום הביכורים", ולא סתם על שם קרבן, אלא כי זו מהותו. ולמדנו שבהגדה עוצרים לפני הפסוק "ויביאנו אל המקום הזה", ושאין כוס כנגד "והבאתי".
הרב הוסיף, כמעין הקדמה, שבזמן שאין ביכורים, יש הזדמנויות אחרות להודות על הארץ. התורה רצתה שפעם בשנה יהודי יעצור ויודה לה' על ארץ ישראל. מי שאין לו היום בית מקדש וביכורים, יכול למצוא זמן להודות על הארץ בדרכים אחרות.
והחידה הגדולה עוד ממתינה: איך כל זה מסביר את היעדר הכוס החמישית, ומה זה מלמד על חודש אייר ועל הדור שלנו. על כך – בחלק הבא.
אם הביכורים הם הודיה על הארץ, והחג נקרא על שמם, מתחילה להתבהר גם תעלומת הכוס החמישית.