🔗 קשר נסתר
בפרשת השבוע, פרשת ויצא, יעקב אבינו שוכב בלילה בדרכו, ובחלומו רואה את הסולם. והקדוש ברוך הוא אומר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ".
מתוך הפסוק הזה פתח הרב נושא מיוחד, שאינו הפשט הרגיל: הקשר בין קדושת הבית – החיבור שבין איש לאשתו – לבין ארץ ישראל. לכאורה אלה שני תחומים נפרדים לגמרי. מה הקשר בין שלום הבית לבין הרצון לגור בארץ?
אבל כפי שנראה, יש כאן קשר מופלא, כמעט מיסטי, שחוזר שוב ושוב בתורה ובדברי חז"ל. כשחסר בחיבור בבית, חסר גם בחיבור לארץ. וכשמתחזק החיבור לארץ, הוא משפיע גם על הבית.
הרב הבהיר שחלק מן הדברים נאמרו בספרי קבלה וסוד, והוא מביא אותם כפי שנכתבו, בזהירות. ומתוכם הוא מבקש להוציא גם מוסר השכל שנוגע לכל אחד: כמה חשוב שלום הבית, וכמה עמוקה ההשפעה שלו.
יש קשר עמוק בין החיבור שבין איש לאשתו לבין החיבור של האדם לארץ ישראל.
⛰️ שניים וחצי שבטים
מתוך שנים עשר שבטים, שניים וחצי – ראובן, גד וחצי שבט מנשה – לא נכנסו לארץ ישראל שמעבר לירדן. הם ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.
צריך לדייק: עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל. במשנה מנויות שלוש ארצות לעניין ביעור מעשרות: יהודה, עבר הירדן והגליל. אבל זו ארץ ישראל בדרגה נמוכה יותר. כמו שיש דרגות בבית המקדש – הר הבית, העזרה וההיכל – כך יש דרגות בקדושת הארץ.
בשיעור נשאל: אם כן, למה נתן הקדוש ברוך הוא חלקים בארץ שקדושתם פחותה? והוצע משל: פרוזדור לפני הטרקלין. לא נכנסים ישר אל ארמון המלך. יש מבואה, ואחריה האולם. אבל הפרוזדור אינו מקום לגור בו. ושני השבטים וחצי בחרו להישאר בפרוזדור.
ולמה? הפשט הוא שהיה להם מקנה רב, והארץ שם הייתה טובה למרעה. אבל כשאדם אינו רוצה דבר, יש לפעמים הרבה מאוד מאחורי זה, יותר ממה שאפשר לדמיין.
עבר הירדן הוא ארץ ישראל, אבל בדרגה נמוכה יותר – כמו פרוזדור לפני הטרקלין.
🌄 ראובן
הרב הביא פירוש מדהים של הרמ"ע מפאנו, מגדולי המקובלים. הוא אומר: היות שהיה פגם קל שבקלים בחיבור שבין האבות והאמהות בשעת הולדתם של שבטים אלה, היה חסר להם גם בחיבור לארץ ישראל. ועברו שנים רבות, והם לא הרגישו רצון להיכנס.
נתחיל בראובן. יעקב אבינו עבד שבע שנים בשביל רחל, ולבן הרמאי נתן לו את לאה במקומה. יעקב חשב שזו רחל. יש בכך, כפי שנראה בהמשך, "מעין" מה שחז"ל מכנים "בן תמורה" – לא ממש, אלא מעין. ומן הפגם הרוחני הדק הזה, נבע אחר כך מעשהו של ראובן.
ראובן חילל את יצועי אביו, כמו שנאמר "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ". מה בדיוק עשה, לא ברור. חז"ל דרשו שלא חטא כפשוטו, אלא שבלבל את משכב אביו, משום שנעלב על כבוד אמו. והרד"ק מסביר שכעס שיעקב קבע את משכבו אצל בלהה ולא אצל לאה. יש פירושים רבים.
ומה הייתה התוצאה? ראובן הפסיד את הבכורה, ואת החלק הכפול בארץ ישראל. ובסופו של דבר, גם העדיף להישאר בעבר הירדן. חיסרון בחיבור שבו נולד, הוביל לחוסר חיבור לארץ.
לפי הרמ"ע מפאנו, פגם דק שבדק בהולדתו של ראובן הוביל לחוסר חיבור לארץ.
🌿 גד וחצי מנשה
ומה עם גד? הוא בנה של זלפה, שפחת לאה. לאה נתנה את זלפה ליעקב, כמו שנאמר "וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה". שרה, כשנתנה את הגר לאברהם, דיברה עמו על כך. אצל לאה לא מוזכר שהתייעצה. הרב אמר שאינו יודע בדיוק מה היה שם. אבל השם "גד" – "בָּא גָד", ונקרא גם "בגד" – רומז, לפי הפירוש הזה, לחיסרון דק בקשר. ולכן גם גד לא הרגיש רצון להיכנס.
וחצי שבט מנשה? כאן הביא הרב חשבון מדהים. יוסף נשא את אסנת. ולפי המדרש, אסנת הייתה בתה של דינה, שנולדה משכם בן חמור. בגלל הבושה, שלחו את הילדה, והיא הגיעה למצרים, לבית פוטיפרע.
יוסף – שני הוריו כשרים. אסנת – אחד מהוריה היה שכם. נמצא שמתוך ארבעה הורים, אחד היה פגום: רבע. ויוסף הוליד שני שבטים, מנשה ואפרים. רבע משני שבטים – חצי שבט. ולכן חצי שבט מנשה ביקש לגור מחוץ לארץ.
ועל הקשר בין עבר הירדן לבין הקדושה, הוזכר בשיעור שאליהו הנביא היה "מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד", בעבר הירדן. גם שם יש קדושה, אבל זו דרגה אחרת.
בהולדת גד ובייחוס אסנת היה חיסרון דק, ולכן גם הם נשארו מחוץ לארץ.
⚖️ ומה עם הבחירה?
בשיעור עלתה שאלה מתבקשת: הרי לכל אדם יש בחירה חופשית! איך אפשר לומר שפגם בהולדה גרם לשבטים לא לרצות בארץ? אף אחד לא כפה עליהם.
התשובה הובאה מספר "מכתב מאליהו". נכון, לכל אדם יש בחירה. אבל השאלה היא היכן מוצבת הבחירה שלו – באיזו סביבה ובאיזה מצב שמו אותו כשנתנו לו לבחור.
משל: אדם יושב בבית המדרש ולומד תורה. יש לו בחירה לעבור עבירות. אבל איזו עבירה יעשה שם? הבחירה קיימת, אבל היא קלה יחסית. ולעומתו, אדם שנמצא באמצע מקום שכולו מלא עבירות, שבו כולם סביבו עושים מה שהם רוצים. גם לו יש בחירה, אבל היא קשה מאוד מאוד.
כך גם כאן. השבטים יכלו לבחור להיכנס לארץ, והבחירה הייתה בידם. אבל נקודת הפתיחה שלהם הייתה קשה יותר. הם הרגישו פחות משיכה לארץ, והיה עליהם להתגבר על כך. וזה לימוד לכל אחד: הרקע שלנו משפיע, אבל אינו מכריע. הבחירה נשארת.
לכל אדם יש בחירה, אבל השאלה היא היכן היא מוצבת.
🌫️ כשאין רצון
מה לומדים מכל זה על עצמנו? קודם כול, ענווה בשיפוט. כשאדם רואה מישהו שאינו רוצה דבר טוב – אינו רוצה לעלות לארץ, אינו רוצה ללמוד, אינו מתחבר למצווה מסוימת – קל לומר שהוא פשוט עצלן או אדיש. אבל השבטים מלמדים שלפעמים יש לכך שורשים עמוקים, שאיש אינו רואה.
הם אמרו "מקנה רב היה לנו", וזו הייתה סיבה אמיתית. אבל מתחת לסיבה הגלויה, לפי הרמ"ע מפאנו, הייתה סיבה נסתרת: חיסרון דק בחיבור, שנמשך מן ההורים אל הבנים. הם עצמם לא ידעו עליו.
וזה נכון גם בתוכנו. לפעמים אדם מרגיש חוסר משיכה לדבר קדוש, ואינו יודע מדוע. במקום להאשים את עצמו, או לוותר, הוא יכול להבין שיש כאן נקודת פתיחה קשה יותר, ושעליו להתגבר עליה בבחירה. הבחירה בידו, כמו שהסביר המכתב מאליהו.
ויותר מזה: מי שמבין את הקשר, יכול לתקן אותו. אם החיבור לארץ קשור לחיבור שבבית, הרי שחיזוק שלום הבית יכול לפתוח גם את הלב לארץ, אצלו ואצל ילדיו.
חוסר רצון לדבר קדוש נובע לפעמים משורשים עמוקים, ולא רק מן הסיבה הגלויה.
🏜️ "וברותי מכם המורדים"
קשר נוסף מופיע בגמרא, על פסוק בספר יחזקאל. הנביא מתאר את קיבוץ הגלויות: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה".
אבל לפני הכניסה לארץ, יש שלב באמצע: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים, וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים". ושם: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא".
ומי הם "המורדים והפושעים"? הגמרא במסכת נדרים אומרת: אלו בני תשע מידות. כלומר, ילדים שנולדו מתוך חיבור פגום בין הוריהם. ועליהם אומר הפסוק שהקדוש ברוך הוא יוציא אותם מארץ מגוריהם, אבל לא יביא אותם לארץ ישראל.
שוב רואים את אותו קשר: כשחסר בחיבור שבין איש לאשתו, נגרם חיסרון גם בחיבור לארץ ישראל. בשיעור עלו גם פירושים היסטוריים לפסוק הזה, אבל הרב סירב להיכנס אליהם, ואמר במפורש שאינו מרגיש שהוא מסוגל לדבר על דברים כאלה. הוא הסתפק בהסבר הפסוק עצמו.
הנביא יחזקאל מתאר את קיבוץ הגלויות, ובו בירור במדבר העמים לפני הכניסה לארץ.
🏠 תשע מידות
מהן "תשע מידות"? הגמרא מונה תשעה מצבים שבהם החיבור שבין איש לאשתו אינו כראוי. הרב פירט אותם בשיעור, וכאן נביא את עיקרם בקיצור ובצניעות.
יש מהם שעניינם כפייה: כשאחד מבני הזוג אינו רוצה בכך באמת. יש שעניינם ריחוק הלב: כשיש ביניהם שנאה או כעס, או כשכבר החליט להיפרד ממנה. יש שעניינם חוסר דעת צלולה, כמו שכרות או שינה. ויש שעניינם מחשבה שאינה מכוונת אל בן הזוג עצמו, אלא אל אחר. וביניהם גם מצב של נידוי.
על "בני מריבה" שאלו בשיעור: וכי יש זוג שאינו רב לעולם? הרב אמר שבדק במפרשים, והכוונה אינה לכל ויכוח, אלא לשעה שיש ביניהם כעס ממשי. אז צריך לחכות עד שהכעס יירגע, ורק אחר כך להתחבר.
המכנה המשותף לכל התשעה הוא פשוט: חסרה אהבה, חסר שלום, חסרה נוכחות מלאה של שני בני הזוג זה כלפי זה. ובמדרש מובא שקשה מאוד לילדים שנולדו כך, ושכל דבר רוחני קשה להם יותר. ולכן הזהירו חכמים מאוד בעניין.
הגמרא מונה תשעה מצבים שבהם החיבור בין בני הזוג פגום, ובכולם חסרים אהבה ושלום.
🌍 למה דווקא הארץ?
אבל עדיין צריך להבין: מה הקשר? למה דווקא חיסרון בחיבור שבבית גורם לחיסרון בחיבור לארץ?
הרב אמר שעל פי הקבלה, שני החיבורים הם אותה בחינה – ייחוד קדוש. אבל הוא העדיף להסביר זאת בדרך שקל יותר להבין.
יש בני אדם שמאוד קשה להם לאהוב דבר גשמי ומוחשי. הם מסוגלים לאהוב דברים גבוהים, רוחניים, מופשטים. אבל לאהוב את אשתם כפשוטו, באהבה של יום יום, בדברים הקטנים – זה קשה להם. ואותם בני אדם, הרבה פעמים, מתקשים גם באהבת ארץ ישראל.
למה? כי איך אוהבים את הארץ? בונים, נוטעים, מיישבים, עושים פעולות שהן גם רוחניות וגם גשמיות. צריך לאהוב גם את האדמה, את העצים, את האבנים, את הנוף. גם זה חלק מעבודת ה'. ומי שאינו מצליח לאהוב את הקרוב והמוחשי בביתו, מתקשה גם לאהוב את הקרוב והמוחשי בארצו. ולהפך: מי שלומד לאהוב באמת בביתו, פותח את לבו גם לאהבת הארץ.
ואין בזה סתירה לאהבת הדברים הגבוהים. להפך: התורה רוצה שהאהבה הרוחנית תרד אל החיים עצמם, אל הבית, אל המשפחה ואל האדמה. מי שאוהב רק את המופשט, חסר לו חלק חשוב בעבודת ה'.
מי שמתקשה לאהוב את מה שהוא גשמי ומוחשי, מתקשה גם באהבת הארץ.
📜 בנות צלפחד
עכשיו נראה את הקשר בכיוון ההפוך: איך החיבור לארץ ישראל משפיע על החיבור שבין איש לאשתו. הגמרא מספרת על בנות צלפחד.
כולנו מכירים אותן: בנות חכמות, דרשניות וצדקניות. הן באו לפני משה רבנו ואמרו: אבינו מת במדבר, ובנים לא היו לו. למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו? תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. משה שאל את הקדוש ברוך הוא, והוא השיב: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". אם אין בן, הירושה עוברת לבת.
אין לזה אח ורע בתורה: הבנות האלה מוזכרות שלוש פעמים, ואפילו חומש במדבר כולו מסתיים בסיפורן. ומה מסופר בסוף? שהן נישאו. "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים".
לכאורה, למה התורה מספרת שהן התחתנו? מה החידוש? אבל הגמרא מגלה שהסיפור לא היה פשוט בכלל, ולא לחינם התורה מסיימת בו את החומש.
בנות חכמות וצדקניות, שביקשו נחלה בארץ – והתורה מספרת עליהן שלוש פעמים.
⏳ ארבעים שנה
אומרת הגמרא: תנא רבי אליעזר בן יעקב, אפילו קטנה שבהן לא נישאת פחותה מארבעים שנה. ואמרו בגמרא שנעשה להן נס, כי היו צדקניות, וזכו לבנים אף שנישאו בגיל מאוחר כל כך.
וזה מפליא. בנות חכמות, צדקניות, בנות משפחה טובה, וגם יורשות נחלה. למה לא נישאו עד גיל ארבעים? בשיעור הועלו השערות שונות, אבל אין בהן תשובה ברורה. הרשב"ם שואל את השאלה הזאת, ומסביר שחיכו עד שימצאו בני זוג ראויים להן. ומה שמוזר עוד יותר: בסוף נישאו לבני דודיהן. האם לא הכירו אותם עד אז?
וכאן, אמר הרב, יש דבר מעניין מאוד. הוא אינו יודע בדיוק מה קרה שם. אבל אפשר לראות: כל זמן שלא היה לבנות האלה חיבור לארץ ישראל, לא יכלו למצוא את החיבור שבין איש לאשתו. רק כשקיבלו נחלה בארץ, מצאו גם את זיווגן.
וזה הקשר בכיוון השני. כמו שחיסרון בחיבור שבבית גורם לחיסרון בחיבור לארץ, כך החיבור לארץ פותח את האפשרות לחיבור שבבית.
בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים, ורק כשקיבלו נחלה בארץ מצאו את זיווגן.
🛏️ "הארץ אשר אתה שוכב עליה"
ועכשיו חוזרים לפסוק שבו פתחנו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה". המפרשים שואלים: כמה מקום תפס יעקב כשישב? כמה אמות? איזו ארץ ניתנה לו בזה?
רש"י מתרץ שהקדוש ברוך הוא קיפל תחתיו את כל ארץ ישראל, כדי שתהיה נוחה להיכבש לבניו.
אבל יש מי שכתב פירוש בדרך רמז: "הארץ אשר אתה שוכב עליה" – לפי משכב הצדיק, לפי קדושת החיבור שלך, כך תהיה נתינת ארץ ישראל לך ולזרעך. ככל שהחיבור בבית קדוש יותר, כך החיבור לארץ שלם יותר.
וזה מתאים לכל מה שראינו: לשבטים שבהולדתם היה חיסרון דק, היה חסר בחיבור לארץ. ולבנות צלפחד, שקיבלו נחלה בארץ, נפתח הזיווג. הבית והארץ קשורים זה בזה כבר מן הפסוק הראשון שבו ניתנה הארץ ליעקב.
בדרך רמז: לפי מדרגת משכבו של הצדיק, כך תהיה נתינת הארץ.
🌹 רחל אמנו
עוד דוגמה מאותה פרשה. ראובן מצא דודאים והביא אותם לאמו לאה. רחל ביקשה מהם, ואמרה ללאה: "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". היא ויתרה על הלילה שלה עם יעקב תמורת הדודאים.
ורש"י אומר: "וּלְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בְּמִשְׁכַּב הַצַּדִּיק, לֹא זָכְתָה לְהִקָּבֵר עִמּוֹ". רחל לא נקברה במערת המכפלה עם יעקב, אלא בדרך אפרת, בבית לחם.
ובהמשך, כשיעקב מספר ליוסף על קבורת רחל, רש"י מבאר שיעקב לא הוליך אותה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. ונשאלת שאלה: והרי בית לחם היא בארץ ישראל! איך אפשר לומר שלא הכניסה לארץ?
ושוב אנחנו רואים את אותו קשר: מי שוויתר על משכב הצדיק, הדבר השפיע על הקשר שלו לארץ. רחל ויתרה על לילה אחד, וההשפעה הייתה על מקום קבורתה. ואף שיש לקבורתה שם גם טעמים אחרים, רש"י מלמד אותנו שיש כאן קשר גם לעניין המשכב.
רחל ויתרה על משכב הצדיק תמורת הדודאים, ולא זכתה להיקבר עם יעקב.
🌙 לא לזלזל במה שנראה קטן
יש בסיפור של רחל לימוד מוסר חשוב. מבחינתה, הוויתור לא היה זלזול במובן הרגיל. היא רצתה את הדודאים, ואולי אף קיוותה שיעזרו לה לזכות בבנים, שאותם השתוקקה כל כך. הכוונה הייתה טובה. ובכל זאת, רש"י קורא לזה "זלזלה במשכב הצדיק".
למה? כי היא העריכה פחות ממה שצריך את הערך של החיבור עם יעקב. היא החליפה אותו בדבר אחר, גם אם חשוב. ומדרגתה הגבוהה של רחל היא שגרמה שגם ויתור כזה ייחשב לה.
ולנו יש בזה לימוד: הקשר שבין איש לאשתו אינו דבר שאפשר להחליף בקלות בדברים אחרים, חשובים ככל שיהיו. עבודה, עיסוקים, ואפילו מצוות – כולם חשובים, אבל הזמן והקרבה בין בני הזוג יקרים מאוד, ואין לזלזל בהם.
וההשפעה, כפי שראינו, אינה נשארת בבית. היא נוגעת גם בקשר לארץ, וגם בדורות הבאים. ומי שמבין זאת, ישמור על הקשר שבביתו כעל דבר יקר מאוד, שאין לו תחליף. כך הוא שומר לא רק על ביתו, אלא גם על החיבור של ביתו לקדושה ולארץ.
ויתור של לילה אחד נראה דבר קטן, אבל השפעתו נמשכה לדורות.
🗺️ ארץ בידי נוכרים
איך אפשר לומר שבית לחם, שהיא בלב ארץ ישראל, אינה "בארץ"? התשובה היא יסוד חשוב: ארץ ישראל, כשהיא בידי נוכרים, היא בבחינה מסוימת כחוץ לארץ.
המקור לכך הוא פסוק מפורש. דוד המלך, כשברח מפני שאול, אמר: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹקִים אֲחֵרִים". חז"ל שואלים: וכי מי אמר לדוד לעבוד עבודה זרה? אלא, כיוון שגירשו אותו מארץ ישראל, כאילו אמרו לו ללכת לעבוד אלוקים אחרים. ולאן ברח דוד? לגת, ארץ פלשתים. וגת היא בתוך גבולות ארץ ישראל. אבל היא הייתה בידי הפלשתים, ולכן היא כחוץ לארץ.
ויש לכך גם השלכה הלכתית: באזורים שאינם בידי ישראל, יש דיונים בפוסקים לגבי מצוות התלויות בארץ, כמו תרומות ומעשרות ושביעית. הרב הזכיר זאת בכלליות.
אבל יש הבדל, אמר הרב: גת מעולם לא נכבשה בידי ישראל באותה תקופה. מקום שכבר היה בידינו ונלקח, הוא כבר עניין אחר. ומערת המכפלה, לעומת בית לחם, נקנתה בידי אברהם אבינו. היא שייכת ליהודי. ולכן, ביחס אליה, קבורת רחל נחשבה כמו מחוץ לארץ.
ארץ ישראל שבידי נוכרים היא בבחינה מסוימת כחוץ לארץ.
❓ האם ראובן "בן תמורה"?
עכשיו מתעוררת שאלה קשה. בין תשע המידות יש "בני תמורה": כשאדם חושב שהוא עם אשה אחת, ובאמת הוא עם אחרת – אפילו כששתיהן נשותיו. והרי זה בדיוק מה שקרה ליעקב! הוא חשב שזו רחל, ובבוקר – "וְהִנֵּה הִיא לֵאָה". אם כן, איך ייתכן שראובן, אחד השבטים הקדושים, הוא "בן תמורה"?
הראשונים עצמם שואלים זאת, ויש כמה ביאורים. המגן אברהם על השולחן ערוך מסביר: האיסור הוא כשאדם נמצא עם אשה אחת, וחושב על אחרת. אבל יעקב ראה את מי שעמדה לפניו וחשב עליה. רק שטעה מי היא. לא היה כאן מחשבה על מישהי אחרת. ולכן זה אינו "בן תמורה" ממש, אלא רק "מעין" – וזה מה שאמר הרמ"ע מפאנו: פגם קל שבקלים.
והבן איש חי מתרץ באופן אחר. יעקב היה שוגג, ולא הייתה לו שום כוונה לעבירה. ולאה התכוונה לשם שמים, כי רעדה מפחד שתיפול בחלקו של עשו. כשהאב אינו מתכוון לשום עבירה, והאם מתכוונת לשם שמים בכוונה גדולה, זה מתקן את הפגם.
בשיעור נשאלו עוד שאלות על המעשה, ויש עליהן תירוצים שונים. אבל העיקר: כוונה טהורה של בני הזוג יכולה לתקן גם מצב שנראה פגום מבחוץ.
יעקב טעה רק במי שעמדה לפניו, ולא חשב על אחרת – ולכן זה רק "מעין".
💬 גם רמז גדול
על לאה יש עוד שאלה. בין תשע המידות מוזכר גם מצב שבו האשה מבקשת זאת בפירוש. והרי לאה יצאה לקראת יעקב ואמרה: "אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְנִי". איך זה מתיישב?
הגמרא עצמה שואלת זאת, ומבחינה: לאה לא ביקשה בלשון מפורשת, אלא רמזה. ורמז, אפילו רמז גדול וגלוי, אינו בכלל האיסור. ויותר מזה: הגמרא אומרת שבזכות ההשתוקקות הגדולה הזאת, זכתה לאה שיצא ממנה יששכר, השבט של לומדי התורה.
וזה לימוד יפה. ההשתוקקות של אשה לבעלה, והביטוי של רצונה בצניעות, אינם פגם. להפך, הם מעלה. הם מבטאים אהבה, וחיבור שבא מתוך רצון של שני הצדדים. וזה בדיוק ההפך מתשע המידות, שכולן מצבים שבהם חסר הרצון, חסרה האהבה או חסר השלום.
כך מתבררת התמונה: התורה אינה מבקשת קרירות. היא מבקשת חיבור שלם, שיש בו רצון, שמחה וכוונה טובה. חיבור כזה מוליד ילדים שקל להם להתחבר לקדושה – ולארץ.
לאה רמזה ליעקב בגלוי את רצונה, ובזכות ההשתוקקות הזאת זכתה לבן גדול.
👑 סיפור הולדת דוד
הרב הביא גם את המדרש על הולדת דוד המלך, ונביא אותו בקיצור. ישי, אבי דוד, נכנס לספק בייחוסו, בגלל השאלה אם מותר לבני מואב לבוא בקהל. הוא פרש מאשתו, וחשב לפתרון: להתחבר אל שפחתו בתנאי שתשתחרר, כך שבנו יהיה יהודי בוודאות.
השפחה סיפרה זאת לגבירתה, אשת ישי. ובאותו לילה, נכנסה אשת ישי במקומה, בלי שישי ידע. כעבור זמן נולד ילד, אדמוני. וכולם, שידעו שישי פרש מאשתו, חשדו שאינו בנו. הרחיקו אותו, ושלחו אותו לרעות את הצאן במקום שיש בו אריות ודובים.
עברו שנים. יום אחד הגיע שמואל הנביא לבית ישי, כדי למשוח אחד מבניו למלך. העבירו לפניו את כל הבנים, ועל כל אחד אמר: לא בזה בחר ה'. שאל: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" אמר ישי: יש עוד הקטן, והוא רועה בצאן. הביאו את דוד, וה' אמר לשמואל: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".
רק אז, לפי המדרש, גילתה אמו את הסוד: באותו לילה היא הייתה שם, ודוד הוא בנה ובן ישי, כשר לגמרי. ועל כך אמר דוד בתהלים: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי".
לפי המדרש, דוד נולד בנסיבות שנראו חשודות, והאמת התגלתה רק כשנמשח למלך.
🕯️ כוונה לשם שמים
לכאורה, גם הולדת דוד נראית כמו "בן תמורה": ישי חשב שהוא עם אשה אחת, ובאמת היה עם אחרת. אבל כאן נכנס תירוצו של הבן איש חי.
ישי לא התכוון לשום עבירה. כוונתו הייתה טובה: להביא לעולם בן יהודי בוודאות. ואשתו התכוונה לשם שמים בלבד: שיהיה לבעלה בן כמו שצריך, ממנה, בכשרות גמורה. כשהאב שוגג ואינו מתכוון לעבירה, והאם מתכוונת לשם שמים – זה מתקן את הכל.
וכך יצא מן המצב הזה, שנראה בעיני כולם חשוד ופגום, דוד המלך – נעים זמירות ישראל, שממנו יצא המשיח. ומה שנראה כבעיה, התברר כשורש הגאולה.
יש כאן לימוד עמוק: לא תמיד אפשר לשפוט מבחוץ. מה שנראה פגום, יכול להיות קדוש בתכלית, אם הכוונה הייתה טהורה. ולהפך, הכוונה שבלב היא שקובעת את אופיו של החיבור. וזה מחזיר אותנו לעיקר: החיבור שבין איש לאשתו צריך להיות מתוך אהבה, רצון וכוונה טובה.
כשהאב אינו מתכוון לעבירה והאם מתכוונת לשם שמים, אין כאן פגם.
📨 שאלה לחזון איש
בסוף השיעור הביא הרב שאלה קשה מאוד, שנשאל החזון איש בשנות קום המדינה. לא על אלה שעלו לארץ מרקע רחוק מתורה, אלא על בנים שגדלו בבתים של תורה ולמדו בתלמודי תורה ותיקים בירושלים. רבים מהם, יותר ממה שאפשר לדמיין, התרחקו בסופו של דבר מדרך התורה. למה זה קרה?
יש לכך פירושים רבים, והשלכות מעשיות רבות. אבל החזון איש השיב תשובה שמתקשרת ישירות לנושא השיעור.
הוא אמר: אותה תקופה הייתה תקופה של מצב כלכלי קשה מאוד. המצוקה גרמה לבעיות קשות של שלום בית. וכמו שכתוב: "הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם, חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ" – כשיש שפע, יש שלום. וכשהמצב חנוק, זה גורם הרבה פעמים למריבות.
ולכן, אמר החזון איש, התרבו באותה תקופה מקרים של בני תשע מידות, ובעיקר "בני מריבה": ילדים שנולדו בבתים שבהם שרר כעס בין ההורים. וילדים כאלה, כפי שראינו, מתקשים יותר בכל דבר רוחני.
מדוע רבים מבני הדור, שגדלו בבתי תורה, התרחקו מן הדרך בשנות קום המדינה?
😊 הבית שמקרין שמחה
הרב הוסיף לתשובת החזון איש הסבר פשוט יותר, שגם הוא נכון. לא קל לילד לעמוד במצב שבו הוא רואה עוני בבית אביו, ובצד השני של הרחוב – שפע.
אם הבית מקרין שמחה, אם הילד רואה כמה התורה חשובה ויקרה להוריו, כמה הם שמחים בה – הוא יכול להחזיק מעמד גם במצב קשה. העוני אינו מכריע אותו, כי יש לו משהו גדול יותר.
אבל אם אצל האב אין שמחה, והמצב בבית חנוק, ומעבר לרחוב החבורה האחרת נהנית מכל טוב – לא קל לילד לעמוד בזה. וגם זו יכולה להיות סיבה לכך שרבים התרחקו.
ושני ההסברים נפגשים בנקודה אחת: האווירה בבית. שלום בית, שמחה, אהבה בין ההורים ואהבת תורה שנראית לעין – הם מה שמחזיק את הילדים. וזה בדיוק מה שהשיעור כולו מלמד: החיבור שבבית משפיע על כל החיבורים האחרים, גם על החיבור לקדושה וגם על החיבור לארץ.
ויש בזה נחמה גדולה להורים. אי אפשר תמיד לשנות את המצב הכלכלי, ואי אפשר לשלוט בכל מה שהילדים רואים ברחוב. אבל את אווירת הבית אפשר לבנות. מילה טובה בין בני הזוג, שמחה בשבת ובמצוות, והתייחסות של כבוד ואהבה – כל אלה בידינו. והם, כפי שלימד החזון איש, משפיעים יותר ממה שנדמה, ונשארים עם הילדים לכל ימי חייהם.
ילד יכול לעמוד בקשיים אם ביתו מקרין שמחה ואהבת תורה.
⏸️ להמתין כשיש כעס
מה אפשר לקחת מכל זה למעשה? העצה הראשונה עלתה כבר בהסבר של "בני מריבה": כשיש כעס בין בני הזוג, לא להתחבר מתוך הכעס. לחכות. להירגע, לפייס, לחזור לשלום – ורק אז.
וזה נכון לא רק לעניין החיבור עצמו, אלא לכל אווירת הבית. ויכוחים יש בכל בית. אבל יש הבדל גדול בין ויכוח שעובר מהר, לבין כעס שנשאר תלוי באוויר. הכעס שנשאר הוא שמשפיע, על בני הזוג ועל הילדים.
והעצה השנייה עולה מתשובת החזון איש: לדעת שמצוקה כלכלית מעמידה את שלום הבית בניסיון. כשקשה, קל יותר לכעוס, להאשים, לריב. מי שיודע זאת מראש, יכול להתגונן: לזכור שהכעס בא מן הלחץ ולא מבן הזוג, ולשמור על השלום דווקא כשהכי קשה.
והעצה השלישית, מתוך דברי הרב: להקרין שמחה. גם כשאין הרבה, אפשר לשמוח במה שיש, ולהראות לילדים כמה התורה והבית יקרים. זה מה שמחזק אותם, ומחבר אותם לקדושה.
העצה המעשית מן השיעור: כשיש כעס, לחכות עד שיעבור, ולבנות את הבית על שלום.
💍 "כי יבעל בחור בתולה"
מכל מה שלמדנו עולה רעיון נוסף. בארץ ישראל לא די לגור. צריך כביכול להתחתן עם ארץ ישראל: לשמוח בה, לאהוב אותה, לחבב אותה. לא סתם הדברים דומים זה לזה. האדם באמת כביכול נישא לארץ, אוהב אותה ושמח בה, כמו בנישואים של איש ואשה.
וכך אומר הנביא ישעיהו על שיבת ציון: "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ". הבנים השבים לארצם מתוארים כחתן שנושא כלה.
ומכאן אפשר להבין את כל השיעור. החיבור לארץ והחיבור שבבית הם אותו סוג של חיבור: אהבה לדבר מוחשי, קרוב, יום יומי, שיש בו קדושה. מי שלומד לאהוב כך בביתו, יאהב כך גם את הארץ. ומי שאוהב את הארץ, מקבל ממנה כוח גם לביתו.
וזה המוסר השכל שהרב ביקש להוציא: לשמור מאוד על שלום הבית. להתחבר מתוך אהבה ושמחה, להמתין כשיש כעס, ולהרבות שלום. לדבר בנחת, לפייס מהר, לשמוח זה בזה ולהודות זה לזה גם על הדברים הקטנים. כי השלום שבבית אינו נשאר בבית. הוא מגיע עד הילדים, עד הדורות הבאים, ועד הקשר של כל עם ישראל לארצו.
את ארץ ישראל צריך כביכול "לשאת": לאהוב אותה ולשמוח בה כמו בנישואים.