📖 הספר שחסר
נהוג לומר שהיום יש ספר על כל נושא. אבל הרב פתח את השיעור בהודעה מפתיעה: יש נושא אחד שאין עליו ספר, והוא מחפש מי שיעזור לכתוב אותו. הנושא הוא דיבת הארץ – השאלה מה מותר ומה אסור לומר על ארץ ישראל.
החפץ חיים כתב ספר שלם על שמירת הלשון. כל הספר מלמד כמה חמור לשון הרע, ומראה שגלויות, צרות וחורבנות שעברו על עם ישראל באו בגלל חטא הלשון. ובכל זאת, מתחילת הספר חפץ חיים ועד סופו, אין בו עיסוק בדיבת הארץ. אין שם דיון אם מותר לדבר על ארץ ישראל, מה אסור לומר ומה מותר.
בספר שמירת הלשון מוזכרים המרגלים, אבל רק כמוסר השכל: מה לומדים מהם על חומרת הדיבור. את השאלה ההלכתית עצמה – האם יש איסור לדבר רעה על הארץ, ומה גדריו – לא תמצא שם.
זה הרקע לשיעור כולו. לפנינו סוגיה שעוד לא סודרה כהלכה, ולכן צריך לחזור אל המקורות עצמם, ללמוד אותם לאט, ולראות מה באמת אפשר להוציא מהם.
על איסור לשון הרע נכתבו ספרים שלמים, אבל על דיבת הארץ כמעט לא נכתבה מילה בדרך של הלכה.
🛣️ לשון הרע על דבר דומם
כדי להבין את השאלה, הרב הקדים שאלה פשוטה יותר: האם יש איסור לשון הרע על דבר דומם? נניח שאדם אומר "הכביש הזה עקום" או "העץ הזה עקום". האם עבר על לשון הרע?
התשובה הפשוטה היא שלא. על כביש, עץ או אבן אין איסור לשון הרע. הבעיה מתחילה רק כשהדיבור נוגע באדם. אם אומרים "הכביש עקום" ומתכוונים בעצם שאנשי העירייה לא עשו את עבודתם – זה כבר דיבור על בני אדם, ואז צריך לדון אם יש בו תועלת או לא.
לכן, כשבודקים אם יש איסור על דומם, צריך לחפש מקרה שאינו נוגע לאף אחד: סתם עץ עקום באמצע השדה, שאין לו בעלים ואין מי שאחראי עליו. על דבר כזה אין שום איסור לשון הרע.
ועדיין יש מקום לזהירות. אפשר לומר שאדם שמתרגל לדבר רעה, גם על דברים דוממים, מרגיל את לשונו לדבר שלילי. היום הוא מדבר על עץ, ומחר על בן אדם. אבל זו כבר שאלה של הרגל ומידה, לא של איסור.
אין איסור לשון הרע על חפץ או מקום, אלא כשהדיבור נוגע בבני אדם.
🦷 שיניים לבנות
על הצד הזה של המידות הביא הרב סיפור מספר חובת הלבבות. מעשה ברב אחד שיצא לטייל עם תלמידיו. בדרך ראו נבלה מושלכת על הארץ. כל התלמידים אמרו: איזה ריח נורא! הרב אמר להם: ראו כמה לבנות שיניה.
מה רצה ללמד אותם? שגם כשרואים דבר מסריח ודוחה, אפשר לחפש בו משהו חיובי. מי שמרגיל את עינו לחפש את הטוב, ימצא אותו גם במקום שאיש לא מחפש בו.
זו מידה טובה מאוד מאוד. אבל הרב הדגיש מיד: צריך לדעת את ההבדל בין מידה טובה לבין איסור והיתר. הסיפור מלמד דרך נפלאה בעבודת ה', אבל אין בו ראיה שאסור לומר על נבלה שהיא מסריחה.
ההבחנה הזאת תלווה את כל השיעור. בכל פעם שנמצא מקור שמזהיר מלדבר רעה על דבר מסוים, נצטרך לשאול: האם זה מוסר, הנהגה טובה שכדאי לשאוף אליה, או הלכה שמחייבת כל אדם?
מידה טובה היא לחפש תמיד את הטוב, גם בדבר הדוחה ביותר.
⚖️ הלכה לחוד ומוסר לחוד
בספרות התורנית יש שני סוגי ספרים: ספרי הלכה וספרי מוסר. ההבדל ביניהם יסודי.
הלכה היא שחור או לבן: כך עושים, וכך לא עושים. מה שכתוב בה, האדם חייב לקיים. ספרי מוסר מדברים על מידות טובות, על הנהגות של צדיקים ועל שאיפות. אם אדם לא הגיע עדיין לדרגה שמתוארת שם, ואם קשה לו – אין זה איסור. זו מטרה שהוא מתרגל אליה לאט לאט.
בענייננו: מי שנמנע לדבר רעה על כל מקום, אפילו על ארץ רחוקה באירופה, יש בו מידה טובה של הכרת הטוב ועין טובה. אבל אין כזה איסור. מותר לומר שבמקום מסוים אנשים מתנהגים לא כראוי, או שהממשלה שם גרועה.
ואם כך, השאלה האמיתית היא מה קורה בארץ ישראל. האם מותר לומר דברים כאלה גם עליה? האם מותר לדבר על הממשלה בארץ, על המקומות, על הקשיים? כאן כבר אי אפשר להסתפק במוסר. צריך מקורות של הלכה.
ספרי הלכה קובעים מה חייבים לעשות; ספרי מוסר מלמדים מה ראוי לשאוף אליו.
🕯️ "אם הבנים שמחה"
הרב הדגיש שזה לא נושא של סיפורים בעלמא. יש ספר בשם "אם הבנים שמחה", שמחברו כתב אותו בימי השואה. לדעתו, היו בדורו מרגלים רבים, והם נענשו כמו שנענשו המרגלים במדבר.
הוא מתאר את התקופה שלפני השואה, בערך עשר שנים לפניה. באותו זמן עלו לארץ יהודים רבים שלא שמרו תורה ומצוות. באירופה נוצרה תופעה: כל מי שעסק בעניין ארץ ישראל, הודבקה לו מיד תווית של "ציוני", וזה סגר את הדיון. העיסוק בארץ ישראל נעשה סמל לאדם שעוזב את הדת ומחזיק במצווה אחת בלבד.
בעקבות זה, לצערנו, אנשים פחדו לדבר על ארץ ישראל, כדי שלא יצעקו עליהם. וממילא גם רבים משומרי המצוות נמנעו מלעלות לארץ.
וכאן חידושו הגדול: הוא כתב שהבורא העניש את אותם יהודים כמו שהעניש את המרגלים. כשם שכל דור המדבר מת, כך קרה להם. כלומר, לדעתו חטא המרגלים אינו רק סיפור מן העבר ואינו רק איסור תיאורטי. זה דבר שיכול להיענש עליו גם היום.
בעל "אם הבנים שמחה" טען שיהודי דורו נענשו כמו המרגלים, על שהתרחקו מעניין ארץ ישראל.
📅 י"ז באלול
הרב הוסיף רמז מעניין לדבריו של בעל "אם הבנים שמחה". מלחמת העולם השנייה החלה כשגרמניה פלשה לפולין, בראשון בספטמבר 1939, ביום שישי. כך מקובל בכל הספרות ההיסטורית: זה היום שבו פרצה המלחמה.
התאריך העברי של אותו יום היה י"ז באלול תרצ"ט. והמעניין הוא, שבשולחן ערוך מובא שי"ז באלול הוא אחד הימים שצדיקים מתענים בהם. ומדוע? כי בו מתו המרגלים, מוציאי דיבת הארץ.
אפשר לשאול: הרי המרגלים דיברו את דבריהם בתשעה באב, ואיך מתו בי"ז באלול? כך מיישבים: מאז הדיבור עברו עליהם ייסורים ותופעות קשות, ובי"ז באלול מתו כולם במגפה.
אין כאן הוכחה הלכתית, אלא רמז. אבל הוא מראה כמה הדבר חמור וכמה עמוק הוא נוגע בהיסטוריה של עם ישראל. ובכל זאת, דווקא בגלל החומרה, אין אדם שיכול לומר לנו בבירור: מה מותר ומה אסור.
מלחמת העולם השנייה פרצה בי"ז באלול – היום שבו, לפי השולחן ערוך, מתו המרגלים.
✍️ למה קשה לכתוב הלכה
הרב סיפר שביקש מכמה אנשים לכתוב ספר על הנושא, ועדיין לא נמצא מי שיעשה זאת. הוא עצמו אוסף חומר לאט לאט. ויש לו סיבה לא למהר: כשחזר לעיין במה שכתב לפני שנתיים, מצא שעל הרבה דברים כבר אינו מסכים עם עצמו.
אם בתוך שנתיים חזר בו מכל כך הרבה, איך יוציא ספר על נושא שאיש עדיין לא כתב עליו? זו בדיוק ההבחנה בין מוסר להלכה. ספר מוסר אפשר לכתוב בקלות: לעודד, להמליץ, לחזק. אבל ספר שאומר מותר ואסור דורש זהירות רבה, אחריות גדולה, ושאלה של גדולי תורה בעלי ידע רחב.
לעומת זאת, ללמוד את המקורות עצמם קל הרבה יותר. אפשר לפחות לדעת מה כתוב בהם. והרב העיד שבמשך השנים שלמד את הסוגיה, התחדשו לו פירושים רבים בה, דברים שרבים לא שמו לב אליהם.
ולכן זה מה שנעשה בשיעור: נפתח את המשנה והגמרא, נלמד אותן מילה במילה, ונראה מה עולה מהן.
לכתוב מוסר קל; לפסוק מה מותר ומה אסור דורש זהירות גדולה ובירור מקורות.
📜 המוציא שם רע
הסוגיה מתחילה במשנה במסכת ערכין, שעוסקת במוציא שם רע. המשנה אומרת שיש דברים שבהם הקל והחמור שווים, ומונה ביניהם את המוציא שם רע.
מה זה מוציא שם רע? אדם שנשא אישה, ואחר כך טוען שהיא זינתה בין האירוסין לנישואין, ומביא עדים לדבריו. אם מתברר שהעדים שקרנים, דינו שהוא משלם מאה סלע. ואין הבדל בין אם הוציא שם רע על הגדולה שבכהונה או על הקטנה שבישראל – הסכום שווה.
מאה סלע הם סכום גדול מאוד. כדי להמחיש: בפדיון הבן נותנים לכהן חמישה סלעים בלבד, וגם זה סכום לא מבוטל. מאה סלע הם עשרים פעמים כך.
ואז המשנה משווה: מי שאנס אישה משלם חמישים כסף. ואילו מי שרק דיבר, הוציא עליה שם רע, משלם מאה. ומסיקה המשנה: "נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה". הדיבור חמור יותר מן המעשה.
המוציא שם רע משלם מאה סלע, כפול מהאונס – "נמצא האומר בפיו יותר מן העושה מעשה".
🗣️ כוחו של הפה
למה הדיבור חמור כל כך? המהר"ל מסביר כאן שהאדם צריך לדעת שבפה שלו הוא יכול לפעמים לגרום נזק רוחני גדול הרבה יותר ממה שגורמים מעשים.
לפה יש כוח עצום. העולם כולו נברא בדיבור – ובכל יום אנחנו מברכים "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". כוח הדיבור שניתן לאדם הוא ניצוץ מאותו כוח בורא. ולכן, כשהאדם משתמש בו לרעה, ההרס שהוא גורם עמוק יותר ממה שנראה לעין.
אנחנו רגילים לחשוב שמעשה הוא דבר ממשי, ודיבור הוא "רק מילים". המשנה הופכת את הסדר: מי שעשה מעשה רע משלם פחות ממי שדיבר. מילים יכולות להרוס שם של אדם, משפחה, קשר. ומה שנאמר, קשה מאוד להחזיר.
וכאן ממשיכה המשנה ומגיעה לענייננו – אל המרגלים. היא מביאה ראיה לכך שהדיבור חמור מן המעשה, דווקא מן הדור שיצא ממצרים.
המהר"ל מסביר שבפה האדם יכול לגרום נזק רוחני גדול יותר ממעשה.
🐂 העגל נמחל, המרגלים לא
ממשיכה המשנה: "שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים".
אם היו שואלים אותנו מה החטא החמור ביותר במדבר, כולנו היינו עונים: חטא העגל. אנשים עמדו ואמרו "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זו כפירה בבורא עולם, אין חטא חמור מזה.
ומה עשתה התורה? חטא העגל נמחל להם. בי"ז בתמוז חטאו, ואחרי שמונים יום, ביום הכיפורים, נסלח להם. לעומת זאת, חטא המרגלים לא נמחל בכלל: כל הדור מת במדבר, ורק בניהם נכנסו לארץ. ועוד נאמר שאותו לילה נקבע לבכייה לדורות.
בדרך אגב העיר הרב: הפסוק "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" שאנו שרים ביום הכיפורים, נאמר בכלל בפרשת המרגלים, אחרי תפילתו של משה. ובכל זאת, הסליחה שם לא ביטלה את הגזירה על אותו דור.
חטא העגל נמחל אחרי שמונים יום, ואילו על חטא המרגלים נחתם גזר דין על כל הדור.
🤯 פלא עצום
אם נחשוב בשכל שלנו, זה פלא עצום. חטא העגל הרבה יותר חמור: שם כפרו בבורא עולם. ומה עשו המרגלים? דיברו על ארץ ישראל. הם אמרו מה שראו. משה רבנו עצמו שאל אותם אם יש בה חקלאות, אם הערים בצורות, אם העם חזק – והם ענו.
נניח שאדם מדבר נגדך, אומר עליך שאינך בסדר. ואדם אחר כופר בכל מה שאתה. מי חמור יותר? ברור שהכופר. וכאן נראה שהיוצרות התהפכו: את אלה שכפרו בחטא העגל מוחלים אחרי שמונים יום, ועל אלה שדיברו על ארץ ישראל – אוי ואבוי.
צריך באמת להבין את זה, והפלא נשאר. אבל המשנה לקחה מכאן נקודה ברורה: ראו כמה חמורים חטאים שהאדם חוטא בפיו. חטא העגל היה מעשה. חטא המרגלים היה בעיקר דיבור. ודווקא על הדיבור נחתם גזר הדין.
זה היסוד של המשנה: "האומר בפיו יותר מן העושה מעשה". המוציא שם רע משלם יותר מן האונס, והמרגלים נענשו יותר מעובדי העגל.
בשכל שלנו חטא העגל חמור יותר; המשנה מלמדת שחטאי הפה חמורים עוד יותר.
🔍 שתי קושיות של הגמרא
הגמרא אינה מקבלת את דברי המשנה בלי בדיקה. היא שואלת שתי שאלות.
השאלה הראשונה: אולי המוציא שם רע נענש במאה סלע לא בגלל הדיבור, אלא משום שניסה להרוג את אשתו? הרי הביא עדים שזינתה, ואם היו נאמנים היו הורגים אותה. משיבה הגמרא מן הפסוק: התורה אומרת במפורש "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע" – בגלל השם הרע שהוציא הוא נענש. ודאי יש בדבריו עוד רעות, אבל התורה תולה את העונש בדיבור עצמו.
השאלה השנייה: אולי המרגלים לא נענשו דווקא על דיבורם? הרי הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם רק כשמתמלאת סאתו. אולי היו להם חטאים רבים שהצטברו והצטברו, עד שבחטא המרגלים הייתה "התפוצצות", והעונש בא על הכל יחד.
על זה משיבה הגמרא בשם ריש לקיש מן הפסוק "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים". מכאן לומדים שעל זה לבדו נחתם גזר הדין. על חטא המרגלים עצמו, בלי קשר לשאר החטאים, נגזרו עליהם ארבעים שנה במדבר.
הגמרא בודקת אם העונש באמת בא בגלל הדיבור, ומוכיחה זאת מהפסוקים.
👀 "בוא וראה"
וכך מגיעה הגמרא לעיקר הסוגיה. תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: "בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, מִמְּרַגְּלִים. וּמָה הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע עַל עֵצִים וַאֲבָנִים כָּךְ, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
הרב עמד על הלשון "בוא וראה". זו לשון שנאמרת כשצריך באמת לבוא ולהתבונן, כי מה שנאמר אינו פשוט כלל. אין זה משפט שעוברים עליו בקלות.
המרגלים דיברו על הארץ – על עצים ועל אבנים. ובכל זאת נענשו בעונש כה חמור. ומכאן קל וחומר: אם כך נענש מי שדיבר על דומם, מי שמדבר רעה על חברו, על אדם חי, על אחת כמה וכמה.
אבל הדברים מעוררים שאלה גדולה. האם מישהו מכיר, בספרי החפץ חיים או בכל ספר הלכה אחר, איסור לדבר לשון הרע על עצים ואבנים? כבר ראינו שאין כזה איסור. אז מה פירוש "מוציא שם רע על עצים ואבנים"?
רבי אלעזר בן פרטא: אם המוציא שם רע על עצים ואבנים נענש כך – המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה.
🌳 איסור על דומם?
התורה אומרת "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" – בעמך. האיסור נאמר על בני אדם. על דבר דומם אין איסור, כי לעץ ולאבן אין שם טוב שאפשר לפגוע בו.
ועוד: לשון הרע על העירייה, למשל, זה כבר דיבור על בני אדם. אם אדם מספר שהעירייה אינה מטפלת במפגע כדי לקבל עזרה – יש בכך תועלת, ואין זה לשון הרע. אם הוא מספר סתם, לגנאי, זה דיבור על אנשים. אבל העץ עצמו? אין בו לשון הרע.
ואם כן, מה פירוש "להוציא דיבת הארץ רעה"? ארץ היא עפר, אבנים, חומות והרים. משה רבנו עצמו שלח את המרגלים לבדוק: "הַבְמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים", האם הערים בצורות, האם יש עצים. הוא ביקש מהם לדבר על עצים ואבנים.
ועוד קשה: איך לומדים מן המרגלים הלכה למעשה? אפשר לומר שהם נכשלו בשליחות שלהם – נשלחו לבצע משימה ולא ביצעו אותה כראוי. אבל מה זה מלמד אותנו, שלא נשלחנו בשום שליחות? ובכל זאת רבי אלעזר בן פרטא אומר "המוציא שם רע על עצים ואבנים", כאילו יש כזה איסור. צריך להבין.
לשון הרע נאמר על "עמיך" – על בני אדם; לעצים ואבנים אין שם טוב או רע.
🏞️ מידה טובה, לא איסור
יש שרצו להסביר את הגמרא בדרך של חובת הלבבות שלמדנו קודם: זו מידת חסידות, עין טובה. אבל קשה לומר כך. אין עונשין אלא אם כן מזהירין. אם המרגלים נענשו בעונש כזה, צריך שתהיה אזהרה ברורה. היכן היו אמורים לדעת שיש איסור לדבר רעה על עצים ואבנים?
יש גם מעשה שמובא בספרים על אדם שהלך עם רבו ליד נהר, והנהר הציף מעט את הדרך. אמר האיש: "איזה נהר גרוע". אמר לו רבו: אל תאמר כך; על דבר שבורא עולם ברא בבריאה לא מדברים רעה.
זו מידה טובה מאוד – שאדם אינו מוציא לעז על שום דבר. מידה נפלאה. אבל אין כזה איסור. הוא אינו מופיע בשום ספר הלכה, לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך.
אם כן, "עצים ואבנים" של המרגלים צריכים להיות משהו אחר. לא סתם עצים ואבנים, אלא עצים ואבנים מסוג מיוחד מאוד.
לא לדבר רעה על שום דבר בבריאה היא מעלה נפלאה, אבל אינה כתובה כהלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.
👑 פסל של מלך
הפירוש הפשוט של הגמרא הוא כך: אלה לא סתם עצים ואבנים. אלה עצים ואבנים שבורא עולם העיד עליהם שהם טובים. הוא אמר: "אֶרֶץ טוֹבָה", "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". מי שמדבר עליהם לשון הרע, על מי הוא מדבר באמת? על בורא עולם.
אפשר להמשיל זאת לפסל של מלך. פסל הוא אבן. אבל מי שמבזה את פסל המלך, אינו מבזה אבן – הוא מבזה את המלך. כך גם ארץ ישראל: עפר ואבנים, אבל עפר ואבנים שהמלך העיד עליהם. מי שאומר שהם רעים, אומר בעצם שעדות המלך שקר.
לפי זה מובן היטב למה המרגלים נענשו בחומרה כזו. הם לא סתם דיברו על אבנים. הם עמדו מול הבטחתו המפורשת של ה' ואמרו: זה לא נכון, זו ארץ רעה.
זה נראה הסבר טוב. אבל אם כך, המשך הגמרא אינו מובן כלל.
העצים והאבנים של ארץ ישראל הם אלה שה' העיד עליהם שהם טובים; הדובר עליהם רעה – מדבר נגד עדותו.
🧩 קל וחומר שאינו מובן
הגמרא ממשיכה: "ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה". איזה קל וחומר זה?
לפי הפירוש שאמרנו, מי שמוציא שם רע על ארץ ישראל מוציא בעצם שם רע על בורא עולם. הוא אומר לו: אמרת שזה טוב, וזה לא נכון, זה שקר, זה רע. ואילו מי שמוציא שם רע על חברו – אינו מדבר על בורא עולם. זה פחות חמור.
ואם כן, הקל וחומר הפוך. אי אפשר לומר "אם על עצים ואבנים כך, על חברו על אחת כמה וכמה", כשהעצים והאבנים חמורים יותר מן החבר, כי הם נוגעים בכבוד שמים.
זה פלא עצום, ואי אפשר לקרוא כך את דברי הגמרא כפשוטם. או שאין מדובר בדיבור נגד ה', ואז קשה מה האיסור בעצים ואבנים; או שמדובר בדיבור נגד ה', ואז קשה הקל וחומר. השאלה נשארת פתוחה, והרב השאיר אותה להמשך הסדרה.
אם חטא המרגלים הוא דיבור נגד דבר ה', קשה ללמוד ממנו קל וחומר לדיבור על חבר.
🍇 מה ראו המרגלים
כדי להבין מה בדיוק היה החטא, צריך לשאול: מה רוצים מן המרגלים? הם אמרו שהארץ טובה, שהיא זבת חלב ודבש, ואף הביאו פירות. אבל הם גם אמרו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", ושיש בה ענקים.
והם לא המציאו. הם ראו פירות ענקיים, אשכול שנשאו אותו במוט בשניים. הם ראו אנשים ענקיים. וראו לוויות בכל מקום – קוברים, קוברים, קוברים. חז"ל אומרים שזה היה נס, כדי שהעם יהיה טרוד באבלו ולא ישים לב אל המרגלים. אבל הם לא ידעו זאת.
הרב המחיש: נסו לדמיין שאתם נוסעים לארץ רחוקה ורואים בכל מקום גופות נשרפות ולוויות בלי סוף. מה תספרו כשתחזרו? תאמרו: זה מקום מסוכן, אל תתקרבו לשם.
ואם תאמר, היה עליהם לנחש שקורה כאן נס – למה שיחשבו כך? שנים עשר אנשים מסתובבים בארץ זרה, ואפשר לזהות שהם שונים. הרב העיר שגם בדורות האחרונים יהודי מתחפש זוהה בקלות במקומות עוינים. אבל מאיפה יעלה על דעתם שהקדוש ברוך הוא ממית אנשים כדי להצילם? והפירות הענקיים – למה לא יחשבו שזו ארץ מבורכת? ובכל זאת התורה מאשימה אותם. למה?
המרגלים סיפרו מה שראו: פירות ענקיים, אנשים ענקיים, ולוויות בכל מקום.
🚗 המשל של הנסיעה בשבת
על זה הובאה תשובה נפלאה, בדרך משל. אתה עומד ברחוב בשבת, ורואה שני בחורים שהכיפה בקושי נראית על ראשם. עוצר רכב, הם עולים ונוסעים. מה אתה אומר? חבל מאוד, הם לא שומרים שבת.
שבוע אחר כך, באותו מקום, אתה רואה שני רבנים גדולים ומוכרים, לבושים כמנהגם, ושוב עוצר רכב והם עולים ונוסעים בשבת. מה תאמר עכשיו? לא תאמר שהם מחללים שבת. תאמר: ודאי יש כאן פיקוח נפש. אולי מישהו חולה ומחכים להם בבית החולים. אולי דבר דחוף מאוד, ביטחוני. יש אין ספור הסברים אפשריים.
מה ההבדל? אותו מעשה בדיוק. אבל כשאתה יודע מי האיש, אתה מחפש את ההסבר, אפילו את הדחוק ביותר, ובלבד שלא תאמר עליו שהוא עושה רע.
כך היו צריכים המרגלים לחשוב. בורא עולם אמר להם שזו ארץ טובה מאוד. הם ראו מגפות ומתים. אם ה' אמר שזה טוב – חייב להיות שזה טוב. אם יש לי קושיה, אחפש את התירוץ הדחוק ביותר, ובלבד שלא אומר שהדבר שה' אמר עליו טוב הוא רע.
כשאדם גדול ונאמן עושה דבר מוזר, מחפשים לו הסבר; כך היה עליהם לדון את דבר ה'.
🌊 ללמוד ממרים
זה גם מה שרש"י אומר בתחילת פרשת שלח: למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? כי היה עליהם ללמוד ממה שקרה למרים, והם ראו ולא למדו.
מה ראתה מרים הנביאה? כפי שלמדנו בשבוע שעבר, היא ראתה את אחיה, משה רבנו, פרוש מאשתו. האישה לבדה בבית. מרים לא הבינה: כל התורה מדברת על חסד, על "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ", על "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". איך ייתכן? גם היא נביאה ואינה נוהגת כך, ואהרן נביא ואינו נוהג כך. חייב להיות שמשהו אינו בסדר. והיא דיברה עם אהרן.
מה הייתה הטענה עליה? אם הקדוש ברוך הוא בחר במשה, חייב להיות שהוא בסדר. את לא מבינה? חפשי את ההסבר, אפילו הדחוק ביותר. אבל אל תאמרי שמה שהוא עושה אינו בסדר.
זה מה שהמרגלים היו צריכים ללמוד ממרים: כשאתה רואה שה' בוחר בדבר מסוים, חייב להיות שהוא הדבר הטוב ביותר. אם הוא נראה לך רע, הבעיה בהבנה שלך.
פרשת המרגלים נסמכה לפרשת מרים, כי היה עליהם ללמוד ממנה ולא למדו.
🗺️ למה שלח משה מרגלים
מכאן עולה שאלה: אם הקדוש ברוך הוא הבטיח שהארץ טובה, למה שלח משה רבנו מרגלים בכלל? נראה כאילו עצם השליחות היא פקפוק בדברי ה'. נכון שהעם לחץ עליו, אבל מדוע נענה?
על כך הובאו דברי ספר "מגיד מישרים". זה הספר שבו כתב הבית יוסף את הדברים שגילה לו המגיד – מלאך משמים שהיה נגלה אליו ולימד אותו. ואחד הדברים שגילה לו הוא הסוד מה הייתה מטרת שליחת המרגלים.
משה רבנו רצה מאוד שעם ישראל ישתוקק לבוא לארץ ישראל. נכון, בורא עולם אמר שהיא טובה. אבל עד שלא שומעים מאדם שהיה בשטח וראה בעיניו כמה היא יפה וטובה ונפלאה, ההתלהבות אינה שלמה. לכן שלח את המרגלים, כדי שיחזרו ויספרו שהארץ טובה ונפלאה, זבת חלב ודבש, וכולם יבואו אליה בשמחה. ולכן גם ביקש מהם להביא מפירות הארץ, כדי שהעם יראה וירצה.
לצערנו התוכנית נכשלה. משה כבר חשש מכך, ולכן הוסיף ליהושע את האות יו"ד: "יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים".
לפי המגיד מישרים, משה שלח את המרגלים כדי שעדות ממקור ראשון תעורר את העם לעלות בשמחה.
🕰️ האם חטא המרגלים קשור אלינו
עכשיו מגיעה השאלה הגדולה. בעל "אם הבנים שמחה" טען שבני דורו חטאו בחטא המרגלים. אבל לכאורה יש הבדל עצום בין המרגלים לבין כל דור אחר.
אצל המרגלים הייתה עדות של הקדוש ברוך הוא שהארץ טובה מאוד, נפלאה. המרגלים העידו נגד מה שבורא עולם אמר. אבל היום – האם הבטיח בורא עולם שבכל הדורות תהיה ארץ ישראל טובה?
בקריאת שמע כתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי" – אז תהיה הארץ מבורכת. ואם לא ישמרו תורה ומצוות? "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר", והארץ לא תהיה מוצלחת כלל.
ממילא, אדם שמדבר היום רעה על ארץ ישראל יכול לומר: אני לא מדבר נגד בורא עולם. הוא מעולם לא הבטיח שהארץ תהיה טובה במצב כזה. ראו מה הממשלה, מה השרים, מה האנשים – לא שומרים מצוות, ולכן הארץ אינה מבורכת.
ואם כן, אולי בכלל אין איסור לשון הרע על ארץ ישראל בימינו. המרגלים דיברו נגד הבטחה מפורשת, ואילו כאן אין הבטחה כזאת.
המרגלים העידו נגד הבטחה מפורשת; היום ה' לא הבטיח שהארץ תהיה תמיד טובה.
❤️ מצוות אהבת ארץ ישראל
הרב סיפר שכאשר נכתב ערך באנציקלופדיה תחת השם "מצוות אהבת ארץ ישראל", קמו עליו מתנגדים רבים. הטענה הייתה: אתם לוקחים מושג ציוני, "חיבת ציון", רגש טבעי של אדם, והופכים אותו למצווה.
על כך השיב: וכי אהבת ספר תורה היא רק רגש? אדם שלומד תורה צריך לאהוב אותה. וכך גם כל דבר שבקדושה. יש מצווה לכבד ספר תורה, ואדם צריך לאהוב את התפילין שלו. מובא בפוסקים שכאשר מניחים את התפילין ומורידים אותן מנשקים אותן. למה? כי זה דבר קדוש, והאוהב מצווה אוהב את חפציה.
ובכל זאת, כמה רגיש הנושא: אילו נכתב ערך על "אהבת התפילין", איש לא היה מתנגד. אבל על ארץ ישראל דווקא – ההתנגדות עזה. התשוקה לארץ, האהבה אליה, מעוררת ויכוח.
לבסוף הערך נשאר, אחרי שנוסח בזהירות ובדייקנות. אבל השאלה שעלתה בוויכוח נשארה עומדת, והיא שאלה הוגנת: היכן כתובה מצווה כזאת? מה המקור?
אהבת דבר קדוש אינה רק רגש טבעי; כמו שאוהבים ספר תורה ותפילין, כך אוהבים את הארץ.
📖 "פרשה שלמה בתורה"
כשנשאלה השאלה היכן המקור, היה מי שהשיב: מה צריך מקור? יש פרשה שלמה בתורה! כמעט כל פרשת שלח מדברת על אנשים שדיברו רעה על ארץ ישראל, ואיך בורא עולם כעס עליהם בצורה שאין לה אח ורע בתורה. כל הדור נענש במיתה, ועד היום אנחנו סובלים מכך. מה עוד חסר?
אבל הרב העיר שגם כאן יש קושי. חטא המרגלים לא היה רק דיבור על הארץ. היו בו עוד דברים רבים יחד. הייתה שם חוסר אמונה בבורא עולם: הם אמרו שמה שהוא מבטיח אינו נכון. הם לא בטחו בו. "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" – מה זה משנה מי חזק, כשבורא עולם בא ומנצח?
אם כן, קשה מאוד להוכיח מן המרגלים איסור מיוחד של דיבור על הארץ. אולי נענשו על חוסר האמונה, ולא על הדיבור על העצים והאבנים.
וכך, על פניו, נראה שהכל נפל: אין ראיה מן המרגלים, אין מקור ברור, ומה שהמרגלים עשו אינו קשור אלינו בימינו.
המרגלים חטאו גם בחוסר אמונה, ולכן קשה להוכיח מהם איסור דיבור על הארץ.
🔜 להמשך – איך בכל זאת מוכיחים
החלק הראשון של השיעור מסתיים, אם כן, בשאלות ולא בתשובות. ראינו שהמשנה והגמרא מלמדות שהדיבור חמור מן המעשה, ושחטא המרגלים היה חמור מחטא העגל. ראינו את דברי רבי אלעזר בן פרטא על "המוציא שם רע על עצים ואבנים", ואת הקושי להבין אותם.
ראינו גם שאין בהלכה איסור לשון הרע על דומם, ושמידת העין הטובה היא מוסר, לא הלכה. ושאלנו: אם חטא המרגלים היה דיבור נגד הבטחת ה', מה זה נוגע לנו, כשאין הבטחה כזאת בכל מצב? ואם היה בו חוסר אמונה, אולי עליו נענשו ולא על הדיבור?
בחצי השני של השיעור, בעזרת ה', ינסה הרב לראות איך בכל זאת אפשר להוכיח שיש מקור לאיסור. ובסוף הדברים כבר נרמז כיוון: הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ", ושלח אותו אל הארץ. האם אין בזה אהבה?
הלימוד הזה מלמד גם דרך: לא למהר לפסוק, לשאול כל שאלה עד הסוף, ולהבחין תמיד בין מה שראוי לשאוף אליו לבין מה שאדם חייב בו. רק כך אפשר לבנות הלכה אמיתית בנושא שעוד לא נכתב עליו ספר.
החלק הראשון מסתיים בשאלות פתוחות; בחלק השני ינסה הרב להראות שבכל זאת יש מקור.