📖 מן המקור אל המעשה
בשיעורים הקודמים נלמד המזמור "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה'". ראינו שהמפרשים מסבירים שהוא נאמר על הדור של קיבוץ הגלויות, הדור שלפני ימות המשיח. ומעניין מאוד מה קורה בחציו השני של המזמור: אחרי ההתחלה השמחה הוא עובר לאזהרה, "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה", ומזכיר את ארבעים השנים במדבר.
מכאן הבינו שמשה רבנו ראה בנבואה שבדור הגאולה יחזור החטא של דור המרגלים. וזה התפקיד שלנו: לתקן את מה שהם קלקלו. הרב הוסיף בחיוך שכשהוא רוצה להזהיר מישהו שנוסע למקום מסוים, הוא אומר לו: שים לב, יש שם הרבה מרגלים. והשומע כבר מבין למה הכוונה.
בשיעור הזה עוברים מן הלימוד העיוני אל ההלכה למעשה. הרב לומד מתוך חוברת הלכות על דיבת הארץ שהוא מכין, ועדיין אינה מודפסת. תוך כדי הלימוד המשתתפים מעירים, והוא מתקן. למשל, בחוברת נכתב ששנים עשר המרגלים נענשו, ומיד העירו לו: יהושע וכלב לא חטאו. הרב קיבל את התיקון בשמחה, ואמר שבדיוק בשביל זה טוב ללמוד לפני שהדבר נדפס.
אחרי שלמדו את הנושא מן המקורות, הגיע הזמן לשאול איך מקיימים אותו בפועל.
🗓️ הימים שבהם יצאו המרגלים
השיעור נאמר בראש חודש תמוז. והרב הזכיר שבדיוק בתקופה הזאת של השנה יצאו המרגלים לדרכם. התורה מציינת "וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". לפי החשבון שהובא בשיעור, הם יצאו בכ"ט בסיוון, תרו את הארץ במשך ארבעים יום, וחזרו בתשעה באב.
ומה עשו כל אותם ימים? הם הסתובבו בארץ, וכל הזמן חיפשו מה רע בה. כל מה שראו, ראו בעיניים של מי שמחפש פגם.
לכן, אומר הרב, דווקא הימים האלה הם הזמן לתקן. אם הם הלכו בארץ וחיפשו את הרע, אנחנו צריכים ללכת בה ולחפש את הטוב. במקום "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", לומר כמו יהושע וכלב: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". ובמקום תלונה, להודות.
זה התיקון שמתאים לימים האלה: לא רק להימנע מדיבור רע, אלא לעורר בלב הודיה על הארץ. הימים שבהם נאמרה הדיבה צריכים להיעשות ימים של תודה.
דווקא בימים שבהם תרו המרגלים את הארץ, ראוי להתחזק בהודיה עליה.
🗣️ מה עשו המרגלים
החוברת פותחת בהגדרה: דיבת הארץ היא אמירה שפוגעת בכבודה של ארץ ישראל. התורה רואה בה חטא חמור, שבגללו נענשו המרגלים במיתה.
המושג עצמו לקוח מן התורה, מפרשת המרגלים. כששבו המרגלים מתור הארץ, הם דיברו בגנותה. אמרו שיש בה עם חזק מאוד, ערים גדולות ובצורות, ואנשים ענקיים שאי אפשר לכבוש. ועל זה נאמר: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת".
בדבריהם גרמו לכך שעם ישראל לא רצה להיכנס לארץ. ועל כך נענשו: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'".
זה החטא שנקרא "דיבת הארץ". וזה החטא שעד היום, אומר הרב, אנחנו צריכים לכפר עליו. לכן אין זה לימוד היסטורי בלבד. זו שאלה של איך אנחנו מדברים היום, בבית, ברחוב ובשיחה עם חברים.
"דיבת הארץ" הוא שם החטא שבגללו מתו המרגלים במגפה ונגזר על הדור שלא ייכנס לארץ.
⚖️ אין היתר של "זה אמת"
ההלכה הראשונה שהרב הדגיש היא אולי החשובה מכולן: האיסור הוא גם על דיבור של אמת. זה חשוב מאוד לדעת, כי זה התירוץ שהכי הרבה אנשים אומרים: מה אתה רוצה ממני? אני לא משקר, אני רק מספר מה שקורה.
הרב העיר שבחוק המדינה, כפי הנראה, דבר אמת אינו נחשב לשון הרע. אבל בהלכה זה לא כך בשום אופן. זו ההלכה הראשונה שכתב החפץ חיים בספרו: לשון הרע אסור גם כשהוא אמת.
וכך גם בדיבת הארץ. עצם הדבר שאדם מדבר רע על ארץ ישראל, וגורם לאנשים לאהוב אותה פחות, זה האיסור. לא שואלים אם הוא צודק. שואלים מה הדיבור שלו עושה ללב של השומעים.
הרב סיפר שראה פעם מכתב של מישהו שכתב דברים קשים על הארץ, והקדים להם הצדקה: מה שאני כותב אינו לשון הרע, כי כך ראיתי בעיניים, זו האמת. וכנגד ההצדקה הזאת בדיוק הביא הרב סיפור מפורסם.
גם דבר אמת, אם הוא מקרר את אהבת הארץ, הוא בכלל דיבת הארץ.
🚪 "מרגל, צא החוצה"
הסיפור מובא בספרים. פעם אחת הגיע אל החפץ חיים שליח מארץ ישראל. החפץ חיים שאל אותו מה קורה בארץ ישראל. השליח התחיל לספר. הוא סיפר על המושבות החדשות שהוקמו, ועל כך שלצערנו רבים מן המתיישבים בהן אינם שומרים תורה ומצוות. הוא תיאר כמה המצב עצוב.
החפץ חיים קם ממקומו ואמר לו: מרגל, צא החוצה.
השליח נבהל. כבוד הרב, אמר, כל מה שסיפרתי הוא אמת. מה הרב רוצה ממני? ענה לו החפץ חיים: גם המרגלים דיברו אמת.
התשובה הקצרה הזאת מלמדת את כל הגדר. המרגלים לא המציאו. הם ראו ענקים, הם ראו ערים בצורות, הם ראו פירות גדולים. ובכל זאת התורה קוראת לדבריהם "דיבה". כי הבעיה אינה אם העובדות נכונות, אלא מה הדיבור עושה. אם בעקבותיו אנשים אוהבים פחות את ארץ ישראל, הוא דיבת הארץ, גם כשכל מילה בו נכונה.
ומי שבא לספר על קשיים בארץ, יכול לשאול את עצמו קודם: האם אני מספר כדי לתקן, או שאני רק מוסיף עוד סיבה לאהוב אותה פחות?
החפץ חיים השיב לשליח שסיפר דברים קשים על הארץ: גם המרגלים דיברו אמת.
📜 משה רבנו אמר את אותם הדברים
כאן עלתה בשיעור קושיה מפורסמת. בספר דברים אומר משה רבנו לעם ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים". אלה בדיוק הדברים שאמרו המרגלים. אם כן, למה כשמשה רבנו אומר אותם זו אינה דיבת הארץ?
התשובה שעלתה בשיעור: משה רבנו מתאר את המצב, אבל אינו אומר שזה רע. הוא אומר: יש שם ענקים, ואנחנו נכבוש אותם. התיאור בא כדי לחזק, לא כדי לייאש.
אצל המרגלים, לעומת זאת, באה מילה אחת שהפכה את הכל: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם". אחרי כל השבחים, "אפס". המילה הזאת הופכת את אותן עובדות בדיוק לסיבה שלא לעלות. מן הרגע שבו התיאור משמש להסביר למה הארץ רעה ולמה אין טעם לבוא אליה, הוא נעשה לשון הרע.
כך מתברר שהאיסור אינו נמצא בעובדות עצמן. הוא נמצא בכיוון שאליו הדיבור מוביל.
משה רבנו תיאר את הענקים כדי לומר שה' ינצח אותם; המרגלים תיארו אותם כדי לומר שאי אפשר.
🫶 אהבה אי אפשר לכפות
בעקבות הקושיה התפתח בשיעור דיון על המנהיגות. משה רבנו היה מנהיג גדול, ובכל זאת לא הצליח באותו רגע לשנות את רוח העם. כלב ניסה להשתיק את העם, אבל הבכי כבר פשט בכל המחנה.
המשתתפים שאלו: אם כן, מה אפשר לעשות? הרב השיב שיש דברים שאי אפשר לכפות. גם היום, אם ראש הממשלה יעמוד ויאמר לכולם שהארץ טובה מאוד, זה לא ישנה דבר בלב של מי שאינו מרגיש זאת. אי אפשר להכריח אדם לאהוב מקום. אפשר לספר לו כמה טוב כאן, אבל האהבה עצמה אינה באה בצו.
אם כך, איפה זה נבנה? בחינוך, בבית הספר, בשיחות בבית, במה שאנשים שומעים יום יום. הלב של העם נבנה מן הדיבור שסביבו. מי שגדל בבית שמדברים בו טוב על הארץ, יאהב אותה. מי שגדל בבית שמתלוננים בו כל הזמן, יחפש מקום אחר.
וזו בדיוק הסיבה שדיבת הארץ חמורה כל כך. היא אינה רק מילה שנאמרה ונעלמה. היא בונה או הורסת את הלב של השומעים.
אין דרך לחייב אדם לאהוב את הארץ; אפשר רק לחנך לכך מבפנים.
🔍 אותה תמונה בדיוק
מן ההשוואה בין משה רבנו למרגלים עלה בשיעור יסוד רחב, שנוגע לכל החיים. אותו משפט, אותו מצב, אותם נתונים בדיוק, ויש מי שאומר: תראו כמה זה מדהים, ויש מי שאומר: תראו כמה זה נורא.
דמיינו את התמונה: עמים גדולים, ערים בצורות עד השמים, ענקים. אדם אחד מסתכל ואומר: איזה דבר נפלא! תראו כמה בורא עולם אוהב אותנו, שאת כל הענקים האלה הוא עתיד להכניע לפנינו. אדם אחר מסתכל על אותה תמונה ממש ואומר: בורא עולם שונא אותנו, הוא הביא אותנו לכאן כדי להשמיד אותנו, לא נצליח.
וזה בדיוק מה שקרה במדבר. התורה מספרת שבני ישראל רגנו באוהליהם ואמרו שה' הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה. אותם נתונים שמשה רבנו ראה בהם סיבה לבטוח, הם ראו בהם סיבה להתייאש.
ההבדל בין שני האנשים אינו במה שהם ראו. ההבדל הוא באיך שהם פירשו את מה שראו. מכאן מתחיל המפתח לתיקון.
אותם ענקים עצמם נראים לאחד כהוכחה לאהבת ה', ולאחר כהוכחה לשנאה.
🧠 לא המצב, אלא הפירוש
הרב הרחיב את היסוד הזה גם מעבר לארץ ישראל. מה משפיע על האדם? האם הוא שמח או עצוב, האם הוא טוב לבריות או לא, האם מצב רוחו טוב – כל זה אינו נקבע בעיקר לפי מה שהוא רואה, אלא לפי איך שהוא מפרש את מה שהוא רואה.
אפשר להעמיד שני אנשים באותו מקום, באותו ערב, באותו מצב. האחד יחזור הביתה וירגיש שהכל נפלא, שהכל שמח. השני יחזור מאותו מקום עצמו וירגיש שהכל רע. מה ההבדל ביניהם? לא המקום. הפרשנות.
וזו גם הסיבה שהדיבור חשוב כל כך. כשאדם מספר, הוא אינו מעביר רק עובדות. הוא מעביר פירוש. מי ששומע כל הזמן פירוש שלילי, לומד לראות את העולם כך. מי ששומע פירוש טוב, לומד לראות טוב.
לכן התיקון לחטא המרגלים אינו רק לשתוק. התיקון הוא ללמוד לפרש נכון: לראות בכל מה שקורה בארץ את יד ה' ואת אהבתו לעמו, ולספר זאת לאחרים.
מה שקובע את מצב רוחו של אדם אינו המציאות אלא הפירוש שהוא נותן לה.
🍇 רואים גאולה
וכך גם היום, אומר הרב. יש אנשים שהולכים בארץ ישראל ורואים גאולה. הם רואים אור. כל בניין חדש שהם רואים, הם אומרים: הנה הקדוש ברוך הוא בונה את ירושלים. הם רואים עץ מלא פירות, ונזכרים בדברי הנביא: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הנה, הפירות כאן, והגאולה קרובה.
ויש אדם שהולך באותם מקומות עצמם, רואה את אותם פירות, ואומר מה שאמרו המרגלים. הרי גם המרגלים ראו פירות ענקיים, אשכול שהיה צריך כמה אנשים כדי לשאת אותו. ומה הם עשו מזה? את הפרי עצמו, שהוא שבח הארץ, הפכו לראיה נגדה.
הרב אמר שהוא לפעמים קורא מה שכותבים אנשים כאלה, ורואה כמה זה נכון. גם כשטוב להם במקום מסוים, הם רוצים עוד, ומה שחסר להם הוא מה שהם רואים. אותה תמונה בדיוק, ושני אנשים מפרשים אותה הפוך.
השאלה היא אפוא לא מה יש בארץ. השאלה היא באילו עיניים אנחנו הולכים בה.
מי שהולך בארץ בעין טובה רואה בבניין ובפירות את קיום דברי הנביאים.
🪨 אפילו עצים ואבנים
החוברת ממשיכה בהגדרה המלאה: הוצאת דיבה היא דיבור, אפילו של אמת, הגורם לבני אדם חוסר אהבה וחיבה לאדמת ארץ ישראל. ולא רק על האנשים, אלא אפילו על העצים והאבנים שבה.
ועוד הלכה, שהיא אולי המפתיעה ביותר: אסור אפילו לומר על ארץ אחרת שהיא טובה כארץ ישראל. לא יותר טובה – רק טובה כמותה.
הרב הודה שבגלל ההלכה הזאת קשה לו להבין איך אדם נוסע לחוץ לארץ וחוזר בשלום. הוא שאל: האם אפשר לנסוע לשם, לחזור, ולא לומר משהו כזה? הרי זה הדבר הראשון שאנשים אומרים כשהם חוזרים. ואם אדם אומר רק: הכבישים בשווייץ יפים כמו בארץ ישראל – לא אמר יותר יפים, רק שווים – כבר נכנס לגדר ההלכה הזאת.
משתתף העיר שכך אנשים מדברים, שזה נורמלי. והרב השיב: נכון, וזו בדיוק הבעיה. מה שנעשה רגיל בשיחה אינו נעשה מותר בגלל זה.
על עצם הנסיעה הרב העיר שבהלכה מובא שלא לצאת לחוץ לארץ אלא לצורך. אבל הוא הדגיש שאינו נכנס כאן לשאלה מה מותר ומה אסור בנסיעה עצמה. הוא רק מצביע על הקושי לחזור ממנה בלי להיכשל בדיבור.
האיסור כולל גם דיבור על הארץ עצמה – על עציה ואבניה – וגם השוואה של ארץ אחרת אליה.
💍 האישה הכי יפה
איך אפשר לעמוד בזה? הרב הביא דוגמה מן החיים. לאדם יש אישה. מה יקרה אם מישהו יבוא ויאמר לו: האישה ההיא טובה בדיוק כמו אשתך? הוא ייפגע. למה? כי אדם שאוהב את אשתו בטוח שהיא הכי טובה, הכי מוצלחת, הכי מתאימה לו.
ואין זה משום שהוא אינו יודע שיש עוד נשים בעולם. הוא יודע. אבל בשבילו, זו האישה הכי טובה. איתה הכי נעים לו, איתה הוא הכי מסתדר. מה אכפת לו שיש מישהי יפה יותר? היופי ההוא אינו נותן לו דבר.
ועוד: אדם שאוהב את אשתו באמת, לא רואה בכלל את אשתו של השכן כיפה יותר. לא כי הוא מתאמץ שלא לראות, אלא כי זה לא מעניין אותו. ומי שכל הזמן רואה שאצל השכן יפה יותר, כנראה שאינו אוהב באמת.
כך צריך להרגיש כלפי ארץ ישראל. היא המקום הכי טוב בשבילנו. גם אם יש בעולם משהו אחר, זה לא מעניין אותנו. הפתרון לאיסור הזה אינו רשימה של מילים שאסור לומר. יש לו פתרון אחד: אהבה. מי שאוהב את הארץ, לא יעלה בדעתו להשוות אליה מקום אחר.
מי שאוהב באמת אינו עורך השוואות; הפתרון היחיד לדיבת הארץ הוא אהבה.
👑 מה זכה סנחריב
המקור להלכה הזאת הוא גמרא במסכת סנהדרין, בדף צ"ד. הרב פתח את הגמרא בשיעור וקרא אותה.
אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע, סנחריב, להיקרא בכתובים "אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא", כלומר אדם גדול וחשוב? מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל. כשבא לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע, אמר להם: "עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם".
שימו לב לדיוק. הוא היה אויב. הוא רצה להגלות אותם. היה לו כל אינטרס לומר: אקח אתכם לארץ טובה מארצכם. ובכל זאת אמר רק "כארצכם" – כמו הארץ שלכם. הוא לא אמר שארצו טובה יותר מארץ ישראל. ועל זה, אף שהיה רשע, זכה שהכתוב יקרא לו בשם של כבוד.
ואם על רשע ואויב נאמר שזכה לכבוד משום שלא זלזל בארץ, כמה צריך כל יהודי להיזהר בכך. ומה שמעניין עוד יותר הוא ההמשך של אותה גמרא, שמספרת מה עשו ישראל עצמם.
הגמרא מלמדת שסנחריב זכה לכבוד משום שלא אמר שארצו טובה מארץ ישראל.
🏙️ "כמו שלנו"
הגמרא ממשיכה: אבל ישראל, סיפרו בגנותה של ארץ ישראל. כשהגיעו בגלותם למקום אחד, אמרו: הוא שווה למקום שהיה לנו בארץ. כשהגיעו למקום אחר, אמרו: הוא כמו שלנו. ובמקום נוסף אמרו: כאן יש פי שניים ממה שהיה לנו. וכך נתנו למקום בגלות שם שמזכיר את ירושלים, "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". והרב הביא מדברי רש"י שעל כך נענשו בחומרה רבה.
הרב העיר: אתם מכירים את הביטויים שאומרים על עיר בגלות שהיא "ירושלים של" מקום מסוים. אולי פעם, בגלות הקשה, כשהארץ הייתה שוממה, היה בזה צד להקל. הוא לא הכריע בזה. באותן שנים המצב בארץ היה קשה מאוד. לפי מה שתיאר בשיעור, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בארץ כשמונים וחמישה אלף יהודים, ובסופה נשארו כחמישים וחמישה אלף. כשליש עזבו, מרוב הקושי.
אבל היום, אומר הרב, כשאדם אומר על מקום כמו ברוקלין שהוא כמו ירושלים, זה איסור חמור מאוד. הגמרא אינה רואה בזה צחות לשון. היא רואה בזה בדיוק את מה שעשו המרגלים: להעמיד מקום אחר לצד הארץ, ולומר שהיא אינה מיוחדת.
ישראל שגלו אמרו על מקומות בגלות "כמו שלנו", והגמרא רואה בכך חטא חמור.
🍪 לשון הרע על דומם?
כאן הגיעה החוברת לנקודה שהרב קרא לה חידוש עצום. איסור לשון הרע נאמר בדרך כלל רק על בני אדם. אם אדם אומר שהשולחן שלידו דפוק, או שהספר הזה מקומט, אין בזה לשון הרע. אין איסור לשון הרע על חפצים.
הרב נתן דוגמה: אם אדם אומר שהעוגיות שהביאו אינן טעימות, וכולם מבינים מזה שהמאפייה אינה בסדר, כאן כבר יש לשון הרע, אבל על המאפייה ולא על העוגיות. אבל אם הוא אומר שהעוגיות מונחות כאן שלושה ימים ונעשו יבשות, אין בזה כלום. הוא לא דיבר על אף אחד.
ומול כל זה עומדת ארץ ישראל. היא אדמה, עצים ואבנים, ובכל זאת יש עליה איסור לשון הרע. איך זה מתיישב? הרב אמר בפשטות: ארץ ישראל אינה דבר דומם. היא דבר חי.
וזה עולה מן התורה עצמה, שאומרת "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם". ארץ שמקיאה את מי שמטמא אותה – זו ארץ שיש בה חיים.
אין לשון הרע על חפצים, ובכל זאת על ארץ ישראל יש – וזה חידוש עצום.
💒 "משמח ציון בבניה"
הרב סיפר שפעם אמר לו מישהו שהרעיון שהארץ חיה נשמע לו מוזר מאוד. והרב השיב לו מן הברכות שאנחנו אומרים. בשבע ברכות, תחת החופה ובסעודות, מברכים: "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ".
האם זו בדיחה? האם מברכים ברכה בשם ה' על משל? לא אומרים ברכות על משלים. אם מברכים שה' משמח את ציון, סימן שציון באמת שמחה. הארץ מרגישה, שמחה כשבניה חוזרים אליה, ומצטערת כשמדברים עליה רע.
אבל הרב הוסיף הערה חשובה. את הטעם הזה הוא לא כתב בחוברת ההלכות. הוא חשש שמי שיקרא דבר כזה בספר הלכה, יתמה עליו. לכן בחוברת כתב הגדרה הלכתית אחרת, שמובנת לכל אחד: האיסור עומד כנגד מצוות האהבה. אבל כשנשאל מה באמת הסיבה, אמר: כי ארץ ישראל היא דבר חי.
בברכות החתונה מברכים בשם ה' על שמחתה של ציון – ואין מברכים על משל.
❤️ כנגד מצוות האהבה
וזו ההגדרה ההלכתית שבחוברת. יש מצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ולכן אסור לדבר לשון הרע על יהודי. לשון הרע הוא ההפך הגמור של האהבה. מי שמדבר רע על אדם, מכבה את האהבה אליו.
באותו אופן, התורה הטילה עלינו חובה לחבב ולאהוב את ארץ ישראל. ממילא, כנגד המצווה הזאת עומד איסור לדבר עליה לשון הרע. האיסור הוא הצד השני של אותה מצווה.
ומניין שיש מצווה לאהוב את הארץ? הכתובים מלאים בשבחה. היא נקראת "אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה". נאמר עליה "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ". ובברכת המזון אנחנו מקיימים את הפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". התורה עצמה מצווה להודות על הארץ הטובה.
ומכאן מחשבה פשוטה: מי שמודה על הארץ הטובה אחרי האוכל, ואחר כך מדבר עליה רע בשיחה, סותר בפיו את מה שאמר בברכה.
כמו שלשון הרע על אדם הוא ההפך מאהבת ישראל, כך דיבת הארץ היא ההפך מאהבת הארץ.
✉️ המכתב של האור שמח
על חומרת האיסור הביא הרב מכתב מפורסם מאוד של בעל האור שמח. הרב סיפר את רקעו: המכתב נכתב אחרי שהאומות, בוועידת סן רמו, הסכימו שהיהודים יוכלו לבוא לארץ ישראל. האור שמח כתב אז שלדעתו פקע "הפחד" של שלוש השבועות, כלשונו. הרב הדגיש שהוא כתב פחד, ולא שהיה כאן איסור שבטל.
ובאותו מכתב הוא כותב משפט שהרב חזר עליו: הקפיד ה' יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול. והראיה: בחטא העגל אמרו "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ואחרי שחזרו בתשובה ה' מחל להם. ועל הוצאת דיבת הארץ, שמאסו בארץ חמדה, נשבע ה' ולא ניחם. הם ניסו לחזור בתשובה ולעלות, ולא הועיל: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם".
אם כן, אומר הרב, לדבר רע על ארץ ישראל חמור כביכול יותר מאשר לדבר רע כלפי מעלה. זה דבר שקשה לתפוס, אבל זו לשונו של גדול בישראל. ומי שמבין זאת, ייזהר בכל מילה.
בעל האור שמח כתב שה' הקפיד על כבוד הארץ יותר מעל כבודו.
📅 י"ז באלול ופרשת כי תבוא
הרב חזר לשאלה מתי מתו המרגלים. לא מיד אחרי החטא. בשולחן ערוך, בהלכות התעניות, מובא שבי"ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ, ויש מתענים בו. וכן מביא המשנה ברורה. מתשעה באב ועד י"ז באלול עברו כארבעים יום.
ומה קרה בי"ז באלול בדורות האחרונים? בי"ז באלול תרצ"ט פלשה גרמניה לפולין, ופרצה מלחמת העולם השנייה. הרב הוסיף פרט: זה היה ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת כי תבוא, הפרשה שבה נקראות הקללות. ולצערנו הרב, הקללות התקיימו בפועל.
הרב היה זהיר מאוד בדבריו. הוא אמר שאין הוא יודע את חשבונות שמים, ושלא כל מי שסבל באותה תקופה היה אשם. אבל הוא העיר שבשנים שלפני השואה דיברו הרבה מאוד בגנות ארץ ישראל. רבים לא רצו לעלות, היו התנגדויות, והרבו להכפיש את הארץ. לדבריו, קשה לומר שזה מקרה, וכנראה שיש קשר.
וכמו בדור המדבר, שבו נגזר על דור שלם שלא ייכנס לארץ משום שהוציאו את דיבתה, כך צריך לדעת כמה חמור הדבר. ומאידך, אם נתקן את החטא הזה, בוודאי שיהיה טוב.
המרגלים מתו בי"ז באלול, ובאותו תאריך פרצה המלחמה שהביאה את השואה – בערב שבת פרשת כי תבוא.
☀️ "חם בארץ ישראל"
בסוף השיעור הגיע הרב להלכות המעשיות. האיסור הוא רק כשמזכירים את ארץ ישראל. למשל, כשאומרים: חם בארץ ישראל. וקל וחומר כשמשווים את הארץ למקומות אחרים שהם כביכול טובים יותר.
אבל מי שאומר רק: חם כאן, או קר כאן מאוד, אין בזה איסור. מותר לומר חם לי. מותר לומר חם היום. חם בכל מקום – גם באפריקה חם, וגם באירופה יש ימים חמים. מה שעושה את הדיבור לבעיה הוא שהאדם מקשר את החום אל הארץ, כאילו זו תכונה שלה.
המשתתפים שאלו אם ההבדל הזה באמת משנה. והרב השיב שהוא משנה מאוד. מי שאומר "חם" מתאר מה שהוא מרגיש עכשיו. מי שאומר "חם בארץ ישראל" מלמד את עצמו ואת השומעים שהארץ הזאת קשה. אחרי עשר פעמים כאלה, הלב כבר מתרחק.
וזו גם הדרך לתקן בפועל: לשמור על הניסוח. לדבר על מה שקורה, ולא על הארץ.
האיסור הוא כשמקשרים את הקושי אל הארץ; "חם כאן" מותר.
👥 כבוד יושביה
ההלכה האחרונה שהספיקו ללמוד בשיעור הזה: גם לדבר על תושבי ארץ ישראל בצורה שגורמת ריחוק מן הארץ, אסור. והטעם: כבוד יושביה הוא כבודה, ובקלונם יש ביזיון וצער לארץ הקודש.
זו הרחבה חשובה של כל מה שנלמד. אדם עשוי לחשוב שהוא נזהר, כי אינו אומר דבר רע על האוויר, על הפירות או על הנופים. אבל כשהוא אומר דברים רעים על האנשים שגרים בארץ, בדרך שגורמת לשומע לא לרצות לגור כאן, הוא פוגע בארץ עצמה.
התפקיד של הדור, כפי שראינו בתחילת השיעור, הוא לתקן את חטא המרגלים. וזה אינו תיקון רחוק או מסובך. הוא מתחיל בפה: לא לומר "אפס", לא להשוות, לא לייחס כל קושי לארץ. והוא ממשיך בלב: להסתכל על הארץ בעין של מי שאוהב, לראות בבניינים ובפירות את קיום דברי הנביאים, ולהודות.
מי שעושה כך, משתתף בתיקון של החטא שעיכב את הכניסה לארץ, ומקרב את היום שבו נאמר כולנו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".
גם דיבור על תושבי הארץ שגורם ריחוק ממנה אסור, כי כבוד יושביה הוא כבודה.