📚 כל השיעורים

🍭 בשיר וקול תודה

עלייתו של בעל "כף החיים" מבגדד לירושלים, מתנה שנקנית בייסורים, וחובת ההודיה על ארץ ישראל בכל יום

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · מבגדד לארץ הקודש

📘 הגאון רבי יעקב חיים סופר

השיעור עסק בפרק מתוך תולדותיהם של חכמי המזרח ואהבתם לציון, ובמרכזו הגאון רבי יעקב חיים סופר, בעל "כף החיים". הדברים מבוססים על מחקר שנערך על חייו, ועל סיפורים שנשמרו במסורת צאצאיו. נכדתו, שזכתה להכיר אותו בילדותה, הייתה כבת עשר כשנפטר, ובכל זאת שמרה ממנו סיפורים רבים: על צדקותו העצומה, ועל עלייתו לארץ במסירות נפש, מתוך אהבת ארץ חמדה.

רבי יעקב חיים נולד בשנת תר"ל בעיר בגדד, שבגלות בבל. אהבתו וחיבתו לארצנו הקדושה היו עד להפליא. ובאותם ימים, הפרנסה של המתיישבים בארץ הייתה דחוקה מאוד. מי שעלה, ידע שהוא מוותר על נוחות ועל ביטחון כלכלי.

ובכל זאת, בשנת תרס"ד, בגיל שלושים וארבע, יצא רבי יעקב חיים מבבל בדרכו לארץ הקודש.

הוא לא עלה לבדו. איתו עלו הגאון רבי יחזקאל עזרא רחמים ורבי צדקה חוצין. רבי צדקה חוצין היה, כפי שהזכיר הרב, ממייסדי בית הדין של העדה החרדית הספרדית בירושלים. ולפי המחקר, עלו עמהם עוד כמה חכמים, ששמותיהם לא נודעו.

וכך, שלושה גדולי תורה מבבל יוצאים יחד לדרך ארוכה, כל אחד מסיבותיו שלו, ובלב כל אחד מהם אש של אהבה לארץ.

בעל "כף החיים" עלה מבגדד לארץ ישראל מתוך אהבה עזה, למרות דוחק הפרנסה של היישוב.

פרק א · מבגדד לארץ הקודש

🕌 "זיארה" – העלייה לרגל

רבי יעקב חיים לא עלה בתחילה כדי להתיישב בארץ, אלא כדי לעשות "זיארה". מה היא זיארה? בקהילות המזרח היה נהוג מאוד שכמעט כל אדם, פעם אחת בחייו, יעלה לארץ ישראל. היו באים לחודש או לחודשיים, ומשתטחים על קברי צדיקים: במערת המכפלה בחברון, בקבר רחל, בצפת, במירון, וכן הלאה. ואחר כך חוזרים הביתה.

בדרך כלל יצאה הזיארה בחודש אלול. באו לארץ ישראל לקראת החגים, ואחרי החגים חזרו. זה היה מנהג קבוע ומאורגן: אנשים ידעו מראש מתי יוצאת השיירה, ומי שרצה, הצטרף.

מה שמלמד המנהג הזה הוא שגם בגולה הרחוקה, ארץ ישראל לא הייתה רק מושג בתפילה. היא הייתה יעד ממשי. אדם ידע שבמהלך חייו, אם יזכה, יעמוד על אדמתה ויתפלל במקומות הקדושים.

רבי יעקב חיים יצא לזיארה כזאת. אבל ממנה לא חזר. כפי שנראה, הוא ראה מנוחה כי טוב, וקבע את ביתו בירושלים. ובדרך, הייתה לו סיבה נוספת לעלות, סיבה של תורה.

ויש בזה לימוד גם לנו. אדם יוצא לדרך לשם מטרה אחת, ובמהלכה הקדוש ברוך הוא מגלה לו שיש לו מקום אחר, גדול יותר. מי שבא לביקור של חודש מצא את ביתו לכל ימי חייו. לפעמים הצעד הראשון, אפילו קטן, הוא שפותח את השער לכל השאר. ומי שאינו עושה את הצעד הראשון, לעולם לא ידע מה חיכה לו בהמשך.

בקהילות המזרח היה נהוג שכל אדם יעלה פעם בחייו לארץ ישראל להשתטח על קברי צדיקים.

פרק ב · קבלה של ארץ ישראל

✨ לימוד חכמת הנסתר

מלבד הזיארה, עלה רבי יעקב חיים מתוך השתוקקות לחזות בנועם ה' וללמוד חכמת הנסתר אצל חבורת המקובלים בישיבת בית אל, בעיר הקודש. אף שבבבל עצמה היו גדולי תורה ומקובלים, הוא רצה ללמוד דווקא בארץ ישראל.

והרב מצביע על תופעה מעניינת מאוד, פלא של ממש. היו מקובלים רבים בכל העולם כולו. אבל מה שנשאר לנו בפועל, מה שלומדים ומקובל בבתי המדרש, הוא כמעט רק מה שחיברו המקובלים שישבו בארץ ישראל.

המקובל המפורסם ביותר, האר"י הקדוש, גר בצפת. תלמידו רבי חיים ויטאל, שהעלה את תורתו על הכתב, חיבר את עיקר דבריו בארץ ישראל. הרש"ש, שעל יסודותיו נבנתה דרך המקובלים בישיבת בית אל, ישב בירושלים. וגם בעל "לשם שבו ואחלמה", מן המקובלים הגדולים של הדורות האחרונים, ישב בארץ ישראל.

בחוץ לארץ היו ספרים רבים, ויש העוסקים בהם, אבל ספרי הקבלה שלומדים בהם, כמעט כולם נכתבו כאן. ותחשבו: היהודים שישבו בארץ ישראל באותם דורות היו אולי פחות מחצי אחוז מעם ישראל. ובכל זאת, הם אלה שהשפיעו על כל העולם היהודי בחכמה הזאת. איזה דבר מדהים הוא ארץ ישראל.

רבי יעקב חיים השתוקק ללמוד קבלה דווקא אצל המקובלים בישיבת בית אל שבירושלים.

פרק ב · קבלה של ארץ ישראל

🌍 יום ולילה בכל העולם

ולמה זה כך? אחד המקובלים הציע הסבר מעניין. כל מי שיודע מעט בקבלה, יודע שיש הבדל בין יום ללילה. היום הוא זמן של חסד, והלילה זמן של דין. מחצות הלילה מתחילים להתעורר הרחמים, ועד עלות השחר הוא זמן של רצון וקירוב.

ושאלו המקובלים שאלה פשוטה: הרי העולם כולו הפוך. כשכאן יום, במקום אחר בעולם לילה. כשכאן בוקר, בארצות אחרות חצות. אז מתי בדיוק עת חסד, ומתי עת דין? הרי בשמים יש הנהגה אחת, ולא כמה הנהגות לפי כל מקום ומקום.

וחלק מן המקובלים סברו שכל הזמנים והייחודים נקבעים לפי מה שקורה בארץ ישראל. החסד, הדין והרחמים נמדדים לפי השעון של ארץ ישראל. וממילא, מי שגר בארץ ישראל נמצא בתוך המערכת עצמה, ומי שבחוץ לארץ, כביכול מחוץ לה. לכן דווקא מה שנאמר כאן, בארץ, הוא שנקלט והתקבל.

לא כולם מסכימים להסבר הזה, ויש בו שאלות רבות. אבל העובדה עצמה בולטת לכל מי שמכיר את ספרי הקבלה: כמעט כל מה שנלמד בפועל, נכתב בארץ ישראל.

וזה מה שמשך את רבי יעקב חיים: לא סתם ללמוד קבלה, אלא ללמוד אותה במקומה.

אחד המקובלים הסביר שכל הייחודים נאמרו לפי הזמנים של ארץ ישראל, ולכן הקבלה שייכת לה במיוחד.

פרק ב · קבלה של ארץ ישראל

📜 שלושת החכמים

מה עלה בגורלם של שלושת החכמים? רבי יעקב חיים, כאמור, בא לזיארה וללימוד קבלה, ובסוף ראה מנוחה כי טוב והחליט להשתקע בארץ ישראל.

רבי יחזקאל עזרא רחמים עלה מלכתחילה על דעת להישאר בארץ. הוא הביא עמו כתב יד יקר של פירוש רבנו נתן על הרי"ף לסדר מועד, שהיה מונח בבית המדרש בבגדד. הוא חפץ להדפיס אותו בירושלים, אבל בטרם הספיק, נטרפה השעה והלך לבית עולמו. כתב היד נשאר בירושלים, באחד מבתי המדרש ובספריות שבעיר.

ורבי צדקה חוצין עלה כדי להשתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש. כפי שמובא במחקר על יהודי בבל בארץ ישראל, הוא ביקר בערי הארץ, השתטח על קברי צדיקים בירושלים, בחברון, בטבריה ובצפת, ואחרי כחודש ימים חזר לבגדד. רק כעבור שנים רבות, בשנת תרפ"ו, עלה שנית לארץ ישראל עם בני ביתו, והשתקע בירושלים.

שלושה אנשים, שלוש דרכים, אבל כולם בסוף נקשרו לארץ. אחד בא להישאר ולא זכה להשלים את מפעלו, אחד בא לביקור ונשאר, ואחד בא, חזר, ושב אחרי שנים.

רבי יחזקאל עזרא רחמים עלה כדי להישאר, ורבי צדקה חוצין עלה לזיארה וחזר אחר כך עם משפחתו.

פרק ג · מתנה שנקנית בייסורים

🐪 על הגמלים במדבר

ובשולי הדברים, נכדתו של רבי יעקב חיים סיפרה על הדרך, על הנסיעה על גבי הגמלים. מעיראק לא היו אוניות לארץ ישראל. הדרך עברה במדבר, ולקחה שבועות ארוכים. החוקר אף הצליח לשחזר בדיוק באיזה יום יצאו ובאיזה יום הגיעו, כפי שנראה בהמשך.

ולמה הדרך הייתה כל כך קשה? כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. כך אמר רבי שמעון בר יוחאי: שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים. ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא.

יש לכך פירוש יפה מאוד: כדי שנדע להוקיר, להעריך ולהודות על מתנת ארץ ישראל, לכן המתנה העיקרית הזאת נקנית רק על ידי ייסורים. דבר שבא בקלות, לא מעריכים אותו. דבר שנקנה בעמל ובקושי, יקר לאדם כל ימיו.

ומכאן אנו מגיעים לפירוש נפלא של הבן איש חי, רבו של רבי יעקב חיים, בעניין הזה. פירוש שנוגע לפרשיות שאנו קוראים בימים האלה, ולא פחות מכך, לדור שלנו.

הדרך מבבל לארץ ישראל נמשכה שבועות ארוכים על גבי גמלים במדבר.

פרק ג · מתנה שנקנית בייסורים

🧱 למה גלות מצרים?

בפרשיות שאנו קוראים מסופר על שעבוד מצרים, מאתיים ועשר שנים של עבודה קשה. ובתורה אין מילה אחת שמסבירה למה. מה הסיבה? מה שמופיע הוא בספר בראשית: אברהם אבינו שואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", והקדוש ברוך הוא משיב: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", ואחר כך יבואו לארץ. משמע מלשון הפסוק שהגלות היא הדרך לירושת הארץ. אבל למה צריך ייסורים כדי לקבל את ארץ ישראל?

הבן איש חי משיב, ואחרי משל ארוך הוא אומר כך: הקדים ה' את גלות מצרים לפני שקיים הבטחתו להעניק להם את ארץ זבת חלב ודבש, כדי שיכירו ישראל את ערך הטובה, ולא תהיה בעיניהם כדבר מורגל וטבעי.

אילו היו ישראל פרים ורבים בארץ כנען, נולדים בה מימי אברהם, יצחק ויעקב, גדלים בה ומתרבים, הייתה הארץ מונחת להם בנחת, באושר וכבוד. ואז לא היו מרגישים בטובה, ולא היו מודים לה' על חסדו. ואם לא היו מודים, היה עליהם קטרוג גדול מלמעלה.

לכן הגלה אותם הקדוש ברוך הוא למצרים. שם ירדו לשפל המדרגה, ומררו את חייהם בחומר ובלבנים. ורק כשגאל אותם, שחררם מעול הגלות והנחילם ארץ טובה, הכירו את ערך הטובה, והודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.

הבן איש חי מסביר שגלות מצרים קדמה לירושת הארץ כדי שישראל יכירו בערך המתנה ויודו עליה.

פרק ג · מתנה שנקנית בייסורים

🦯 "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך"

דוגמה פשוטה מן החיים ממחישה את הדברים. יהודי אחד נפל ושבר את האגן. חודש שלם לא זז מן המיטה. אחרי חודש התחיל להסתובב מעט בבית. אחרי חודשיים התחיל ללכת עם קביים. ואחרי שלושה חודשים, סוף סוף, הגיע לבית הכנסת, מדדה ונשען.

וכשהגיע, אמר בדמעות: אתה לא יודע כמה צריך להודות לבורא עולם שזכיתי לבוא לבית הכנסת. ועד היום, הפסוק שהכי מרגש אותו בתפילה הוא "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ". איזה חסד, שאני זוכה לבוא לבית הכנסת.

רוב האנשים אומרים את הפסוק הזה בכל בוקר, ולא מרגישים בו כלום. הם הולכים לבית הכנסת ברגליים בריאות, ומבחינתם זה מובן מאליו. רק מי שהדבר נלקח ממנו ושב אליו, יודע כמה הוא יקר.

וזה בדיוק מה שאומר הבן איש חי. אילו גרו ישראל בארץ ישראל מאז ומעולם, האם היו מודים כראוי? האם היו מביאים ביכורים בשמחה ומברכים ברכת המזון בכוונה? הם היו מתרגלים. לכן שם אותם הקדוש ברוך הוא במצרים. האבות סיפרו לבנים כמה קשה הייתה מצרים, כדי שכשיגיעו לארץ ישראל, ידעו להודות כמו שצריך.

מי שאיבד דבר ושב אליו, מרגיש בו מתנה; מי שרגיל בו, אינו מרגיש כלום.

פרק ג · מתנה שנקנית בייסורים

🕯️ ההודיה של מי שזוכר

הבן איש חי מסיק מכאן עד כמה חשובה ויקרה בעיני ה' ההודיה על הארץ, עד שבשבילה הייתה כל סיבת הגלות. ועד כמה עלינו לתת שבח והודיה לה' יתברך תמיד על המתנה הטובה של ארץ ישראל, ולא תהיה בעינינו כדבר רגיל וטבעי.

השיעור נאמר סמוך ליום הזיכרון לשואה, והרב קשר את הדברים לכך. מה צריך לומר בזיכרון הזה? בשביל מה זוכרים? אחת הסיבות, לפי הדרך הזאת, היא כדי שאנחנו, הנמצאים כאן, נדע להודות. מי שזוכר מה עבר על עם ישראל בגלות, יודע שאין שום דבר מובן מאליו בכך שאנו יושבים בארץ.

והרב סיפר על מקרה שראה. יהודי מבוגר, שקט ורגוע מאוד, שכמעט לא ראו אותו כועס מעולם, נשאל פעם בפזיזות על ידי צעיר: על מה בדיוק צריך להודות כל כך? אותו יהודי, שאחיו נספו כולם בגולה, ורק הוא ומעטים מבני משפחתו זכו להגיע לארץ ולבנות בה את חייהם בעבודה קשה, התרגז מאוד. איפה אחיי? אמר. כולם מתו. ואני ניצלתי בניסי ניסים, ואתה שואל על מה להודות?

הוא הרגיש בכל לבו שצריך להודות. ומי שנולד לתוך הכל מוכן, צריך לעבוד כדי להגיע לאותה הרגשה, ולשם כך נועד הזיכרון.

מי שזוכר מה עבר על עמו, יודע להודות על מה שזכה לו; לכך נועד גם הזיכרון.

פרק ד · להודות בכל יום

📿 "להודות לשם קדשך"

יש פסוק שאומרים בתפילת שחרית כמה פעמים, וזה כמעט יחיד בתפילה: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". הוא מופיע ב"הודו", ושוב בפסוקים שאחר כך, ושוב בתוספות שלאחר שיר של יום, ויש נוסחים שבימים מסוימים אומרים אותו פעם נוספת.

מה יש בפסוק הזה? זו הבטחה של עם ישראל לבורא עולם. כביכול אנו אומרים: ריבונו של עולם, כדאי לך לגאול אותנו. כי כאשר תקבץ אותנו מן הגויים, ותוציא אותנו מן הצרות, ונבוא לארץ ישראל, מה נעשה? נודה לשם קדשך.

הרב אומר שבכל פעם שהוא מגיע לפסוק הזה, הוא מתרגש. אלף וחמש מאות שנה ויותר, אבותינו ואבות אבותינו הבטיחו בכל בוקר: כשזה יקרה, אנחנו נודה. ועכשיו, כשזכינו לקיבוץ הגלויות, זה התפקיד שלנו. אנחנו אלה שצריכים לקיים את ההבטחה.

ולא רק בימים מיוחדים, אלא בכל שחרית. מי שאומר את הפסוק הזה בכוונה, מקיים את ההבטחה של כל הדורות שקדמו לו.

בתפילת שחרית חוזר שוב ושוב הפסוק "הושיענו... וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך" – הבטחה של עם ישראל.

פרק ד · להודות בכל יום

💬 "ולך נאה להודות"

ועוד יסוד נפלא, שנאמר בשם בעל "פחד יצחק". חז"ל אמרו: כל המעיין בתפילתו, סוף בא לידי כאב לב. "עיון תפילה" שאסור, פירושו שאדם סומך על תפילתו ואומר: התפללתי, ולכן התפילה שלי צריכה להתקבל. אסור לעשות תנאים עם הקדוש ברוך הוא. יש לו חשבונות משלו.

ועכשיו שימו לב: בתפילת שמונה עשרה אנו חותמים כל ברכה בתיאור של ה': "שומע תפילה", "מברך השנים", "מקבץ נדחי עמו ישראל". אף פעם לא נאמר "ולך נאה לשמוע תפילה" או "ולך נאה לברך את השנים". רק בברכה אחת: "הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת". למה דווקא כאן?

ומבאר ה"פחד יצחק" חידוש עצום. אף על פי שעיון תפילה אסור, אם אדם מבקש: ריבונו של עולם, הושיעני כדי שאוכל להודות לך, זה מותר. כי לך נאה להודות. הקדוש ברוך הוא אוהב מאוד את ההודיה, ומותר לאדם לבקש ישועה בשביל זה, כדי שיזכה להודות.

וזו בדיוק הבקשה של "הושיענו... לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ". עם ישראל לא ביקש גאולה כזכות שמגיעה לו, אלא כהזדמנות להודות. ולכן זה התפקיד שלנו היום: להודות.

לפי ה"פחד יצחק", מותר לבקש ישועה כדי להודות לה', כי ההודיה נאה לו במיוחד.

פרק ד · להודות בכל יום

🍞 מצווה מן התורה – בברכת המזון

הרב שואל לפעמים: איפה יש מצווה מן התורה להודות לה' על ארץ ישראל? ורבים אינם יודעים. מרוב עצים לא רואים את היער. כתוב בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". זו ברכת המזון.

ברכת המזון גדלה במשך הדורות. נוספו בה ברכות, נוספו בה "הרחמן" רבים, ירושלים ועוד. אבל צריך לשים לב מהי הנקודה המרכזית שלה מן התורה: ההודיה על הארץ הטובה.

ואיך יודעים שזה העיקר? שימו לב לפיוט "צור משלו אכלנו", שאומרים בשבת. מה הוא אומר? "בְּשִׁיר וְקוֹל תּוֹדָה נְבָרֵךְ לֵאלֹקֵינוּ, עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה שֶׁהִנְחִיל לַאֲבוֹתֵינוּ". לא בחטף, אלא בשיר ובקול תודה.

לכן, אם שואלים איפה מודים לה' על ארץ ישראל, התשובה היא לא רק ביום מסוים בשנה. מודים בכל יום, בכל ברכת המזון.

והלכה למעשה: כשאתה מברך, אל תמהר. לפחות בברכה השנייה, ברכת הארץ, תאט ותכוון, ואם רוצים אפשר גם לשיר. וכמה יפה יהיה אם יתעוררו אנשים ויחברו לה ניגונים, כמו שכתוב: "בשיר וקול תודה".

המקום שבו התורה מצווה להודות על ארץ ישראל הוא ברכת המזון, ובפרט הברכה השנייה.

פרק ה · סוף הדרך

🌊 שבועות ביפו

ונחזור לדרך. השיירה יצאה מבגדד בחודש אייר שנת תרס"ד, והגיעה ליפו ביום חמישי, ערב חג השבועות. את החג חגגו ביפו, ושמרו שני ימים טובים כבני חוץ לארץ. למה? כי רבי יעקב חיים עלה על דעת לחזור, וההלכה היא שמי שבא לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, נוהג כבני חוץ לארץ.

ובעניין הזה יש תשובה יפה מאוד של הבן איש חי. פעם שאלו אותו: אולי עדיף לגור בחוץ לארץ? הרי שם יש כפליים ימים טובים. בארץ ישראל חוגגים יום אחד, ובחוץ לארץ שניים.

השיב הבן איש חי: כבר אמר דוד המלך, "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע". כלומר: גם מול העובדה שבחוץ לארץ יש יותר ימים טובים, חביב עליי יום אחד בחצרך, בארץ ישראל, יותר מאלף ימים טובים בחוץ לארץ.

ולמה? ממשיך דוד המלך: "בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע". הבן איש חי מפרש שהכוונה לארצות העמים, שאין בהן הקדושה שיש בארץ ישראל. יום אחד של קדושה בארץ שווה יותר מאלף ימים במקום אחר. התשובה הזאת מלמדת שאין למדוד את המעלה בכמות, אלא באיכות ובמקום שבו נמצא האדם.

הם הגיעו ליפו בערב חג השבועות, וחגגו שני ימים טובים, כי עלו על דעת לחזור.

פרק ה · סוף הדרך

🚂 שלושים ושישה ימים

אחרי החג, באמצע חודש סיון תרס"ד, עלו לרכבת, ואחרי שלוש שעות היו בירושלים. פעם, הנסיעה ברכבת מיפו לירושלים נחשבה להתקדמות גדולה.

ובסיכום החשבון: הדרך כולה, מבגדד ועד ירושלים, נמשכה שלושים ושישה ימים. שלושים ושישה ימים! היום, בטיסה ישירה, אפשר לעשות את הדרך הזאת בפחות משעה. להיות היום כאן ובאותו יום שם.

ולא היה זה רק עניין של זמן. מסופר שבדרך גם טעו, ונאלצו לחפש את הדרך מחדש. הליכה על גמלים במדבר, בחום, בלי ודאות, עם נשים וילדים. וכך הגיעו לארץ ישראל.

כשמתבוננים בזה, מבינים קצת מה אמר רבי שמעון בר יוחאי: ארץ ישראל נקנית בייסורים. ומבינים גם את דברי הבן איש חי: מי שעבר שלושים ושישה ימים במדבר כדי להגיע, יודע להודות על כל רגע שהוא כאן. ואנחנו, שמגיעים בקלות, צריכים לעורר את עצמנו כדי להרגיש את מה שהם הרגישו.

מבגדד לירושלים נמשכה הדרך שלושים ושישה ימים, מה שהיום אורך פחות משעת טיסה.

פרק ה · סוף הדרך

🏜️ "דידן או לאו דידן?"

סיפור מעניין מאוד סיפר הרב מרדכי אליהו על חכמי בבל שהיו בדרכם לארץ ישראל, וביניהם חכם צדקה הזקן, חכם יעקב סופר ועוד כמה רבנים. בדרך חלה אחד הרבנים ונשאר באחד המקומות. וכיוון שנשאר, חסר להם אחד למניין.

הגיע זמן מנחה, והם במדבר שומם. אמר חכם צדקה הזקן: אנחנו צריכים לקרוא מניין. נקרא "מנחה, מנחה". אמרו לו: הרי המדבר שומם, ואין כאן נפש חיה. השיב להם: אנחנו נעשה את שלנו, והקדוש ברוך הוא יעזור.

וכן עשו. באמצע המדבר קראו בקול: "מנחה, מנחה!". ולפתע שמעו מישהו עונה מרחוק. התקרב אליהם אדם שכל חיצוניותו העידה שהוא ערבי: חרב מימינו, גרזן משמאלו, ונעליו מלאות בוץ. אמרו הרבנים זה לזה: זה שודד באמצע המדבר.

הם החליטו לדבר ביניהם בארמית, כדי שלא יבין. כשהתקרב, שאלו אותו בארמית: "דידן או לאו דידן?" – משלנו אתה, או לא משלנו? והוא השיב בארמית: "דידן מדידן" – משלנו, משלנו. הרבנים נדהמו. אמר להם האיש: יהודי אני, ואם תרצו אוכיח לכם זאת.

אמר חכם צדקה: אנחנו עשינו את שלנו וקראנו "מנחה, מנחה", והקדוש ברוך הוא סייע, וזכינו להתפלל במניין. כך, באמצע המדבר, בדרך לארץ ישראל, נשמעה תפילת מנחה בעשרה.

באמצע המדבר קראו החכמים "מנחה, מנחה" אף שלא היה איש, וה' שלח להם את העשירי.

פרק ה · סוף הדרך

🤲 תעשה את שלך

מן הסיפור הזה עולה יסוד עצום. האדם צריך לעשות את שלו, והקדוש ברוך הוא עוזר ומגלגל את הכל. זה מזכיר את בתיה בת פרעה: היא ראתה את התיבה רחוקה, ולכאורה לא הייתה ידה מגעת אליה. ובכל זאת שלחה את ידה. היא עשתה את שלה, והקדוש ברוך הוא השלים.

כך גם בחיים. אל תשאל אם אפשר, אל תחשב מראש אם תצליח. תושיט יד, תעשה משהו. תתחיל, ותן לבורא עולם לגמור.

וכך עשה רבי יעקב חיים עצמו. הוא יצא לדרך ארוכה וקשה, על גמלים במדבר, שלושים ושישה ימים, בלי לדעת מה יחכה לו. הוא עשה את שלו. והקדוש ברוך הוא השלים: הוא זכה להשתקע בירושלים, ולחבר שם את ספרו הגדול "כף החיים", שבו לומדים עד היום בכל קהילות ישראל.

וזה גם המסר לכולנו בנוגע לארץ ישראל. הדורות שקדמו לנו עשו את שלהם: נסעו, סבלו, התפללו בכל בוקר "וקבצנו מן הגוים". עכשיו, כשזכינו, עלינו לעשות את שלנו: להודות, בשיר וקול תודה, על ארץ חמדה טובה שהנחיל לאבותינו.

יסוד גדול בחיים: האדם עושה את שלו, והקדוש ברוך הוא גומר.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: בשיר וקול תודה