📚 כל השיעורים

🍭 בין פסח לשבועות

שבועות כחג ההודיה על ארץ ישראל, סוד המספר חמישים, התנאי שבלשון "והבאתי", ומה מוטל על הדור שיצא ממצרים ועוד לא הגיע לשבועות

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · חג ההודיה על הארץ

🌾 לא על החיטים

השיעור הוא המשך לחלק קודם, שבו נלמד שהביכורים עניינם להודות לה' על ארץ ישראל. כשאדם רואה את הפירות הנפלאים, זה הזמן להודות על הארץ שנתן לו.

וכך גם חג השבועות. הקדוש ברוך הוא קבע שחג השבועות יהיה "חג הקציר", ושיקריבו בו שתי הלחם מן החיטים החדשות. אבל עניינו אינו רק להודות על כך שיש לנו תבואה. המטרה היא שעל ידי החיטים תיזכר שה' נתן לך את ארץ ישראל.

כך כותב האברבנאל במפורש: אחרי זכר המצות, שהוא זכר לגאולתם ממצרים, היו מביאים בחג השבועות שתי הלחם מקציר החיטים, להודות לה' שנתן להם ארץ חיטה ושעורה. ואם כן, המועדים האלה כולם הם זכר ליציאת מצרים ולביאתם לארץ ישראל.

אם כן, חג השבועות הוא בעצם חג ההודיה על ארץ ישראל. הוא מקביל לפסח: פסח מודה על היציאה ממצרים, ושבועות מודה על הביאה לארץ.

ויש כאן לימוד על אופי ההודיה: התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יאמר "תודה על הארץ" באופן כללי. היא מחברת את ההודיה לדבר מוחשי, לחיטים החדשות ולפירות הראשונים. כשאדם מחזיק בידו את הפרי, ההודיה נעשית ממשית. הוא רואה בעיניו את מה שהארץ נותנת, ומבין ממי באה המתנה.

חג השבועות והביכורים אינם הודיה על התבואה עצמה, אלא על מתנת ארץ ישראל.

פרק א · חג ההודיה על הארץ

🇮🇱 תשובה לשאלה על ימינו

הרב העיר שהדברים האלה מיישבים שאלה ששאלו על דורנו. היו שהקשו: איך קבעו חג על הקמת המדינה? הרי לא מצאנו בימי יהושע שעשו חג על הכניסה לארץ ישראל. אם צריך חג כזה, למה הם לא עשו?

ולפי מה שלמדנו, התשובה פשוטה: יש חג כזה. התורה עצמה קבעה את חג השבועות להודות לה' על התבואה, וכך להיזכר ולהודות על ארץ ישראל. החג על הארץ אינו חידוש. הוא חלק מן התורה.

וכך מובן גם מנהג שהיה נהוג בגני ילדים רבים: חגגו את שבועות כ"חג הביכורים", הביאו סלים ושרו על הביכורים. יש מי שראה בזה טעות, כאילו החליפו את מתן תורה בחג חקלאי. אבל לפי האברבנאל, זה אינו רחוק מן האמת. גם הביכורים וגם שבועות הם הודיה על הארץ.

וכמובן, שבועות הוא גם זמן מתן תורתנו, כפי שכתוב בתפילה. איך שני הדברים מתחברים – תורה וארץ – זה נושא לעיון נוסף, והרב רמז עליו בהמשך.

מה שחשוב כאן הוא שההודיה על הארץ אינה המצאה של דורנו. היא כתובה בתורה, ונחגגה בכל שנה כשבית המקדש היה קיים. מי שמודה היום על מתנת הארץ, ממשיך דרך עתיקה.

מי ששואל למה לא מצאנו חג על הכניסה לארץ בימי יהושע, יקבל תשובה מן התורה: יש חג כזה, שבועות.

פרק א · חג ההודיה על הארץ

👥 הודיה כללית והודיה פרטית

יש כאן שני זמנים של הודיה על הארץ. חג השבועות, שבו האומה כולה, כאומה, מודה לה' על ארץ ישראל, בשתי הלחם שמקריבים בשם הציבור. ומצוות הביכורים, שבה כל אדם, אם יש לו קרקע, מביא מראשית פירותיו ומודה בעצמו על הארץ.

והרב הקביל זאת למצוות יישוב הארץ, שיש בה, לפי ספרים שעוסקים בכך, שני חלקים. יש מצווה כללית: לדאוג שהארץ תהיה מיושבת. ויש מצווה פרטית: לגור בה.

את המצווה הכללית אפשר לקיים גם מרחוק. הרב הביא את משה מונטיפיורי, שגר באנגליה ובא לבקר בארץ, ובכל זאת קיים את יישוב הארץ בצורה נפלאה. הקרן שהקים בנתה בירושלים שכונות רבות, שנקראו על שמו, אף שבחייו ראה רק מעט מן הפירות. ולעומת זאת, ברור שיש גם מצווה פרטית לגור בארץ.

וכך גם ההודיה: יש הודיה כללית של העם, ויש הודיה פרטית של היחיד. ולכן אין סתירה בחגיגה המשותפת בגנים: ביכורים ושבועות הם שני צדדים של אותה הודיה.

ומכאן לכל אחד: גם מי שאינו חקלאי ואינו מביא ביכורים, יכול להיות שותף בהודיה הכללית של העם על הארץ, וגם להוסיף הודיה פרטית משלו על חלקו בה – על הבית, על הפרנסה, על כל טובה שהוא רואה בארץ.

שבועות הוא הודיית האומה על הארץ, והביכורים הם הודיית היחיד – שתי פנים של אותה מצווה.

פרק א · חג ההודיה על הארץ

🍷 שוב: הכוס החמישית

ועכשיו חזר הרב לשאלה שבה פתח בחלק הקודם: איפה נעלמה הכוס החמישית? למה בליל הסדר אומרים "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", ונעצרים? מי "צנזר" את "והבאתי"?

התשובה: בליל הסדר חוגגים את חלק א' של הגאולה, היציאה ממצרים. לכן אין מקום ללשון החמישית. מיד אחרי החג סופרים חמישים יום, עד שמגיעים לחלק ב' של הגאולה, הביאה לארץ. ואז, בחג הביכורים, מודים לה' על הפסוק החמישי שבפרשת הביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".

ה' רצה שנחלק את החגים לשניים: חג היציאה וחג הביאה. וכדי שלא נחשוב שיש יציאה בלי ביאה, ספירת העומר מחברת ביניהם.

בשיעור נשאל: אם כך, למה לא תיקנו כוס מיוחדת בשבועות על הארץ? הרב השיב שלא תיקנו, וכל אחד יכול לשמוח כרצונו. והעיר שגם מנהגי ליל שבועות, כמו התיקון, אינם מחז"ל אלא מן הזוהר.

בליל הסדר חוגגים את חלק א' של הגאולה, ולכן אין בו מקום ל"והבאתי".

פרק ב · סוד החמישים

📅 למה לשבועות אין תאריך?

התורה אינה קובעת תאריך לחג השבועות. היא אומרת: היום החמישים לספירה. למה? אילו רצו לקבוע תאריך שמסמל את ארץ ישראל, היה קשה למצוא. יום הכניסה? רק נכנסו, עוד לא כבשו. יום סיום הכיבוש? קשה לדעת מתי בדיוק הסתיים.

לכן התורה אמרה: לשבועות אין תאריך. יש יום חמישים. והיום החמישים מסמל את ארץ ישראל. מאין? הרב הביא לכך כמה ראיות מן התורה.

ראשית: בפרשת ערכין, כשאדם מקדיש שדה אחוזה – דין שקשור כולו לחשבון שנות היובל – ערכו נקבע לפי "זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף". שווייה של אדמת ארץ ישראל נמדד בחמישים.

ושנית, ראיה גדולה יותר: יש בתורה שתי ספירות דומות להפליא. בפרשת אמור – ספירת העומר: שבעה שבועות, ויום החמישים. ובפרשת בהר – ספירת היובל: שבע שבתות שנים, שבע פעמים שבע, ושנת החמישים. מה הקשר בין שתי הספירות? זה לא יכול להיות מקרה. שתי הספירות בנויות באותה תבנית בדיוק, ומובילות שתיהן אל החמישים, אל נקודת השלמות.

התורה לא קבעה תאריך לשבועות, אלא "יום החמישים" – כי החמישים מסמל את ארץ ישראל.

פרק ב · סוד החמישים

🔢 שתי ספירות, יעד אחד

בשיעור הציעו המשתתפים: כל השביעיות חביבות. אבל לפי מה שלמדנו, אמר הרב, יש תשובה עמוקה יותר.

מה קורה ביובל? הארץ חוזרת למצבה הראשון. "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". כל אחד חוזר לנחלתו, הארץ חוזרת לחלוקה שבימי יהושע, ואין עובדים בה. כביכול, הארץ מגיעה לשלמותה.

וכך גם בספירת העומר: סופרים שבעה ימים שבע פעמים, ומגיעים ליום החמישים, היום של ארץ ישראל, שבו מקבלים את מתנת הארץ. כמובן, הוא גם יום מתן תורה – הרב הדגיש שאינו בא לחלוק על כך. אבל היום החמישים מסמל גם את ארץ ישראל.

אפשר לקרוא לזה "קדושת החמישים" של ארץ ישראל: בשנת החמישים היא חוזרת לשלמותה, והגאולה שלה נמדדת בחמישים. ולכן גם החג שמודה עליה נקבע ביום החמישים.

ביובל חוזרת הארץ לשלמותה בשנת החמישים, ובשבועות מקבלים את מתנת הארץ ביום החמישים.

פרק ב · סוד החמישים

🎯 חמישים – מספר השלמות

כדי להבין את משמעות החמישים, כדאי לראות מה משותף לכל המקומות שבהם הוא מופיע. ביובל, בשנת החמישים, העבדים יוצאים לחופשי והשדות חוזרים לבעליהם. כל מה שהשתבש במשך הדורות חוזר למקומו. זו שלמות.

ובספירת העומר, אחרי ארבעים ותשעה ימים של התקדמות, מגיע היום החמישים. ביום הזה הגאולה שהתחילה בפסח מגיעה לשלמותה: התורה ניתנת, והארץ נותנת את פריה החדש.

ובחשבון ערכין, שדה בארץ ישראל נמדד בחמישים שקל. גם כאן, החמישים הוא מידת השלמות של הארץ.

לכן חג השבועות, שהוא חג ההשלמה, נקבע ביום החמישים. הוא אינו חג של התחלה, כמו פסח, אלא חג של סיום. ומשום כך הוא אינו צריך תאריך: הוא מגיע בסוף הדרך, אחרי שסופרים את כל שלביה.

המספר חמישים מסמל שלמות, ולכן הוא מתאים לחג שמודה על השלמת הגאולה.

פרק ב · סוד החמישים

⛰️ מה עניין שמיטה אצל הר סיני

ובזה הרב פתח פתח להבנת שאלה מפורסמת. פרשת שמיטה ויובל פותחת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר... שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ". ורש"י שואל: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? השאלה נעשתה פתגם בעברית.

רש"י עונה: מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני. אבל עדיין קשה: למה דווקא שמיטה נבחרה ללמד זאת?

ולפי מה שלמדנו, יש קשר נפלא. את התורה בהר סיני קיבלנו ביום החמישים. ואת השלמות של הארץ, ביובל, מקבלים בשנת החמישים. שמיטה ויובל קשורים להר סיני, כי שניהם נמדדים בחמישים. תורה וארץ נפגשות במספר הזה.

ומכאן אפשר להתחיל להבין גם את הקשר בין מתן תורה לחג הקציר: שניהם שייכים ליום החמישים, יום השלמות. הרב אמר שזה נושא לשיעור בפני עצמו.

שמיטה ויובל קשורים להר סיני, כי שניהם מגיעים לשלמותם בחמישים.

פרק ג · התנאי של "והבאתי"

❓ שאלת האור החיים

ועכשיו לחלק שנוגע אלינו. האור החיים שואל שאלה עצומה. ה' אמר למשה: "וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". והדיבור הזה נאמר ליוצאי מצרים עצמם. ובסוף מה קרה? כולם מתו במדבר, ורק בניהם נכנסו לארץ.

איך ייתכן? דבר אלוקינו יקום לעולם. מה שה' מבטיח, הוא מקיים עד הפרט האחרון. אין כאן "הבטחה חלקית" כמו של בני אדם, שמבטיחים עשרה דברים ומקיימים חלק.

והאור החיים עונה: שים לב, בתורה יש הפסקה בין הלשון הרביעית לחמישית. אחרי "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" בא פסוק באמצע: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". ורק אחר כך: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ".

פירוש הדבר: "והבאתי" הוא בתנאי. אם "וידעתם" – אם תדעו ותכירו שאני ה' שהוציא אתכם – אז "והבאתי". ואם לא, אין כאן הבטחה זו.

התשובה הזאת מפתיעה: ההבטחה הגדולה, הכניסה לארץ, אינה מתנה שניתנת לכל אחד באופן אוטומטי. היא תלויה במשהו שהאדם עצמו צריך לעשות: לדעת, להכיר, לזכור את מי שהוציא אותו.

ה' הבטיח "והבאתי אתכם אל הארץ", ובכל זאת יוצאי מצרים מתו במדבר – איך?

פרק ג · התנאי של "והבאתי"

🔑 "וידעתם" – התנאי

האור החיים מוסיף: ולא אמר כן עד כאן. כל ארבע הלשונות הראשונות היו ישועה בלי תנאי. את מה שהבטחתי לאבות, אני עושה בכל מקרה. אבל החלק הבא של הגאולה, הביאה לארץ, תלוי בתנאי: "וידעתם כי אני ה'".

ומה היה חסר בדור המדבר? הם לא הכירו טובה על חסדי ה'. כך כתוב בתהילים: "שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם, נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף". הם לא רק שכחו במובן הטכני, אלא לא התנהגו כמו מי שזוכר. ולכן לא זכו ל"והבאתי".

מכאן היסוד: התנאי להמשך הגאולה הוא ההכרה בחסדי ה' בעבר. מי שמכיר בכך שה' הוציא אותו, זוכה שה' גם יביא אותו. מי ששוכח, נשאר במדבר.

והיסוד הזה נוגע מאוד לדורנו, כפי שנראה.

ארבע הלשונות הראשונות ניתנו בלי תנאי; הביאה לארץ תלויה בהכרת חסדי ה'.

פרק ג · התנאי של "והבאתי"

🧠 לזכור בלי להכיר

אפשר לשאול: הרי דור המדבר ראה את הניסים בעיניו. הם יצאו ממצרים, עברו בים, אכלו מן. איך אפשר לומר שלא ידעו שה' הוציא אותם?

התשובה היא שהידיעה שהתורה מדברת עליה אינה ידיעה טכנית. הם ידעו את העובדות. אבל ברגע של קושי, כשהמרגלים חזרו ודיברו על ענקים וערים בצורות, הם התנהגו כאילו לא ראו דבר. "וַיִּבְכּוּ הָעָם". מי שבאמת מכיר בכך שה' הוציא אותו ממצרים, אינו בוכה מול ענקים.

זה ההבדל בין זכירה להכרה. זכירה היא לדעת מה קרה. הכרה היא שהידיעה משנה את האופן שבו אדם חי, פוחד ובוטח. ולכן הכתוב אומר "שכחו אל מושיעם": לא ששכחו את הסיפור, אלא ששכחו את מי שעומד מאחוריו.

וזה התנאי של "וידעתם": לא רק לדעת, אלא לחיות מתוך הידיעה. רק מי שמגיע לכך, זוכה ל"והבאתי".

דור המדבר ידע על הניסים, אבל לא חי כמי שמכיר בהם – וזה מה שעיכב את הכניסה לארץ.

פרק ג · התנאי של "והבאתי"

📚 שיחה עם חוקר

הרב סיפר מעשה. הוא חילק את ספריו של סבו, ובהם גמרא ישנה וגדולה, בלי רש"י ובלי מפרשים. אמרו לו שאיש לא ייקח אותה. בסוף בא חוקר מאוניברסיטה, שחוקר בין השאר את מקורות המים בימי קדם, והגמרא היא בשבילו מקור מידע חשוב. הוא שמח מאוד לקבל את הטקסט.

תוך כדי השיחה אמר החוקר: אני חוקר את המקורות, את מה שהיה בעבר. לא נראה לי שהייתה תקופה כל כך טובה לעם ישראל כמו התקופה שלנו. לא היו מעולם כל כך עשירים, חיים כל כך בטוב, ואולי מלבד ימי שלמה, גם לא היה כל כך טוב מבחינה ביטחונית.

הרב אמר לו: אם כן, צריך להודות על זה. והחוקר הסכים. והרב הוסיף, ברכות: אם אתה מרגיש שה' אוהב אותך ומחפש את טובתך, תחפש גם לעשות את מה שהוא אומר. אם הוא אמר לשמור שבת ולהתפלל, סימן שזה טוב בשבילך.

זה "וידעתם" במובן המלא: לא רק לומר "תודה", אלא לחיות מתוך ההכרה שה' אוהב אותך. והרב הדגיש שצריך לדבר עם כל אדם בדרכו, באווירה נעימה ומשמחת, ולא בכפייה.

הסיפור הזה ממחיש את המצב של דורנו: גם מי שרחוק משמירת מצוות מודה, כשהוא מתבונן בעובדות, שאנו חיים בתקופה טובה במיוחד. השאלה היא אם ההכרה הזאת תוביל להכרת טובה, ואם הכרת הטובה תוביל לקרבה אל מי שנתן את הטוב.

חוקר שהכיר את ההיסטוריה אמר שלא הייתה תקופה טובה כל כך לעם ישראל – והשאלה היא אם מגיעים מזה להכרת טובה.

פרק ד · הדור שבאמצע

🌉 אנחנו בחודש אייר

ועכשיו השאלה המעשית: איפה אנחנו נמצאים? הרב אמר: יצאנו ממצרים. אין לנו שעבוד, אין גזירות ועלילות דם כמו בעבר. אבל לשבועות עוד לא הגענו. צריך להיות ריאלי: אנחנו עדיין רחוקים מן השלמות, יש הרבה מה לתקן, ועוד לא כל ארץ ישראל בידינו, ועדיין אין שלום ושלווה מלאים.

אנחנו נמצאים בין פסח לשבועות. בחודש אייר. ולכן, אמר הרב, לא במקרה רבים מן האירועים של תקופתנו קרו בחודש אייר. זה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים: לא בניסן, לא בסיון, אלא באמצע הדרך.

ויש מי שמוסיף: יום העצמאות בתחילת החודש, יום ירושלים בסופו – אנחנו מתקדמים. ויש מי שאומר בחיוך שכבר הגענו לראשית סיון. בכל מקרה, אנחנו בדרך.

ומה מוטל על הדור הזה? כמו שבפסח מודים ושמחים על היציאה ממצרים אף שעוד לא הגיעו ל"והבאתי", כך גם עלינו לחגוג את "היציאה ממצרים" שלנו, אף שעוד לא זכינו לשבועות.

דורנו יצא ממצרים ועוד לא הגיע לשבועות; הוא נמצא באמצע, בחודש אייר.

פרק ד · הדור שבאמצע

🥂 ארבע כוסות על חלק א'

מן התורה אפשר ללמוד הלכה מעשית מאוד: חגיגת ההודיה על הגאולה יש בה שני חלקים. ההודיה על היציאה מן השעבוד, בפסח, וההודיה על הגאולה השלמה, בביאה לארץ, בשבועות.

ומכאן לדור קיבוץ הגלויות: יש חובה להודות לה' על כל חלק מן הגאולה. אל תאמר "אינני רואה את הכל, אין כלום". התורה אומרת דבר יסודי: יצאת ממצרים? אינך עוד בשעבוד? תודה! ולא כוס אחת – ארבע כוסות. ואחר כך, כשתזכה לשלמות, תהיה שמחה שאין כדוגמתה. אבל גם על חלק א' צריך להודות ולעשות חגיגה.

ויותר מזה, וזה חשוב מאוד: לפי האור החיים, ההודיה הזאת אינה רק חובה. היא התנאי להמשך הגאולה. "וידעתם" – ואז "והבאתי". מי שמכיר בחסדי ה' בעבר, זוכה להמשך.

התורה מלמדת להודות על כל שלב בגאולה, גם כשהשלמות עוד רחוקה.

פרק ד · הדור שבאמצע

📝 מה עושים בחודש אייר

אם אנחנו נמצאים בחודש אייר, בין פסח לשבועות, מה העבודה המעשית? הרב סיכם זאת בשתי מילים: לראות ולהודות.

לראות: להתבונן במה שכבר קרה. היציאה מן השעבוד, הביטחון, השפע, האפשרות לגור בארץ ישראל וללמוד בה תורה בחופשיות. דברים שדורות של יהודים לא זכו להם. מי שאינו רואה אותם, כאילו עדיין במצרים.

להודות: לא להסתפק בידיעה, אלא לומר תודה, לשמוח ולחגוג. כמו שבליל הסדר שותים ארבע כוסות על חלק א' של הגאולה, כך יש לשמוח על מה שכבר הושג.

ובאותה עת לא לשכוח שהדרך עוד לא נגמרה. ספירת העומר נמשכת, ויש עוד ימים לספור. מי שמודה על ההתחלה וממשיך לשאוף, מתקדם יום אחר יום אל השבועות. כך מקיימים "וידעתם", וכך זוכים ל"והבאתי".

בחודש אייר מתבוננים במה שכבר זכינו לו, ומודים עליו, כדי להתקדם אל השלמות.

פרק ד · הדור שבאמצע

🏡 זרע עבדיו ואוהבי שמו

הרב הביא פסוק מתהילים: "כִּי אֱלֹקִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ". ויש בו דבר מעניין: "זרע עבדיו" נוחלים, ו"אוהבי שמו" שוכנים. מה ההבדל?

מקובל לדרוש שהפסוק נאמר על תקופתנו. אלה שנחלו את הארץ, לא כולם היו שומרי מצוות. אבל הם "זרע עבדיו": בנים ונכדים של עובדי ה'. הם נחלו את הארץ. ומי יבוא לשכון בה בסוף? "אוהבי שמו".

וגם הספורנו, על הפסוק "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה", כותב שזו אזהרה לדור קיבוץ הגלויות שקודם לימות המשיח: אל תהיו כדור המדבר, שראו ניסים ולא הכירו בהם. אדרבה, התבוננו בנפלאות ה' והודו לפניו, כדי שלא ייגזר עליכם כמו שנגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ.

והרב סיים: אנחנו בחודש אייר, בדרך. צריך לזכור את "יציאת מצרים" שלנו ולהכיר בה – "וידעתם". ועל ידי זה נזכה ל"והבאתי אתכם אל הארץ" בשלמותה, ושיתקיים בנו "ואוהבי שמו ישכנו בה".

"וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" – דרשה על דורנו, ותקווה שכל השוכנים בארץ יהיו אוהבי שמו.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה
סיכום השיעור: בין פסח לשבועות