❓ מה נשתנה – בגרסה חדשה
בליל הסדר שואלים "מה נשתנה". בשיעור נשאלו ארבע שאלות חדשות, על מה שמשונה בליל הסדר עצמו לעומת כל השנה.
שאלה ראשונה: למה שרים בליל הסדר כל כך הרבה שירים שלכאורה אינם קשורים אליו? מה הקשר של "אחד מי יודע" ושל "חד גדיא" ליציאת מצרים?
שאלה שנייה: למה המספר ארבע חוזר שוב ושוב? ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים, ועוד. מה מיוחד דווקא בארבע?
שאלה שלישית: למה עיקר ההגדה נבנה סביב ארבעה פסוקים מפרשת הביכורים, "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" וההמשך? הרי יש בתורה פסוקים רבים על יציאת מצרים. למה נבחרו דווקא אלה?
ושאלה רביעית: למה חוצים את ההלל לשניים? חלק אחד אומרים לפני הסעודה, וחלק אחד אחריה. איך אפשר להפסיק באמצע הלל ולאכול?
התשובה לכל ארבע השאלות נובעת מהגדרה אחת. מי שתופס אותה, מבין את כל הלילה.
ארבע שאלות על ליל הסדר מובילות אל יסוד אחד שמסביר את כולן.
🗣️ להזכיר או לספר
קודם לכן הובא יסוד בשם רבי חיים מבריסק. כל השנה יש מצווה לזכור את יציאת מצרים. בכל יום, בקריאת שמע, אנחנו מזכירים אותה. אבל בליל הסדר המצווה אחרת: לא רק להזכיר, אלא לספר.
מה ההבדל? להזכיר – זה לומר את העובדה. לספר – זה לפרוש את כל ההשתלשלות: מה היה בהתחלה, איך זה התגלגל, ואיך זה נגמר. ולא רק מה אני עושה הלילה, אלא גם למה אני עושה זאת – מה הטעם של כל מצווה, ולהתחבר אל התוכן שלה.
ומכאן אפשר להתקדם צעד נוסף. למה בכלל צריך לספר באריכות? למה לא מספיק לזכור? התשובה היא היסוד המרכזי של השיעור: ליל הסדר אינו לילה שבו אני צריך רק לדעת על יציאת מצרים. מטרתו היא להביא אותי להודיה עצומה לבורא עולם. להרגיש אסיר תודה על הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, כשהוציא אותנו ממצרים. המצווה אינה לדעת באופן טכני, אלא לחיות את ההרגשה.
כל השנה מצווה להזכיר את יציאת מצרים, ובליל הסדר המצווה היא לספר.
🤖 הפחד מן המכונה
כדי להבין מה פירוש "לחיות את ההרגשה", יצא הרב לרגע לנושא אחר. יש מי שחושש שיבוא יום והבינה המלאכותית תשתלט על העולם. כבר לפני עשרות שנים כתבו סיפורים ועשו סרטים על כך: הרובוטים יחליטו יום אחד שאין סיבה שהם ישרתו את בני האדם, ואולי עדיף שבני האדם ישרתו אותם, ויתחילו להילחם בהם.
פעם הציע מישהו מבחן: אם יתקשר אליך מישהו בטלפון, ולא תוכל לדעת אם זה אדם או מחשב, סימן שהמחשב הגיע לרמת האדם. היום כבר עברנו את המבחן הזה. המכונות מדברות כמו בני אדם.
אז מה ההבדל בין אדם למכונה? איך אני יודע בבירור שיש הבדל? כי בפרשה הראשונה של התורה כתוב במפורש: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". צלם אלוקים יש רק לאדם. עם כל החוכמה שתגיע אליה המכונה, היא לא תהיה בצלם אלוקים. ומה הדבר הזה שיש רק לאדם?
יש מי שחושש שהבינה המלאכותית תשתלט יום אחד על האדם.
💬 "אני מצטער לשמוע"
נסו לדבר עם תוכנה חכמה. אתה אומר לה: אני עצוב. היא עונה: אוי, אני מצטער לשמוע, במה אפשר לעזור? האם היא באמת מצטערת? לא. היא למדה שעל משפט כזה עונים כך. אבל היא אינה מצטערת ואינה שמחה. אין אצלה דברים כאלה.
היא יכולה לזהות רגשות. כבר היום אפשר לצלם את הפנים, והיא תאמר אם אתה שמח או עצוב. היא יכולה לנתח, להבין, לדבר בצורה רגשית. אבל להרגיש – לא. זה ההבדל בין מי שיודע מה זה צער, לבין מי שמצטער באמת. כשהיא עוזרת לאדם, היא אינה מרגישת "וואו, הצלחתי לעזור". אין לה רגשות, וגם לא יהיו לה.
זה מה שנתן הקדוש ברוך הוא רק לאדם: להרגיש. להיות שמח, להיות כואב, להיות אסיר תודה. אלה תכונות של צלם אלוקים. ויש גם בני אדם שמתנהגים כמו מכונות: שואלים "מה שלומך" ואינם מחכים לתשובה. אבל אדם מסוגל, אם רק ירצה, לחיות את המציאות בלב ולהרגיש אותה באמת.
המכונה יכולה לדבר בשפה של רגשות, אבל אין לה רגשות.
👑 למה מכונה לא תרצה לשלוט
ומכאן תשובה לפחד. למה בני אדם רוצים להשתלט זה על זה? למה פורצות מלחמות? אילו היו שואלים מומחים, ומחשבים מדויקים, האם כדאי לצאת למלחמה, פעמים רבות התשובה הייתה שלא. בפועל, הסיבות הן לעיתים קרובות כבוד, אגו, הרצון להראות מי השליט ומי לא יקבע לי מה לעשות.
כל זה נובע מרגשות. וכיוון שלבינה המלאכותית אין רגשות, אין לה כבוד ואין לה אגו. אין לה סיבה לרצות לשלוט. היא אולי תדמה רגשות, תדבר כאילו יש לה, אבל זה יישאר "כאילו". ולכן אין סיבה אמיתית לחשוש שיום אחד היא תחליט להשתלט על בני האדם.
ומה כל זה מלמד על ליל הסדר? שהדבר המיוחד ביותר באדם הוא הלב שלו. וליל הסדר פונה בדיוק אל הדבר הזה.
מלחמות ושאיפות שלטון נובעות מכבוד ומאגו, ומכונה שאין לה רגשות אין לה סיבה לרצות בהם.
❤️ לא לילה של מידע
עכשיו אפשר לחזור לליל הסדר. ליל הסדר אינו לילה של העברת מידע. לא המטרה העיקרית היא להכניס לראש עובדות על מה שהיה במצרים. גם זה חלק, אבל זה אינו העיקר.
המטרה היא להגיע למצב שבו הרגשות של היהודי חווים את הדברים. עד שהלב ירגיש עד כמה בורא עולם אוהב אותנו, בחר בנו, ורוצה שנהיה העם הנבחר שלו. זה מה שמכונה לעולם לא תוכל לעשות, וזה מה שאנו נדרשים לעשות בלילה הזה.
ולכן, מי שעבר את ליל הסדר ויודע לענות על כל השאלות, אבל לבו לא התרגש, עדיין לא הגיע למטרה. ומי שאולי לא הבין כל פרט, אבל יצא מן הסדר עם לב מלא תודה לה', הגיע אל העיקר. השאלה היא איך מגיעים לכך. ועל זה בנוי כל סדר הלילה.
מטרת ליל הסדר היא שהלב של היהודי ירגיש עד כמה ה' אוהב אותנו ובחר בנו.
🚪 המצווה הקשה ביותר
המשנה במסכת פסחים אומרת: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". אדם צריך להגיע לחוויה כל כך חזקה, עד שירגיש כאילו הוא עצמו היה שם, והוא עצמו יצא משם.
זו מצווה לא קלה. האמת, אולי זו המצווה הקשה ביותר של הלילה. קשה יותר מלאכול מרור, וקשה יותר מלאכול כזית מצה. להגיע לחוויה של "אני הייתי שם" – זה לא פשוט בכלל. יש קהילות שממש מציגים את היציאה: לוקחים מקל, שמים חבילה על הכתף, והולכים כאילו יוצאים עכשיו ממצרים. הכל כדי לחיות את החוויה.
אבל למה צריך את כל זה? מה רע אם רק אספר? למה צריך להרגיש כאילו יצאתי בעצמי? התשובה כתובה במשנה מיד אחר כך.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – זו אולי המצווה הקשה ביותר של הלילה.
🙌 "לפיכך אנחנו חייבים להודות"
המשנה ממשיכה: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס". "לפיכך" – בגלל זה. כלומר, כל המטרה של "לראות את עצמו כאילו יצא" היא להביא להודיה.
אם אתה חי את החוויה שאתה בעצמך היית שם, אינך מסוגל שלא להודות. זה פשוט לא שייך. אם רוצים להגיע למצב שבו ההודיה פורצת מעצמה, צריך קודם להרגיש.
אפשר להמחיש זאת. ילד קטן שאל פעם אדם מבוגר, שעבר את המלחמות על הקמת המדינה ואיבד בדרך רבים מבני משפחתו: למה אתה כל כך חוגג? האיש, שהיה בדרך כלל רגוע מאוד, התרגז: אתה, שקיבלת הכל מוכן, תאמר לי על מה להודות? אתה יודע מה עברתי? כמה פעמים ראיתי את המוות מול העיניים? ואני חי, ויש לי משפחה!
מי שחי את הדברים, הודיה של אחרים אינה מובנת לו מאליה – אלא חוסר הודיה מוציא אותו מכליו.
מי שחי את החוויה כאילו היה שם, אינו מסוגל שלא להודות.
🌙 ליל שימורים
על הלילה הזה אומרת התורה: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בשיעור הובא פירוש על הפסוק: בני ישראל ישמרו את הלילה הזה לדורותיהם, כדי לעבוד בו לפני ה' – באכילת הפסח, בזכירת הניסים, ובנתינת הודיה לה'.
שימו לב לסדר. לא רק אכילה ולא רק זכירה. הזכירה מובילה אל ההודיה, וההודיה היא שיא הלילה. זה בדיוק מה שאמרה המשנה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות". כל מה שעושים בלילה הזה – המצה, המרור, הסיפור – נועד להביא את האדם אל הנקודה שבה הוא אומר מכל הלב: תודה.
ולכן זהו "ליל שימורים": לילה שמור, שאין כמותו בשנה. כל השנה אדם טרוד, ממהר, ולפעמים שוכח להרגיש. בלילה הזה הוא מניח הכל בצד, מתיישב עם משפחתו, ומקדיש את כל הלילה לדבר אחד: להכיר בטובה של בורא עולם, ולהודות לו על שבחר בנו והוציא אותנו לחירות.
הלילה הזה שמור לעבודת ה': לאכילת הפסח, לזכירת הניסים ולהודיה.
📖 כשאדם מספר
מכאן מובן גם למה המצווה היא דווקא לספר. כשאדם מספר דבר, הוא חי את החוויה עוד פעם. פעמים רבות הוא מרגיש כאילו הוא שוב במצב ההוא. כשאדם מספר כמה רע היה לפני כן, וכמה טוב היה אחר כך, הוא חי את ההרגשה הרבה יותר.
ולהפך: מי שאינו מספר מה עבר, איזה צרות היו לו, קשה לו להרגיש. ומי שאינו יודע מה היה לפני כן, קשה לו מאוד להודות על מה שיש עכשיו. ולכן תיקנו חכמים שבליל הסדר נספר באריכות: את כל ההשתלשלות, מן ההתחלה, ואת הטעמים.
ועוד דבר נלמד מקרבן פסח עצמו. הרב הזכיר שגם בתקופות שבהן הותר לכל אדם להקריב קרבנות בבמה פרטית, את קרבן הפסח לא הקריבו בה. ואת הפסח אוכלים בחבורה, לא לבד. כאילו התורה רצתה שכל עם ישראל יגיע יחד, וישמח יחד. ההודיה של הלילה הזה היא הודיה של עם שלם. וגם היום, כשכל משפחה יושבת סביב שולחן הסדר, וכל בתי ישראל עושים זאת באותו לילה עצמו, אנחנו ממשיכים את אותה חבורה גדולה: עם שלם שמספר, מרגיש ומודה יחד, מן הסבא הגדול ועד הילד הקטן ששואל "מה נשתנה".
כשאדם מספר מה עבר עליו, הוא חי את החוויה מחדש, ומתוך כך מודה.
🍞 ארבע – המספר של התודה
עכשיו נחזור לשאלה השנייה: למה המספר ארבע חוזר כל כך הרבה בליל הסדר? אם נחפש איפה עוד המספר ארבע בולט, נמצא אותו בקרבן תודה. דרך אגב, פרשת קרבן התודה נקראת בתורה בסמוך לשבת הגדול שלפני פסח.
מי שמביא קרבן תודה, מביא ארבעה סוגי לחמים: שלושה סוגים של מצות, וסוג אחד של חמץ. מכל סוג עשרה, יחד ארבעים לחמים. ומתוכם נותנים לכהן ארבעה. וכמה הם שחייבים להודות? ארבעה: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא, ומי שהיה אסור ויצא.
הרב סיפר שראה פעם בירושלים הדגמה של קרבן תודה, שבה אפו את הלחמים לפי כל הדינים, בגודל שכתוב בתורה. אלה היו לחמים גדולים, לא לחמניות קטנות, וארבעים מהם. רואים כמה גדולה ההודיה שהתורה מבקשת.
כשמדובר בהודיה, המספר ארבע תמיד חוזר. ואם ליל הסדר הוא ליל ההודיה, ברור למה הוא מלא ארבע: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים.
המספר ארבע חוזר שוב ושוב בקרבן תודה, ולכן מקומו בליל ההודיה.
🍇 למה פרשת הביכורים
השאלה השלישית: למה נבנתה ההגדה סביב פסוקי הביכורים? כשאדם הביא ביכורים לבית המקדש, מה הייתה המטרה? להודות לקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את ארץ ישראל ואת פירותיה. מי שהביא את הסל אמר את הפסוקים האלה, ובהם תיאר את כל הדרך: מן העבדות במצרים, דרך הניסים, ועד היום שבו הוא עומד בבית המקדש עם הפירות.
ליל הסדר הוא לילה של הודיה, ולכן בחר בעל ההגדה דווקא בפסוקים האלה. הם אינם רק סיפור של מה שקרה, אלא הנוסח שבו יהודי מבטא את תודתו לקדוש ברוך הוא. אלה פסוקים שנאמרו מתוך לב מלא, ליד המזבח, עם הפירות ביד.
כך, כשאנחנו מפרשים בליל הסדר את הפסוקים האלה מילה במילה, אנחנו לא רק לומדים היסטוריה, ולא רק משננים פסוקים עתיקים. אנחנו מצטרפים לאותו יהודי שעמד בבית המקדש עם סל הביכורים, ואמר: תראה מאיפה הוצאת אותנו, ולאן הבאת אותנו.
פסוקי הביכורים אינם רק סיפור עובדות, אלא נוסח של הודיה, ולכן ההגדה נבנתה סביבם.
🎵 הלל של שירה
והשאלה הרביעית: למה חוצים את ההלל? לפי היסוד שלמדנו, התשובה יפה מאוד. אחרי שאדם עבר את כל הסיפור, חי את החוויה, והגיע ל"לפיכך אנחנו חייבים להודות", הוא מרגיש כל כך הרבה הכרת טוב, עד שהוא פורץ באמירת הלל. איך אפשר לעצור את ההגדה ולאכול, בלי לומר מיד משהו? זה לא שייך.
ולכן נוהגים שההלל של ליל הסדר אינו נאמר כמו הלל רגיל, שבו יש מצווה מוגדרת לומר אותו. זהו הלל של שירה. כך כתוב בנביא: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג". אדם פורץ בשירה, כמו שבאמצע סעודה אדם מרגיש פתאום שמחה, ומתחיל לשיר. זה לא משהו שעושים כי חייבים, אלא משהו שיוצא מעצמו.
הרב הוסיף שמזה מובן גם למה, לפי רבים מן המנהגים, אין מברכים בליל הסדר על ההלל כמו בבוקר: זו אינה קריאה של מצווה מוגדרת, אלא שירה ספונטנית של לב מלא.
ההלל שלפני הסעודה אינו מצווה מוגדרת, אלא שירה שפורצת מן הלב.
🍽️ הסעודה באמצע
ולמה הסעודה באה דווקא בין שני חלקי ההלל? כדי לומר לך שאין זו סעודה רגילה. זו סעודת הודיה. בזמן שבית המקדש היה קיים, אכלו בה את קרבן הפסח, והגמרא מתארת כמה שמחה הייתה בירושלים באותו לילה.
ואחרי שאכלת, ואתה שבע ומלא, מגיע ההלל השלם. עכשיו כבר מתוך שמחה גדולה הרבה יותר. אדם כבר נמצא בלב מלא, ושר, ומגיע להודיה עמוקה. החלק הראשון היה פרץ של התרגשות. החלק השני הוא שירה של מי שכבר ישב, אכל, והרגיש את הטוב בגופו.
כך ההגדה כולה בנויה כמו קרבן תודה: סיפור הנס, אחריו שירה, אחריה סעודה, ואחריה עוד שירה. מי שמבין זאת, אינו רואה את הסדר כרשימה של מצוות שצריך לסמן עליהן וי, אלא כמסע של לב, שמתחיל בעבדות ונגמר בשירה.
הסעודה נמצאת בין שני חלקי ההלל, כי היא עצמה סעודת הודיה.
💃 מדוע רקד הרב מבריסק
מסופר על הרב מבריסק שבסוף ליל הסדר, אחרי קריאת ההגדה, היה לוקח את ילדיו ורוקד איתם. וזה מפליא, כי הוא היה אדם מדוד מאוד, שכמעט לא עשה שום דבר אם לא מצא לו מקור בהלכה.
עד כמה הקפיד? מסופר שכשהגיע לארץ ישראל, לא נישק את אבני הארץ. שאלו אותו למה, והשיב שהרמב"ם כותב שגדולי החכמים היו נושקים את אבני ארץ ישראל, והוא אינו מרגיש את עצמו כאחד מהם. כך שקל כל צעד.
אם כן, איפה מצא מקור לרקוד בליל הסדר? התשובה: כתוב בהגדה שאדם צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. חשבו על אדם שניצל מן השואה, עבר ממוות לחיים, והגיע סוף סוף למקום מבטחים. האם הוא רוקד? צריך להביא לו מקור שירקוד? מי שאינו רוקד במצב כזה, משהו אצלו אינו תקין. מי שחווה באמת שיצא ממצרים, אינו יכול שלא לרקוד.
מי שמרגיש שיצא ממוות לחיים, אינו יכול שלא לרקוד.
🔢 "אחד מי יודע"
ועכשיו לשאלה הראשונה: למה שרים בסוף ליל הסדר "אחד מי יודע"? מה הקשר? התשובה היא יסוד בנפש האדם: כשנפתח הלב להודות, טבעו של אדם שהוא ממשיך להודות על הכל.
לוקח זמן עד שהלב נפתח. אבל כשהוא כבר נפתח, האדם פורץ ומודה, ושר על כל הטוב. ולכן, אחרי ההודיה על יציאת מצרים, ממשיכים להודות על כל המתנות הטובות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא: אחד אלוקינו, שני לוחות הברית, שלושה אבות, ארבע אמהות, חמישה חומשי תורה, שישה סדרי משנה, שבעה ימי שבתא, שמונה ימי מילה, ועוד ועוד.
ב"אחד מי יודע" אדם עובר על כל מה שקיבל, ומונה את הטובות אחת אחת. זה מה שקורה ללב שנפתח: הוא כבר אינו מסתפק בתודה אחת. הוא רוצה למנות הכל. וכך התפתחו לאורך הדורות השירים שבסוף ההגדה, כי מאוד מתאים לשיר אותם דווקא אחרי שהלב נפתח.
כשהלב נפתח להודות על דבר אחד, הוא ממשיך להודות על הכל.
🕎 גם בחנוכה, גם בברכת המזון
את היסוד הזה רואים במקומות נוספים. בחנוכה אנו מודים על הנס שעשה ה' בימי היוונים. ובשיר "מעוז צור" שאנו שרים, מתחילים לספר את כל ההיסטוריה של עם ישראל, ואפילו את פרעה וחילו שירדו כאבן במצולה. מה עושה פרעה בחנוכה? אלא שכשהלב נפתח להודות על נס אחד, ממשיכים ומודים על כולם.
וכך גם בהלכה. מי שנעשה לו נס, ומגיע למקום שבו נעשה, מברך "שעשה לי נס במקום הזה". והובא שאם נעשו לו כמה ניסים, הוא מזכיר גם אותם. כשהלב כבר פתוח, אדם רוצה להזכיר את כל הטובות.
ובכל יום, כשאדם אוכל פרוסת לחם, הוא מברך ברכת המזון. ותראו מה הוא אומר: על הארץ הטובה, על שהוציאנו ה' מארץ מצרים, על הברית ועל התורה. מה הקשר בין פרוסת הלחם ליציאת מצרים? אלא שכשמתחילים להודות, מגיעים לכל הטוב שקיבלנו.
אותו יסוד מופיע בחנוכה, בברכת המזון ובהלכות ברכת הנס.
🌅 מה שעשה – ומה שיעשה
יש בזה עוד רעיון. סיפור יציאת מצרים לא נועד רק לחיות את הרגע שבו יצאנו. הוא נועד להכיר את בורא עולם היום, בהווה. אותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים, ממשיך להיות איתנו בכל מקום, בכל הצרות ובכל הבעיות.
ולכן שימו לב לשירים שבסוף ההגדה. אנחנו מספרים על הרבה ניסים שהיו "בחצי הלילה" לאורך כל הדורות. אותו אלוקים שעשה נסים בחצות הלילה במצרים, עשה לנו נסים במשך כל ההיסטוריה. ואחר כך ממשיכים אל העתיד: "אַדִּיר הוּא, יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב". מן ההודיה על מה שעשה, עוברים לאמונה במה שעוד יעשה.
וכשאדם מגיע למצב הזה, שהוא מרגיש את ההודיה לקדוש ברוך הוא בכל לבו, זה גם זמן של שערי שמים פתוחים. זו שעה לבקש שימשיך לעשות לנו ניסים ונפלאות, כמו שעשה במצרים, וכמו שעזר לנו בכל הדורות.
בסוף ההגדה עוברים מן הניסים של אז אל הניסים של כל הדורות ואל הגאולה העתידה.
🍷 ליל ההודיה
עכשיו אפשר לראות את התמונה המלאה. ליל הסדר אינו רק לילה של זכירת ניסים. הוא ליל ההודיה. בלילה הזה נפתח לבו של האדם להודיה עצומה לבורא עולם, ולהכרת טוב על כל מה שהיה.
מכאן כל התשובות. ארבע – כי זה המספר של התודה. פרשת הביכורים – כי היא נוסח ההודיה. ההלל החצוי – כי חלקו הראשון הוא שירה שפורצת מן הלב, והסעודה שבאמצע היא סעודת הודיה. ו"אחד מי יודע" – כי לב שנפתח להודות אינו נעצר, וממשיך להודות על הכל.
ומתוך ההודיה הזאת אדם מגיע להרגשה שה' איתו לא רק בניסים של אז, אלא גם בניסים של היום ובניסים שעוד יבואו. ההצעה המעשית היא פשוטה: לבוא לליל הסדר לא רק כדי לדעת, אלא כדי להרגיש. לספר באריכות, לחיות את הסיפור, ולתת ללב להיפתח. מי שעושה כך, ישיר בסוף הלילה מכל הלב. יהי רצון שנזכה לשיר לקדוש ברוך הוא על עוד הרבה ניסים ונפלאות.
בליל הסדר נפתח הלב להודיה עצומה, ומתוכה אדם מרגיש את ה' בעבר, בהווה ובעתיד.