🍷 למה דווקא יין
בסוף סדרת השיעורים על פורים חזר הרב על כמה יסודות, והוסיף עליהם. למה שותים יין דווקא בפורים? קודם כל, לשמחה. אבל גם כדי לתקן את החטא שהיה במשתה אחשוורוש. שם שתו ישראל והתקלקלו. כאן שותים, ונשארים יהודים.
זו מעלה עצומה, שנמצאת רק אצל ישראל: לשתות יין, ובכל זאת להישאר שפויים, לשמוח בה' ולהודות לו. ולכתחילה מצווה דווקא ביין, כי המשתה של אחשוורוש היה משתה יין, ואת זה בדיוק מתקנים.
ומי שאינו יכול לשתות, אינו חייב. אין מצווה להזיק לעצמו. כל אחד לפי עניינו ולפי מה שמתאים לו. העיקר הוא המטרה: להגיע מתוך השתייה לשמחה, ומתוך השמחה לאהבת ה'.
כשאסתר מספרת לאחשוורוש על הגזירה, הוא שואל: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן". מה הכפילות? "מי הוא זה" ו"אי זה הוא"?
בלשון יש הבדל בין "הוא" ל"זה". "הוא" הוא גוף שלישי נסתר: מי שאינו כאן. "זה" הוא מי שנוכח, שעומד כאן לפנינו. ובכל מעשה יש שניים: יש מי שמבצע אותו בפועל, ויש מי שעומד מאחוריו, שתכנן אותו, שיזם אותו.
אחשוורוש שואל שתי שאלות: מי ביצע את המעשה בפועל, ומי עמד מאחוריו? ואסתר עונה: "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". היא מצביעה על המן, "הזה", הנוכח. ומי היה מאחורי הדברים? את זה לא אמרה, כי הייתה זו אחשוורוש עצמו, שחתם על הגזירה. יש דברים שחכם אינו אומר בפה מלא, במיוחד כשהוא עומד מול מלך.
שותים יין בפורים כדי לשמוח, לתקן את משתה אחשוורוש, ולהגיע מתוך השמחה לאהבת ה'.
⚖️ "כי הוא זה"
גם בדיני ממונות מופיע הביטוי הזה. בפרשת משפטים נאמר: "אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה". ומכאן למדו חז"ל את דין מודה במקצת: אדם שטוען כנגדו חברו, והוא מודה בחלק ואומר "הוא זה" – את זה לקחתי, ואת השאר לא – חייב שבועה.
וליהודי יש כאן לימוד גדול. בעולם קורים דברים רבים. אנשים מתכננים, פועלים, מצליחים ונכשלים. ואנו שואלים: מי עושה בפועל, ומי עומד מאחור? והתשובה של יהודי היא: הכול הוא הקדוש ברוך הוא. גם מה שנראה כמעשה בני אדם, גם מה שנעשה בגלוי וגם מה שנסתר, הכול ממנו.
זה סוד המגילה, שבה לא נזכר שם ה' כלל, ובכל זאת ידו ניכרת בכל פסוק. המן הוא "הזה", הנוכח. אבל מי שמסובב את הכול מאחורי הקלעים הוא מלכו של עולם.
גם בעולם כולו יש מי שעושה בפועל ומי שמסובב מאחור, וליהודי שניהם אחד: הקדוש ברוך הוא.
🌍 "הרב את ריבנו"
בברכה שאחרי קריאת המגילה אומרים: "הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ". וב"על הניסים" של חנוכה אומרים: "רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם". בחנוכה בלשון עבר, ובפורים בלשון הווה. למה?
יש לכך שני הסברים. אחד: בחנוכה רצו היוונים לקחת מאיתנו את התורה, ולא את הגוף. בפורים רצו להשמיד, להרוג ולאבד, גם את הגוף. והשנאה הזו, שמבקשת לכלות את ישראל לגמרי, קיימת עד היום. לכן אנו צריכים את "הרב את ריבנו" בכל יום.
והסבר שני: בחנוכה היה נס גלוי, פך שמן שדלק שמונה ימים. בפורים לא היה נס מפוצץ. היה רק תהליך: המלך כועס, אסתר נלקחת לבית המלך, מרדכי שומע על מזימה, המלך אינו ישן בלילה. הקדוש ברוך הוא סיבב את הדברים בדרך הטבע, עד שיצאה ישועה.
בחנוכה אומרים "רבת את ריבם" בלשון עבר, ובפורים "הרב את ריבנו" בלשון הווה.
✨ נסים בתוך הטבע
וזו הסיבה ש"הרב את ריבנו" בלשון הווה. נסים כמו של חנוכה, שבירת חוקי הטבע, אינם קורים כל יום. אבל נסים כמו של פורים, שבהם הקדוש ברוך הוא מסובב את הדברים בדרכים נסתרות, קורים לנו יום יום.
ראינו את זה בשנים האחרונות. היו פחדים גדולים, תחזיות קשות על מה שעלול לקרות. והקדוש ברוך הוא סיבב סיבובים, הפיל אויבים, ושמר עלינו בדרכים שלא תמיד נראו כנס, אבל היו נס גמור. הכול בתוך הטבע, הכול בדרך של פורים.
ויש מי שאומר שאפילו בתפילה היומית נזכרים נסי פורים, בברכה שאחרי קריאת שמע ובברכות התפילה: "הַמַּדְרִיךְ אוֹיְבֵינוּ עַל בָּמוֹת". חז"ל סיפרו שכשהרכיב המן את מרדכי על הסוס, דרך עליו מרדכי. אמר לו המן: לא כתוב "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח"? ענה לו מרדכי: זה נאמר על ישראל. עליכם נאמר: "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
את נסי פורים, הנסתרים בתוך הטבע, אנו רואים כל יום.
⚖️ לפני ואחרי
יש דבר מדהים ביחס בין פורים ליום הכיפורים: הם הפוכים זה לזה. לפני יום הכיפורים אוכלים, וביום עצמו צמים. בפורים להפך: לפני פורים צמים, בתענית אסתר, וביום עצמו אוכלים ושותים. מה זה בא ללמד?
אדם בעולם הזה צריך את שני הדברים יחד. אם יהיה רק בשמחה, בלי גבולות של יראה, השמחה תפרוץ ותהרוס הכול. ואם יהיה רק ביראה, הוא ייסגר, יהיה עצוב, ולא יוכל לפרוח. תמיד צריך את השילוב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", וגם "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה".
יום הכיפורים כולו יראה, רעדה ופחד מן הדין. לכן לפניו תיקנו לאכול ולשמוח, כדי שתהיה גם שמחה. פורים כולו שמחה עצומה. לכן לפניו צמים, כדי לזכור באיזו צרה היו ישראל, באיזה פחד. מי שנכנס לשמחה מתוך יראה, יכול להכיל את השמחה העצומה בלי ליפול.
וזה לימוד לכל ימות השנה. אדם שכל עבודתו יראה בלבד, עלול להפוך לעצוב וכבד. ואדם שכל עבודתו שמחה בלבד, עלול לאבד את הגבולות. הדרך הנכונה היא לשלב: שמחה שיש בה יראה, ויראה שיש בה שמחה.
לפני יום הכיפורים אוכלים ואחריו צמים בו; לפני פורים צמים ובו אוכלים – כי צריך גם שמחה וגם יראה.
🧥 מרדכי שלא הסיר את השק
במגילה כתוב שכאשר שמעה אסתר על מרדכי שהוא לבוש שק, "וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו, וְלֹא קִבֵּל". מה פשר הדבר? וכי חשבה שאין לו בגדים?
אסתר רצתה לדבר עם מרדכי, לשבת יחד ולחשוב מה עושים. אבל אי אפשר לבוא אל שער המלך בלבוש שק. לכן שלחה לו בגדים, כדי שיוכל להיכנס ולשוחח עמה.
ומרדכי סירב. הוא לא הסכים לרגע אחד להפסיק את השק, את התענית ואת התפילה. הוא הבין שרק על ידי תפילה בכל הכוח תבוא הישועה. ולכן אסתר נאלצה לשלוח את התך, שילך ביניהם ויעביר את הדברים. מרדכי לא הפסיק להתפלל אפילו לרגע אחד. שיחה עם אסתר, תכנון ועצה – כל אלה חשובים, אבל לא במחיר של הפסקת התפילה. הוא ידע שהעיקר אינו התחבולות, אלא הזעקה אל ה'. ומכאן לימוד לכל אדם בעת צרה: לעשות השתדלות, אבל לא להניח לה לדחוק את התפילה.
אסתר שלחה בגדים למרדכי כדי שיבוא לדבר עמה, והוא סירב להפסיק את תפילתו אפילו לרגע.
🙏 למה צמים בתענית אסתר
למה צמים בתענית אסתר? אין בה אבל כמו בצומות החורבן. מותר לשמוע בה שירים, ואין בה דיני אבלות. אז מה עניינה?
הרמב"ם מבאר שהתענית באה לזכור שכאשר ישראל היו בצרה, צמו וזעקו אל ה', והקדוש ברוך הוא שמע וענה להם. "דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם". לא רק לזכור את הצרה, אלא לזכור שהתפילה פועלת. שה' עונה לאדם בעת צרתו.
לכן תענית אסתר היא גם יום גדול לתפילה. ביום הזה נזכרים במרדכי, שלא הסכים להפסיק להתפלל אפילו לרגע, ובאסתר שצמה שלושה ימים עם כל היהודים. ומי שמתפלל ביום הזה מכל לבו, מתחבר לאותה זעקה שהביאה את ישועת פורים. כך נעשית התענית הכנה לשמחה: מי שזוכר שה' שמע את תפילת אבותיו, בא לפורים בלב מלא ביטחון והודיה, ויודע שגם תפילתו שלו נשמעת.
תענית אסתר באה להזכיר שכאשר יהודי זועק לה' בצרתו, ה' שומע ועונה.
👑 "ומרדכי יצא בלבוש מלכות"
ואולי זה הטעם לשיר המפורסם שאנו שרים שוב ושוב בפורים: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה". זה בדיוק ההפך מן הצרה. בימי הצרה ישב מרדכי בשק ובאפר, ולא הסכים להסירו אפילו לרגע. בימי הישועה הוא יוצא בבגדי מלכות.
ולמה מדגישים את התכלת? יש מי שפירש שזו תכלת של ציצית. ויש לדעת שבימים ההם תכלת הייתה צבע יקר מאוד, ולבשו אותה רק המלך ואנשים קרובים אליו. אדם רגיל לא לבש תכלת. היא סימנה מעמד של מלכות.
ויש אומרים שזו אחת הסיבות שנעלמה התכלת מישראל: השלטונות אסרו בתקופות מסוימות על יהודים ללבוש אותה, ולאט לאט נשכחה הדרך להפיק אותה. ומרדכי, שיצא בתכלת, הראה לכולם: אני אינני סתם אדם. אני בן של מלך, בנו של מלך מלכי המלכים.
מרדכי שישב בשק יצא בלבוש מלכות, ההפך הגמור מימי הצרה.
🧵 התכלת שחוזרת
התכלת נעלמה במשך שנים רבות. ורק בדורות האחרונים, אחרי מחקרים רבים, חזרו ומצאו את הדרך להפיק אותה. ומסופר שאחד החוקרים הגדולים כמעט הגיע אליה, אבל צבע את החוטים בתוך ביתו, ויצא לו צבע אחר. לימים התברר שצריך לצבוע באור השמש, ובלי שמש התכלת אינה מתגלה.
ולמה דווקא בדורות האלה? הרב הציע רעיון משלו. התכלת מסמלת מלכות, את ההרגשה שאנו בניו של מלך. בגלות קשה היה להרגיש כך. יהודים היו נפלאים, אבל כל אחד עשה בהם כרצונו. ככה לא נראה בן מלך.
אבל כשישראל באים לארצם, ויש להם שלטון משלהם, והקדוש ברוך הוא עוזר להם להתגבר על אויביהם, רואים שוב שעם ישראל הוא עם מיוחד. עכשיו יש משמעות לתכלת. ולכן הקדוש ברוך הוא מסבב שהיא תתגלה.
יהי רצון שנזכה שיראו כל עמי הארץ מה הוא יהודי, ושיתקיים בנו: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".
התכלת נעלמה בגלות וחזרה כשישראל שבו לארצם – סימן שאפשר שוב להרגיש שאנו בני מלך.