🔑 שאלה קטנה עם השלכות עצומות
השיעור נאמר לקראת יום פטירתו של בעל הספר "אם הבנים שמחה", ונלמדה בו סוגיה אחת מתוך הספר. הרב הציג אותה כסוגיית מפתח: לדעתו, ממנה נגזר כל היחס לחיים בימינו. איפה אנחנו נמצאים במפת ההיסטוריה, ולקראת מה אנחנו הולכים.
זו נראית שאלה קטנה, כמעט טכנית. אבל התשובה עליה גוררת אין ספור השלכות. לפיה כל רב בישראל, כל תלמיד חכם, רואה את המציאות. האם אנחנו עדיין בגלות, או שכבר התחיל תהליך של גאולה? ולפיה גם מוכרעות הרבה מאוד שאלות מעשיות, לפעמים בלי שאיש מבחין שזה השורש.
לכן כדאי ללמוד את הסוגיה הזאת לאט. מי שמבין אותה, מבין גם למה אנשים טובים וחכמים מגיעים למסקנות שונות כל כך. ומי שמגיע בה לבירור, מחזיק בידו מפתח להבנת התקופה כולה, ואפילו להבנת מה שעוד צפוי לבוא.הסוגיה עצמה פשוטה לניסוח: מה קודם למה, התשובה או הגאולה? אבל דווקא משום שהיא נוגעת ביסוד, כל תשובה עליה משנה את התמונה כולה. כמו מפה שבה מסובבים את החץ של הצפון: כל המקומות נשארים במקומם, אבל הדרך ביניהם נראית אחרת לגמרי.
יש שאלה אחת שהתשובה עליה קובעת איך רואים את כל התקופה שלנו.
🪜 מדרגות של תשובה וגאולה
נפתח בפרשת התשובה והגאולה שבפרשת ניצבים. מי שמתבונן בה רואה שהתורה שוזרת שם תשובה וגאולה לסירוגין. מדרגה של תשובה, ואחריה מדרגה של גאולה, ושוב תשובה, ושוב גאולה. כל שלב תלוי בשלב שלפניו.
הפרשה פותחת: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה". אחרי כל הצרות שנאמרו בפרשת כי תבוא, מה יקרה? "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". פשטות הפסוקים היא שאחרי הצרות הגדולות עם ישראל חוזר בתשובה, ותשובה שלמה.
ורק אחר כך באים פסוקי הגאולה: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים". גם אם יהיו הנידחים בקצה השמים, משם יקבצם ה' ויביאם אל הארץ, וייטיב להם. הסדר בפסוקים ברור: קודם תשובה, ואחר כך קיבוץ גלויות.כדאי לשים לב שהפסוקים אינם מתארים אירוע אחד אלא תהליך. אין כאן רגע אחד שבו הכל משתנה, אלא שלבים שבאים זה אחר זה. וההבנה הזאת, שהגאולה היא תהליך ולא נקודה, תעמוד במרכז כל מה שנלמד בהמשך.
התורה שוזרת תשובה וגאולה לסירוגין, כמו מדרגות: כל שלב תלוי בקודמו.
❤️ "ומל ה' אלוקיך את לבבך"
אבל הפרשה אינה נגמרת בקיבוץ גלויות. היא ממשיכה: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". זה השלב הבא בגאולה: הקדוש ברוך הוא מסיר את ערלת הלב.
בני אדם מטבעם רוצים להרגיש אהבת ה'. יש בכל אדם נטייה טבעית לכך. אלא שיש מחיצה על הלב, שאינה נותנת לרגש הזה לפרוץ החוצה. כשה' מסיר אותה, האדם מגיע לרמות של אהבה שהוא עצמו אינו מבין מאין הגיע אליהן.
הרב אמר שזו התקופה שהתורה מתארת: בקרוב, בעזרת ה', תהיה התעוררות של אהבת ה' בכל עם ישראל בארץ ישראל. לדבריו, ההתעוררות הזאת כבר התחילה, והיא הולכת ומתגברת. ושני סיפורים ששמע ממי שעוסק רבות בקירוב לבבות ממחישים איך זה נראה.
אחרי השיבה לארץ באה מדרגה עליונה: ה' מסיר את מחיצות הלב, והאדם מרגיש אהבת ה' שאינו יודע מאין באה.
🌿 הזוג שנשאר בחיים
הסיפור הראשון הוא על זוג שהיה במסיבה בדרום ביום הטבח. הם הסתתרו בתוך שיח. המחבלים זיהו אותם וירו לעברם, שוב ושוב ושוב, ואף כדור לא פגע בהם. ברגע של הפסקה ראו רכב שטח מגיע לאזור, רצו אליו ונכנסו לתוכו.
רגע אחר כך נפל טיל על השיח שבו הסתתרו. הכל עלה באש, ולא נשאר שם דבר. הרכב היה מלא באנשים. בדרך ביקש זוג נוסף לעלות, ולא היה מקום. הם ירדו מעצמם, בתחושה שאם ה' שמר עליהם עד עכשיו, ישמור גם על האחרים. גם אחר כך ירו לעברם, והם נשארו בחיים.
לקח זמן עד שעיכלו את מה שעבר עליהם. ולאט לאט הבינו: ה' החליט להשאיר אותם כאן. אין ספור יריות, ואף אחת לא פגעה. ה' קורא להם. הם התחילו תהליך של חזרה בתשובה, והיום הם עוברים ממקום למקום, מספרים את הסיפור ומחזקים רבים באמונה.
זוג שניצל בנס ראה בכך קריאה, והתחיל תהליך של חזרה בתשובה.
🕯️ תפילה בלילה ליד ארון הקודש
הסיפור השני קרה באותו כנס. הגיעו אליו גם הורים של חטופים, בימים שבהם עוד לא ידעו דבר על גורל יקיריהם. בסוף היום, כשכולם היו מלאי התעוררות, הציע מישהו ללכת לקבר רחל. השעה הייתה שתים עשרה בלילה והמקום סגור, אבל השיגו אישור מיוחד, והלכו.
אחרי התפילה ביקשה אמה של אחת החטופות לומר כמה מילים מהלב. היא ניגשה לארון הקודש, פתחה אותו והתחילה לדבר עם בורא עולם. מי שהיה שם סיפר שהדמעות זלגו לכל הנוכחים. היא דיברה כמו צדקת גדולה, בדיבורים שאי אפשר לשחזר, וכולם תהו מאין הביאה מילים כאלה. בסוף אמרה שהרגישה שה' אמר לה שבתה תחזור. וכך היה.
הנקודה שהרב רצה להמחיש: לפעמים יש לאדם התעוררות של אהבת ה' שהוא עצמו אינו יכול להכיל. זו דוגמה למה שהתורה מבטיחה, "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ", שיגיע לכל העם.
דיבורים של אהבת ה' שאדם אינו יודע מאין באו, הם טעימה מ"ומל ה' את לבבך".
📖 "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"
הסדר הזה מופיע גם בפרשת ואתחנן: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". קודם עם ישראל דורש את ה' ומבקש אותו, ורק אז ה' מרחם ומחזיר אותו.
והרמב"ם פוסק זאת להלכה: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". הוא מביא לכך את הפסוקים מן התורה. וגם בגמרא מבואר שאם ישראל לא ישובו מעצמם, הקדוש ברוך הוא יעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וכך יחזירם בתשובה. בכל המקומות הסדר אחד: תשובה תחילה, גאולה אחר כך.
בזוהר מסופר על ויכוח בשמים. מיכאל, המלאך הממונה על ישראל, שואל מתי ייגאלו מן הגלות. שרו של עשו טוען שאין הם ראויים לכך, כי עדיין הם חייבים. הקדוש ברוך הוא דוחה בכעס את המקטרג. אבל כשמיכאל מבקש רחמים גם בלי זכות, נאמר לו שהגזרה היא שהגאולה תבוא אחרי תשובה. ומיד נוספה הבטחה: אם יפתחו ישראל פתח של תשובה כחודו של מחט, יפתח להם ה' פתחים גדולים.
התורה, הרמב"ם והזוהר קובעים כולם את אותו סדר: קודם תשובה ואחר כך גאולה.
❓ הקושיה הגדולה
ומכאן הקושיה, והיא חזקה. אנחנו רואים בעינינו שיבה לארץ ישראל וקיבוץ גלויות. אבל תשובה כללית של כל העם, "אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ", לא ראינו. איך ייתכן שהגאולה הקדימה את התשובה, בניגוד לסדר שהתורה עצמה קבעה?
אפשר היה לענות בדברי הגמרא הידועים: "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה. הגאולה יכולה לבוא גם כשאין זכות, בזמנה הקבוע. אבל עדיין קשה: גם הגאולה של "בעתה" מתוארת בפסוקים כתהליך שבו עם ישראל שב קודם בתשובה.
המשל שהובא הוא יציאת מצרים. שם ישראל היו בשפל המדרגה, ומשה בא והוציא אותם בבת אחת. אילו היה בא משיח פתאום, לא הייתה קושיה. אבל אנחנו רואים תהליך הדרגתי של גאולה, שלב אחר שלב, בלי שקדמה לו תשובה כללית. איך זה מתיישב עם התורה?זו אינה קושיה של מי שמחפש לקטרג. זו קושיה שעולה מתוך הפסוקים עצמם, מתוך דברי הרמב"ם ומתוך הזוהר. ומי שמתעלם ממנה, אינו מבין את עומק הוויכוח בין גדולי ישראל על התקופה שלנו.
אם הסדר הוא תשובה ואחר כך גאולה, איך אפשר לראות בימינו גאולה כשלא ראינו תשובה כללית?
🧱 שיטת "ויואל משה"
צריך לדעת שהקושיה הזאת הייתה קשה מאוד לחלק מגדולי ישראל. מי שיפתח את הספר "ויואל משה" של האדמו"ר מסאטמר יראה שזה היה אחד הנימוקים המרכזיים שלו. הוא עמד כמו חומה, ולא הסכים לראות בתקופה תקופת גאולה.
אם תשאל אותו מה מפריע לו, הוא יענה מתוך המקורות: כך כתוב בתורה, כך פוסק הרמב"ם. ישראל נגאלים רק אם יחזרו בתשובה. אם לא ראיתי תשובה, סימן שזו אינה גאולה. זו שיטה שיש לה שורשים ברורים בפסוקים ובפוסקים, ואי אפשר לבטל אותה בקלות.
ולעומתה עומדת השיטה של "אם הבנים שמחה", שתיכף נראה. אבל לפני כן כדאי להבין עד כמה המחלוקת הזאת נוגעת לחיים המעשיים. היא אינה נשארת בבית המדרש. היא קובעת עמדות בשאלות שעולות כל יום.הרב הדגיש שגם מי שאינו מסכים לשיטה הזאת צריך להבין אותה ולכבד אותה. היא נובעת מנאמנות גמורה לפסוקים ולפוסקים, ומחשש אמיתי שלא לקרוא "גאולה" למה שאינו גאולה.
הייתה שיטה שלא הסכימה לראות בתקופה גאולה, משום שהגאולה תלויה בתשובה ותשובה לא נראתה.
🌊 להתכופף מול הגל
הרב הביא דוגמה משאלות ציבוריות כבדות שעלו בשנים האחרונות, שבהן נחלקו רבנים לכאן ולכאן. לדבריו, הרבה פעמים העמדה של כל רב נובעת מן השאלה הזאת: איך הוא מתייחס למציאות.
מי שסובר שאנחנו עדיין בגלות, גם אם ה' עוזר ומרחם, יודע מה דרכו של עם ישראל בגלות: להכניע את הראש. כשבא גל גדול, מתכופפים עד שיעבור. לא מתחילים להתעמת עם כל העולם. זו דרך שנבחנה במשך דורות רבים של גלות.
ומי שאומר: לא, היום המצב שונה, אנחנו צריכים לעמוד על שלנו ולהראות את כוחנו – אין זו עמדה שמתאימה לרב שסובר שאנחנו בגלות. אם אתה שומע רב שאומר כך, סימן שהוא סובר שאנחנו בתחילת הגאולה או בעיצומה. שתי העמדות קשורות זו בזו בהכרח.
הדברים לא נאמרו כדי לפסול אף צד. הם נאמרו כדי להבין: מאחורי הוויכוח המעשי עומדת שאלה עמוקה יותר. ומי שמבין אותה, מבין גם את מי שחולק עליו.
רב שרואה את ימינו כגלות ינהג בזהירות והכנעה; רב שרואה בהם גאולה יעמוד על שלו.
🧵 צבע הציציות
דוגמה נוספת: התכלת בציציות. על המציאות עצמה אין מחלוקת גדולה. המחקר טוען שזו התכלת. נכון שאין כאן ודאות של מאה אחוז, אבל אין מאה אחוז בשום דבר. גם רופא שנותן תרופה אינו יודע במאה אחוז שתועיל. בכל תחום מחליטים לפי אחוזי ודאות סבירים.
אז מה מעכב? מובא בשם האר"י שהתכלת נעלמה כשעם ישראל יצא לגלות, ותחזור כשעם ישראל ישוב לארצו ותהיה גאולה. עכשיו כל רב שקורא את הדברים ומסתכל על המציאות, יכריע לפי היחס שלו לתקופה.
אם הוא רואה את ימינו כתהליך של גאולה, איך שלא יקרא לזה – התחלה, אמצע או ניצוצות – אין שום קושי: האר"י אמר שהתכלת תתגלה כשתתחיל הגאולה, והנה היא התגלתה. מתאים מאוד. אבל מי שסובר שאנחנו עדיין בגלות, גם בארץ ישראל, יאמר: לא ייתכן, האר"י אמר שהתכלת לא תתגלה לפני הגאולה, סימן שזו אינה התכלת.
כך, אמר הרב, שאלה על חוטי ציצית מגלה עמדה על כל התקופה. ויש היום גם רבנים רבים, ובהם ראשי ישיבות חרדים, שלובשים תכלת.
האר"י כתב שהתכלת תחזור כשתבוא הגאולה, ולכן היחס לתכלת תלוי ביחס לתקופה.
🏛️ אם ייפתח הר הבית
הרב הציע לדמיין תרחיש. נניח שמתוך הסדרים מדיניים בין מדינות, משתנה פתאום המצב בהר הבית, והוא נפתח לעם ישראל. אומרים לנו: אתם מוזמנים לבנות את בית המקדש. זה אינו נגד המציאות; דברים מפתיעים כאלה כבר קרו בהיסטוריה.
מה יעשה הציבור שומר המצוות? האם יבוא לבנות, או לא? גם כאן הכל תלוי באותה שאלה. מי שסובר שלא ייתכן שאנחנו בגאולה, כי לא הייתה תשובה, יאמר: אין שום סיכוי שבית המקדש נבנה עכשיו. ירושלים ובית המקדש הם שיא הגאולה, ואיך ייתכן שיבואו לפני תחילתה?
אבל מי שסובר שהגאולה כבר התחילה מזמן ואנחנו בעיצומה, אינו רואה כאן בעיה. הנה, הקדוש ברוך הוא בונה. ובעל "אם הבנים שמחה" עצמו התייחס לאפשרות הזאת: הוא הביא ירושלמי שממנו עולה שירושלים תיבנה עוד לפני בוא משיח בן דוד.
איך זה יקרה? אין לדעת. אפשר לפתח דמיונות לכאן ולכאן. אבל העיקר הוא להבין כמה השאלה הזאת מהותית. היא שאלה של השקפה, והיא מכריעה הלכה למעשה.
גם היחס לאפשרות של בניין המקדש תלוי בשאלה אם אנחנו בגלות או בגאולה.
🏡 עצם השיבה לארץ היא התשובה
עכשיו נראה איך בעל "אם הבנים שמחה" עונה על הקושיה. הוא מביא בשם אחד מגדולי הדורות הקודמים, שעצם הדבר שאנו חוזרים לארץ ישראל ייחשב לתשובה. ולא רק ייחשב: זה עיקר התשובה.
לפי דבריו, אחרי שיעברו על ישראל צרות רבות, ואף על פי כן לא יעזבו את ה' ואת נחלתם, ארץ הקודש – זה יהיה עיקר תשובתם. כי התשובה צריכה להיות כנגד החטא. ובזמן הבית הראשון חטאו ישראל, בין השאר, בכך שירדו למצרים ועזבו את הארץ. ממילא תשובתם לעתיד היא שלא יעזבו את נחלתם.
ואחר כך הוא כותב על ימיו: הנה בזמננו, אחר שנתנו את ליבם, אפילו אלה שאינם שומרי מצוות, לשוב לנחלתנו, ומוסרים נפשם על כך, ואינם רוצים בארץ אחרת – בוודאי לתשובה תיחשב להם לפני הקדוש ברוך הוא. ומה שלצערנו אינם מקיימים את מצוות התורה, הוא משום שלא גדלו ולא התחנכו לכך. אבל גוף העלייה לתשובה ייחשב, ובזה הם מקיימים מצווה שיש בה צד של תשובה.
בעל "אם הבנים שמחה" כתב שעצם החזרה לארץ ישראל נחשבת לתשובה, ואף לעיקר התשובה.
✡️ לא לוותר על להיות יהודי
הרב הביא דוגמה מימינו. אחרי השבעה באוקטובר נערך סקר בציבור שאינו שומר מצוות, ונשאלה השאלה: האם אתם רוצים לעזוב את הארץ בגלל מה שקרה? רוב גדול ענה: לא. למרות הקושי ולמרות הכל, אנחנו רוצים להישאר דווקא בארץ ישראל.
לא כולם, נכון. מי שאין לו שום חיבור למסורת, מי שמחפש רק שקט בחיים, אולי חושב אחרת. אבל רבים מאוד, גם כאלה שאינם שומרי מצוות, בוחרים בארץ דווקא. ואין זה רק עניין לאומי. הם רוצים להיות חלק מהמשך עם ישראל, חלק מן ההווי ומן המסורת של העם היהודי.
הרב סיפר על רב חשוב שנפגש עם אדם רחוק מאוד מדת, וחיפש נקודה משותפת ביניהם. הוא שאל אותו: האם היית מסכים לרדת מן הארץ? והלה ענה: לא. אני יודע את המציאות. אם ארד מן הארץ, ילדיי לא יהיו יהודים בדור הבא, ועל זה אינני מוכן לוותר.
זו נקודה של תשובה. הוא רוצה שילדיו יישארו יהודים, ויודע שרק בארץ זה אפשרי. וכך מצא הרב נקודה משותפת עם אדם שנראה רחוק לגמרי.
רצון להישאר בארץ כדי להמשיך להיות חלק מעם ישראל, הוא נקודה של תשובה גם אצל מי שרחוק.
🪡 כחודו של מחט
ועכשיו בעל "אם הבנים שמחה" חוזר אל הוויכוח שבזוהר ומוצא בו את הפתרון. ראינו שם שהקדוש ברוך הוא אמר שהגאולה תלויה בתשובה, אבל הוסיף: מספיק פתח כחודו של מחט. ובשם הגאון רבי יונתן הוא מביא שעיקר התשובה הוא החזרה לארץ ישראל.
מכאן הוא מסיק: בזה מקיימים ישראל את התשובה שהקדוש ברוך הוא מצפה לה – תשובה כחודו של מחט. הרצון לבוא לארץ ישראל, לבחור בה בכל מצב, ולהיות חלק מעם ישראל, הוא אותו פתח קטן. ואחר כך יפתח ה' את ליבם פתח גדול, וימול את לבבם לאהבה אותו ולעבדו בכל לבב.
וכך מתיישבת הקושיה. התורה אמרה שקודם תבוא תשובה ואחר כך גאולה, והרמב"ם פסק כך. אבל בעת צרה, הקדוש ברוך הוא מסתפק בתשובה כחודו של מחט. והתשובה הזאת היא שעם ישראל בחר בארץ ישראל ורצה בה בכל מצב. אחריה תבוא הגאולה, ואחריה התשובה הגדולה של "ומל ה' אלוקיך את לבבך".
כך מתברר שאין סתירה בין התורה למה שרואים בעיניים. הסדר נשמר: תשובה קודמת לגאולה. אלא שהתשובה הראשונה קטנה כחוד המחט, והתשובה השלמה באה בסוף התהליך.
הרצון לשוב לארץ ולהיות חלק מעם ישראל הוא "פתח כחודו של מחט", וה' פותח כנגדו פתחים גדולים.
🗺️ תיקון חטא המרגלים
והרב הוסיף על הדברים נקודה משלו. מה היה שורש הגלות? אנחנו יודעים: חטא המרגלים. על הבכייה של אותו לילה נאמר: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות. בתשעה באב נחרב הבית הראשון, ובתשעה באב נחרב הבית השני. בשורש, כל הגלויות נגזרו בגלל חטא המרגלים.
ומה היה החטא? שלא אהבו את ארץ ישראל. ואם כן, התיקון הוא אהבת הארץ. והרב אמר שקשה למצוא מאז בריאת העולם דור שאהב את ארץ ישראל כמו הדור ששב אליה לפני הקמת המדינה.
מי שהגיע אז לארץ, לא חיכה לו כאן דבש. לא סל קליטה ולא נוחות. חיכו לו קשיים קשים מנשוא: עולים נתפסו ונשלחו למחנות מעצר, אוניות נעצרו בים. כל מה שאמרו המרגלים, באמת היה כאן. ועם ישראל לא הסכים בשום פנים ואופן לוותר, ובא לכאן במסירות נפש שקשה לדמיין.
אם מחפשים תיקון לחטא המרגלים, אמר הרב, קשה למצוא תשובה גדולה יותר על החטא הזה מאשר הדור שהתחיל את הגאולה.
שורש כל הגלויות הוא חטא המרגלים שמאסו בארץ, ותיקונו הוא דור שאהב אותה במסירות נפש.
📕 ספר שנכתב בתוך החושך
בעל "אם הבנים שמחה" כתב את ספרו בימי השואה. בתוך החושך הגדול הוא הבין מה הולך לקרות אחריו. ברור היה לו שעם ישראל עומד לחזור לארץ ישראל, והוא ידע זאת מראש.
לכן קרא לספרו בשם הזה: "אם הבנים שמחה". הוא ידע שעכשיו ארץ ישראל, האם, עומדת לקבל את בניה, ושבעקבות זה תבוא גאולה שלמה. לא מתוך אופטימיות פשוטה, אלא מתוך עיון במקורות, שמהם הבין שהשיבה לארץ היא עצמה התשובה שממנה תצמח הגאולה.
וההבנה הזאת, אמר הרב, משנה גם את היחס לנבואות רבות. מי שמחזיק במפתח הזה, רואה שנבואות שנראו רחוקות מתקיימות לנגד עיניו. ומי שאינו מחזיק בו, עלול לעבור לידן בלי לשים לב.יש עוצמה מיוחדת בכך שהדברים נכתבו דווקא אז. אדם שרואה את עולמו נחרב סביבו, ובכל זאת כותב ספר שכולו ודאות בשיבת הבנים אל אמם – זו אמונה שאינה נשענת על מה שרואים בעיניים, אלא על מה שכתוב בתורה ובנביאים.
בעל "אם הבנים שמחה" ראה ברוח קודשו, בימי השואה, שעם ישראל עומד לחזור לארצו.
⚖️ "השיבה שופטינו כבראשונה"
דוגמה לנבואה כזו אנחנו אומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה. אחרי ברכת קיבוץ גלויות, הברכה הבאה היא: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". הסדר עצמו מלמד: אחרי שהגלויות מתקבצות, חוזר המשפט.
ובעל "אם הבנים שמחה" מביא שהרמב"ם כותב במפורש שיחזור המשפט היהודי עוד לפני שיבוא המשיח. מאין למד זאת? מן הפסוק בישעיהו: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
הפסוק אומר שציון תיפדה על ידי המשפט. ממילא, המשפט קודם לגאולה השלמה. הרמב"ם אינו אומר שחייב להיות כך, אבל לדבריו זו הדרך הטבעית: קודם יחזרו שופטים, ואחר כך תבוא הגאולה.
איך זה יקרה? אין לדעת. הרב אמר שאינו יודע איך ומתי. אבל הנבואה כתובה, והיא חלק מן התהליך.
הרמב"ם למד מן הפסוק "ציון במשפט תפדה" שהמשפט העברי ישוב עוד לפני בוא המשיח.
🚂 "איך זה יקרה?"
הרב סיפר ששואלים אותו פעמים רבות: איך זה יקרה? איך יתקיימו נבואות כאלה? והוא עונה לכולם בדרך אחת: קח רכבת זמן, וסע מאה שנה אחורה, לחוץ לארץ. עמוד שם, ותראה אדם שעומד ונואם: רבותיי, בואו לארץ ישראל, כאן תהיה גאולה, הארץ תיבנה ותהיה שלנו.
מה אמרו עליו כולם? שהוא חולם. שהוא תלוש מן המציאות. איפה אתה חי? אנשים לגלגו, ורבים לא רצו לשמוע בכלל. הדברים נשמעו אז כמו אגדה רחוקה.
והנה אנחנו חיים בתוך מה שנראה אז כדמיון. כך גם היום: מי שאינו יודע איך יתקיימו הנבואות הבאות, שיזכור כמה רחוקות נראו אלה שכבר התקיימו. הוא אינו צריך לדעת את הדרך. מספיק לו לדעת שהנבואה כתובה, ושה' מקיים את דבריו.ועוד דבר למדנו מכאן: מי שנראה בעיני דורו כחולם, עשוי להתברר לבסוף כמי שראה נכון. לכן כדאי להיזהר מלפסול מראש כל דבר שנראה היום רחוק. הדרכים של ה' רבות, והוא אינו זקוק לכך שנבין אותן מראש.
מי שנעמד לפני מאה שנה ודיבר על שיבה לארץ נחשב לחולם, ורואים היום שהיה צודק.
⏳ "למען ירבו ימיכם"
ולסיום, דוגמה שנוגעת לכל אחד ואחד, פעמיים ביום. בסוף הפרשה השנייה של קריאת שמע אנחנו אומרים: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". התורה מבטיחה אריכות ימים, ודווקא על האדמה הזאת.
הרב הביא נתונים: תוחלת החיים הממוצעת בעולם היא בסביבות שבעים ושלוש שנים. בישראל היא בסביבות שמונים ושלוש, ממקום גבוה מאוד בעולם, גבוה מן הממוצע של מדינות המערב המפותחות. ולדבריו, אם בודקים את הנתונים של הציבור היהודי לבדו, ישראל נמצאת בראש הרשימה העולמית.
ולאן זה הולך? במאה העשרים עלתה תוחלת החיים בעולם בקצב של כשנתיים וחצי לכל עשור, בזכות הרפואה, החיסונים והאנטיביוטיקה. ובימינו נכנסים לעולם כלים חדשים, כמו בינה מלאכותית שמפענחת בדיקות רפואיות טוב יותר מרופאים. איש אינו יודע עד היכן זה יגיע.כמובן, הרפואה והטכנולוגיה הן הכלים. אבל מי שמסתכל בעיני אמונה רואה מאחוריהם את מי שהבטיח בתורה "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם". הכלים הם הדרך שבה ההבטחה מתקיימת, ולא תחליף לה.
בכל קריאת שמע אנו אומרים פסוק שמתקיים לנגד עינינו: אריכות ימים בארץ ישראל.
🌳 "הנער בן מאה שנה ימות"
אבל אצלנו כתוב לאן זה הולך. הנביא ישעיהו מתאר את ימי הגאולה: "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת". מי שימות בגיל מאה, יאמרו עליו שמת בדמי ימיו, כנער.
ויש מי שחושב שהתורה הגבילה את חיי האדם למאה ועשרים שנה, מן הפסוק "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". אבל רש"י אינו מפרש כך את הפסוק. לפי רש"י, הכוונה היא שה' מאריך אפו עם דור המבול מאה ועשרים שנה לפני שיביא עליהם את המבול. הפסוק אינו קובע גבול לחיי האדם.
והרב הוסיף מה שראה בעיניו: בילדותו היה בעירו כולל אחד בלבד לפנסיונרים, עם מעט לומדים. לא היו כמעט מסגרות לאנשים מבוגרים, כי לא היו רבים כאלה. בתוך שלושים שנה חלה מהפכה, והיום יש באותה עיר כחמישה כוללים כאלה. ה' נתן לאדם עוד שנים רבות של חיים.
לכן, מי שקורא קריאת שמע ואומר "למען ירבו ימיכם", יכול לשים לב: אני נמצא עכשיו בתוך נבואה שמתקיימת. צריך רק לפתוח את העיניים.
מי שקורא את הפסוקים בעיניים פקוחות, רואה את הנבואות מתקיימות.
🔑 המפתח ביד
זו הנקודה שהשיעור כולו מוביל אליה. כשיש בידך המפתח, הכל נראה אחרת. אתה מבין שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, ושנבואה אחר נבואה מתקיימת לנגד עינינו: קיבוץ גלויות, ארץ שנבנית, אריכות ימים על האדמה.
אינך צריך לדעת איך בדיוק תתקיים הנבואה הבאה, ואיך יתגלגלו הדברים. גם מי שעמד לפני מאה שנה לא ידע. אתה רק מחכה לראות איך גם היא תתקיים, במהרה בימינו.
וזו גם קריאה לשמחה. בכל יום, בתפילה ובקריאת שמע, אנחנו אומרים מילים שמתקיימות בדור שלנו. מי שמבין זאת, אינו אומר אותן כעוד מילים רגילות. הוא שמח שזכה לחיות בדור שבו הפסוקים יוצאים מן הדף אל המציאות. ומתוך השמחה הזאת אפשר להמשיך ולהוסיף עוד פתח, עוד צעד של תשובה, עד שה' יפתח את הלב פתח גדול, וימול את לבבנו לאהבה אותו.
מי שמבין שאנחנו בתהליך של גאולה, אינו צריך לדעת איך תתקיים כל נבואה; הוא רק מחכה לראות.