📚 כל השיעורים

🍭 מאהבה לשתיקה, ומשתיקה להתעוררות

היחס של הציבור החרדי לארץ ישראל בעבר, בהווה ובעתיד: מן העליות של גדולי ישראל, דרך שנות ההתבדלות והשתיקה, ועד ההתעוררות של ימינו

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · פתיחה: מקום שאינו נשאר ריק

🎙️ להציג, ולא להכריע

השיעור עוסק בהכרת הסביבה: הכרת הציבורים השונים בארץ ישראל ויחסם לארץ ולתקופה. הרב מדגיש בפתיחה שאין כוונתו להציג את דעתו האישית, אלא להציג את הדעות שקיימות היום בעם ישראל: איך כל ציבור תופס כל סוגיה, מהיכן נובעת כל שיטה, איך היה בעבר, מה קורה היום ומה צפוי בעתיד.

חלק מן השיעור מוקדש לארגון חרדי בשם "קדושת ציון", שעומד במקום מעניין: באמצע, בין ההשקפה החרדית המקובלת להשקפה הציונית הדתית. נראה מה הוא מנסה לחדש במגזר החרדי, מה עבר עליו, ולאיזה עתיד הוא שואף.

אבל לפני שנכנסים לסוגיות, פותח הרב בתרגיל של דמיון. לא תחזית ולא עמדה מדינית, אלא דרך להעמיד את השאלות בחדות. כשמדמיינים מצב קיצוני, רואים פתאום עד כמה ההשקפות השונות מובילות לתגובות שונות לגמרי.

מטרת השיעור היא להכיר את הציבורים בארץ ואת השקפותיהם, ולא להציג עמדה אישית.

פרק א · פתיחה: מקום שאינו נשאר ריק

🏛️ דגם או אמיתי?

נדמיין שבעקבות הסכם מדיני כלשהו, הר הבית מתפנה. מי שהחזיקו בו מוותרים עליו ואומרים לישראל: אין לנו עניין במקום, עשו בו מה שתרצו. מה קורה אז?

משרד התיירות כמובן רואה הזדמנות. במוזיאון ישראל יש דגם של בית המקדש. למה שהדגם יעמוד במוזיאון, אם אפשר להעמיד אותו במקומו האמיתי? והם פונים לגורמי הדת ואומרים: יש שתי אפשרויות. או שתבנו את המקדש האמיתי, או שאנחנו נקים שם דגם, כמו שהיה בערך. מקום כזה לא יישאר ריק. אם לא תבנו את האמיתי, ייבנה דגם.

הרב מודה שזה דמיון, אולי דמיון גדול מאוד. אבל השאלה שהוא מעורר אמיתית: אם מחר תיפתח אפשרות כזאת, מה יעשה כל ציבור? מי יודע מה ההלכה, מי מוכן, ומי יאמר שאין לו מה לומר?

הרב מקווה שבסוף השיעור, אחרי שנכיר את המגוון של הציבורים בישראל, נוכל לפחות לתאר מה היה קורה במקרה כזה. ובשביל זה צריך להתחיל מן העבר.

אילו התפנה יום אחד מקום המקדש, השאלה המעשית הייתה: האם הציבור יודע מה לעשות, או שהמקום יתמלא בדבר אחר.

פרק ב · בעבר: כולם אהבו את ארץ ישראל

🧳 גדולי ישראל בונים את הארץ

הרב חיבר ספר על גדולי ישראל שבנו את ארץ ישראל, ובו עשרות פרקים ותמונות נדירות. מן הסקירה הזאת עולה תמונה ברורה: לאורך הדורות האחרונים, גדולי ישראל מכל הזרמים היו שותפים בבניין הארץ.

העלייה החסידית הראשונה הביאה לארץ קבוצות גדולות של חסידים, ובהם רבי מנחם מנדל מוויטבסק וחסידי קרלין. בעל התניא, לפי חלק מן הסיפורים, נאסר בין היתר באשמה שאסף כסף לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון אויב, והוא הסביר לשלטונות שאין לכך קשר למה שחשדו בו. האדמו"ר האמצעי מחב"ד בנה קהילה בחברון, ועד היום יש בה בית כנסת של חב"ד.

תלמידי הגר"א עלו מצפת לירושלים. רבי מנחם מנדל משקלוב היה מן הראשונים שהגיעו לשם, ותלמידי הגר"א פעלו לחידוש בית הכנסת "החורבה". אחריהם בא רבי ישראל משקלוב. החתם סופר שלח את תלמידיו לירושלים, והם בנו בתי מחסה ושכונות רבות. מחסידות רוז'ין נבנה בית הכנסת "תפארת ישראל" סמוך לכותל, ומסלונים נשלחו חסידים רבים לטבריה, שם יש להם קהילה עד היום. והנצי"ב מוולוז'ין היה מן המארגנים הגדולים של התמיכה ביישוב בתקופתו.

המסקנה של הרב: בתקופה ההיא לא היה בכלל דבר כזה "שומרי תורה בלי ארץ ישראל". כולם היו בעד ארץ ישראל, וזו לא הייתה בכלל מחלוקת.

בדורות הקודמים עלו לארץ ובנו אותה גדולי החסידות, תלמידי הגר"א ותלמידי החתם סופר.

פרק ב · בעבר: כולם אהבו את ארץ ישראל

🪙 שלוש מאות רובל

סיפור יפה מובא בשם החזון איש, מזיכרונותיו מימי צעירותו. הוא מתאר עיירה ליטאית קטנה, שבה התפרנסו בקושי כמה משפחות יהודיות. שלושה רובל בשבוע הספיקו, בצמצום, לפרנס משפחה יהודית שלמה. היהודים חיו בדוחק.

מדי פעם הגיע לעיירה משולח של ישיבה. הוא היה יושב כמה ימים, דורש דרשות, מעורר את הלבבות, ובסוף מצליח לאסוף שמונה רובל. משולח מוצלח במיוחד היה אוסף חמישה עשר רובל.

והנה מגיע לעיירה משולח של קופת רבי מאיר בעל הנס, הקופה שממנה ניזונו אלפים מתושבי ארץ ישראל. המשולח הזה לא היה צריך לדרוש ולא לעורר נדבות. מלאכתו נעשתה מאליה: הוא עבר מבית לבית, אסף את הפרוטות מן הקופות שעמדו בכל בית, ומנה אותן. והסכום שיצא מן העיירה הקטנה הזאת בכל שנה היה שלוש מאות רובל.

חמישה עשר רובל למשולח הכי מוצלח, מול שלוש מאות רובל לארץ ישראל. ומהפרוטות האלה, שנאספו באלפי עיירות, נוסד היישוב ונבנה. ומכאן תמיהתו של החזון איש: ועוד אומרים על שומרי התורה שאין להם חיבה לארץ ישראל? כך הייתה האהבה לארץ ישראל אצל הציבור כולו.

הסיפור הזה מלמד שהאהבה לארץ לא הייתה רק רעיון יפה בספרים. היא הייתה חלק מן החיים היומיומיים של כל בית יהודי: קופה קטנה על המדף, פרוטה שמכניסים לפני הדלקת נרות, ותחושה שגם יהודי עני בעיירה רחוקה הוא שותף בבניין ארץ ישראל.

בעיירה ליטאית קטנה, שבה הצליח משולח של ישיבה לאסוף חמישה עשר רובל, נאספו בכל שנה שלוש מאות רובל לעניי ארץ ישראל.

פרק ב · בעבר: כולם אהבו את ארץ ישראל

🤝 לא הייתה מחלוקת

כדאי להתעכב על התמונה הזאת, כי היא מפתיעה רבים. חסידים ומתנגדים, יוצאי הונגריה ויוצאי ליטא, גדולי החסידות ותלמידי הגר"א, כולם היו שותפים לאותה אהבה. אפשר היה להתווכח על הרבה דברים, אבל לא על כך שארץ ישראל חשובה ושצריך לתמוך ביושביה ולבנות אותה.

יתרה מזו, מי שבנו את הארץ בתחילה היו דווקא שומרי תורה: חסידים, תלמידי חכמים ובני קהילות שלמות. העליות הראשונות, השכונות הראשונות מחוץ לחומות, בתי הכנסת והקהילות בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים, כולם קמו בידי יהודים יראי שמים.

ומכאן מסקנה חשובה להמשך. אם בהמשך נמצא תקופה שבה הציבור החרדי כמעט אינו מדבר על ארץ ישראל, צריך להבין שזה אינו המצב המקורי. זה שינוי שקרה בגלל נסיבות מסוימות, ולא חלק מן המסורת עצמה. כדי להבין את השינוי הזה, צריך להבין קודם עיקרון גדול שליווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.

האהבה לארץ ישראל הייתה נחלת כל הציבורים שומרי התורה, ולא נושא שבו נחלקו.

פרק ג · עם לבדד ישכון

🧱 עם לבדד ישכון

אם כן, מה קרה? כדי להבין, צריך לחזור לעיקרון יסודי: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". לאורך כל ההיסטוריה היהודית הייתה תמיד קבוצה שהתבדלה ושמרה בקנאות על חיי הרוח. היא נקטה אסטרטגיה מיוחדת של התבדלות, ודווקא כך הצליחה לשמור על היהדות ולהעביר אותה מדור לדור.

בכל תקופה עמד לפני עם ישראל איום של היטמעות בתרבויות האחרות, ובכל תקופה ניתן לו מענה בדמות התבדלות תרבותית.

רואים זאת כבר ביציאת מצרים. "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ודרשו חז"ל שרק אחד מחמישה יצא. רבים לא רצו לצאת, כמו שבדורות מאוחרים יותר לא רצו יהודים לעזוב ארצות שבהן הרגישו בבית. וחז"ל אומרים שישראל נגאלו בזכות שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם.

גם התורה עצמה מצווה על כך. "לֹא תְחָנֵּם" נדרש בחז"ל: לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם מתנת חינם ולא תאמר עליהם דברי חן. וכל זה, אומר הרב, כדי שלא להתחבר אליהם ולא להיטמע בהם. גם חז"ל הוסיפו גזרות בכיוון הזה.

לאורך ההיסטוריה שמרה קבוצה נאמנה על היהדות דרך התבדלות, וההתבדלות הזאת היא שהצילה את העם.

פרק ג · עם לבדד ישכון

🥛 גזרות שנועדו להבדיל

חז"ל גזרו על יין נסך, על חלב עכו"ם ועל פת עכו"ם. אחד מטעמי הגזרות האלה הוא ההרחקה: שלא יתקרבו יותר מדי ולא יבואו להתחבר.

בחלב עכו"ם, החשש המקורי היה פשוט: הגוי מביא חלב מן הרפת שלו, ואינך יודע מאין הגיע. אולי ערבב בו חלב של בהמה טמאה. היום המציאות שונה מאוד: הרפתות שייכות ליהודים והבהמות של יהודים, אבל העבודה המעשית נעשית לעתים קרובות בידי עובדים זרים או במכונות. וההבדלים בין ההכשרים השונים נוגעים במידה רבה לשאלה מה נעשה כדי לשמור על דין חלב ישראל במציאות הזאת.

יש שמקפידים על חלב מרפת שבעליה שומר מצוות ונמצא במקום, ויש שסומכים על הפיקוח הכללי ועל כך שבמערכות גדולות אין חשש ממשי להחלפה. הרב אינו נכנס כאן להכרעה, אלא מביא את הדוגמה כדי להראות כמה עמוק עובר קו ההבדלה בהלכה.

הנקודה העיקרית היא העיקרון: חז"ל הבינו שעם שאינו שומר על הבדלה יכול להיעלם. ואת זה רואים בבירור בהיסטוריה.

גזרות חז"ל כמו חלב עכו"ם ופת עכו"ם נועדו, בין השאר, לשמור על ההבדלה בין ישראל לעמים.

פרק ג · עם לבדד ישכון

🌫️ מי שלא התבדלו

מה קרה לאלה שלא רצו להתבדל? עשרת השבטים גלו, ולא היה להם משהו מיוחד שהבדיל אותם משאר הגויים. איפה הם היום? נעלמו. האדם מטבעו מתחבר לסביבה שלו, ואם אין משהו שמבדיל אותו, הוא נבלע בה.

בחנוכה אנו נזכרים במתייוונים. בתקופה ההיא היו המון מתייוונים, ואולי אפילו רוב העם. מי שהתייוון לא נשאר בעם ישראל, ולאט לאט נעלם. היו צדוקים, ואיפה הם היום? גם האיסיים, שפרשו לגמרי למערות שליד ים המלח, לא השאירו אחריהם המשך. רק מה שנשאר מחובר לתורה ולמסורת המשיך לחיות.

בגלות, במשך שנים רבות, הייתה שמירה חזקה מאוד על היהודי. למה? כי לכל יהודי היו רק שתי אפשרויות. או שהוא שייך לקהילה ומקבל את כל מנהגיה, או שהוא עובר לצד השני, מעבר לחומה, ונעשה גוי. האפשרות השנייה הייתה קשה מאוד ורחוקה מאוד, ולכן רוב היהודים נשארו בתוך הקהילה.

כך שמר עם ישראל על עצמו במשך מאות שנים, עד שהגיעה תקופה חדשה ששינתה את התמונה.

קבוצות שלא שמרו על הבדלה, מעשרת השבטים ועד המתייוונים, נעלמו מעם ישראל.

פרק ג · עם לבדד ישכון

🏚️ "חדש אסור מן התורה"

לפני כשלוש מאות שנה, ככל שגבר השוויון בזכויות, מצא היהודי את עצמו לפתע עם אפשרות שלישית. הוא יכול להיות לא בדיוק יהודי ולא בדיוק גוי, אלא באמצע. ושם התחיל הקושי הגדול. רבים מאוד עברו לאמצע, ומשם, לא אחת, המשיכו הלאה והתרחקו לגמרי.

הדגל של המאבק בתקופה ההיא היה החתם סופר. הוא חי בהונגריה וראה מצב קשה מאוד: חלקים גדולים מן העם סביבו מתרחקים, השלטונות אינם לצדו, והוא מרגיש שעוד מעט יישארו מעטים בלבד. מתוך המאבק לשמור על המעט שנשאר, הוא קבע את הכלל המפורסם: "חדש אסור מן התורה".

הסיפור התחיל בדבר שנראה קטן: היו שרצו להעביר את הבימה בבית הכנסת ממקומה. מה האיסור? הרי זה נוח יותר. אבל החתם סופר ראה לאן זה מוביל: היום זה דבר אחד, ומחר דבר אחר. הוא ראה איך כל שינוי גורר שינוי נוסף, ולכן עמד בקנאות על כך שלא ישנו דבר.

וכדי להבין עד כמה החשש היה מבוסס, מספיק להביט במנדלסון. הוא עצמו שמר מצוות כל ימיו, אבל רוב צאצאיו המירו את דתם, ובתוך דור או שניים כמעט לא נשאר מהם מי ששמר על יהדותו. באותה תקופה, כל מי שהתחיל משהו חדש, על פי רוב התדרדר תוך זמן קצר.

כשנפתחה דרך ביניים בין היהדות לגויים, חלק גדול מן העם נסחף, והחתם סופר קבע כלל של שמירה קנאית.

פרק ג · עם לבדד ישכון

🛡️ המחיר של החומה

מכל זה עולה שההתבדלות איננה דבר שולי. היא אחת הדרכים שבהן שמר עם ישראל על קיומו לאורך כל הדורות, מיציאת מצרים ועד המאבק בהשכלה. מי שמתבונן בהיסטוריה רואה שוב ושוב: מי שנשאר מחובר לתורה ולמסורת המשיך לחיות, ומי שנבלע בסביבה נעלם.

אבל לחומה יש גם מחיר. כשבונים חומה בזמן סכנה, לא תמיד אפשר לבחור בדיוק מה יישאר בחוץ. כשהסכנה גדולה, סוגרים הכל. וכאשר מי שהתרחקו מן הדת אוחזים בדגל מסוים, גם הדגל הזה נשאר מחוץ לחומה, אפילו אם הוא עצמו קדוש.

זה בדיוק מה שקרה, לדברי הרב, עם ארץ ישראל. כשהחלה תנועה שלקחה את ארץ ישראל כמטרה, ורבים ממנה היו רחוקים מן התורה, נמצאה ארץ ישראל פתאום בצד הלא נכון של החומה. לא משום שמישהו חשב שהיא אינה קדושה, אלא משום שהדיבור עליה נעשה מסוכן.

ההתבדלות הצילה את העם, אבל חומה שנבנית בזמן סכנה סוגרת לפעמים גם על דברים יקרים.

פרק ד · שנות השתיקה

🤐 לשפוך את התינוק עם המים

בתוך המצב הזה, גדולי ישראל רבים התחילו לגדור גדרות, כי ראו שהקהילה בורחת. ובשלב מסוים הגיע דבר עצוב. הרצון להתרחק מן ההשכלה ולהקים ציבור ירא שמים גרם גם להתרחקות מכל מה שקשור לציונות. וכיוון שמי שעזבו את הדת לקחו את ארץ ישראל כדגל, נעשה כל מה שקשור לארץ ישראל חשוד.

בשלב הזה, כדי שלא יבואו להתחבר אליהם, החליטו רבים שלא מדברים על ארץ ישראל בכלל. לא לטוב ולא לרע. הרב מתאר זאת כשפיכת התינוק עם המים. בתקופה ההיא, מי שהתחיל לדבר הרבה על ארץ ישראל, תוך זמן קצר עבר לא פעם אל הציונים, ומשם, הרבה פעמים, גם התרחק מן התורה.

חשוב להדגיש: זו לא הייתה עמדה אידיאולוגית שארץ ישראל אינה קדושה. ארץ ישראל קדושה, והכל נכון. רק היה חשש מעשי: ברגע שידברו על זה, הבחורים עלולים לעבור לצד השני. זו הייתה המציאות כפי שהייתה.

וגם לא כל הציבור נהג כך. לא כולם השתיקו את הנושא, והיו רבים ששמרו על אהבת הארץ. אגודת ישראל לא דגלה בהתנגדות לארץ ישראל, ושומרי תורה רבים המשיכו לעלות ולהקים יישובים. כפר חסידים, למשל, הוקם על ידי חסידים. אבל במישור הדיבור, בדרשות ובספרים, הנושא כמעט נעלם.

מתוך הרצון להתרחק מן ההשכלה ומן הציונות, הפסיקו רבים לדבר על ארץ ישראל כלל.

פרק ד · שנות השתיקה

📰 "אסון רעיוני גדול"

את המצב הזה תיאר כבר לפני קום המדינה סופר חרדי ותיק, במאמר שפרסם בעיתון "דגלנו". הוא כתב שליהדות החרדית קרה "אסון רעיוני גדול" בכל הנוגע לציון. התעמולה הציונית זיהתה את ציון עם הציונות, ובשני קצות המחנה הגיבו לכך באופן שונה, אבל הסיקו מסקנה שהייתה מוטעית מאותו מקור.

לדבריו, היהדות החרדית לא תמיד ידעה להבחין בין אהבת ציון לבין אהבת הציונות. ההתנגדות המוצדקת לציונות גרמה, אצל חלק מן הציבור, לאדישות כלפי ציון עצמה, במקום התלהבות. חסרו, כלשונו, בהירות רעיונית, כושר הבחנה ושמירה על התחומים, והרבה ערבבו את כל התחומים יחד.

הרב מסכם את דבריו: רצית להתבדל. זה דבר טוב, והוא הציל דורות. אבל בסופו של דבר קרה גם אסון מסוים, וארץ ישראל נאלמה מן הפה.

ויתרה מזו. ככל שעברו השנים, הבריחה נהפכה לפעמים לאידיאולוגיה. בתחילה לא דיברו על ארץ ישראל מתוך חשש. אבל כשלא מדברים על נושא במשך שנים, נשמעים לפעמים משפטים מוזרים: מי צריך את ארץ ישראל? התורה ניתנה במדבר, ואפשר ללמוד תורה בכל מקום. משפטים כאלה, אומר הרב, רחוקים מאוד מלב היהדות.

סופר חרדי ותיק כתב כבר לפני קום המדינה שהבלבול בין אהבת ציון לבין הציונות גרם אסון רעיוני.

פרק ד · שנות השתיקה

🔁 כשהזהירות נעשית השקפה

הרב מבקש להבחין היטב בין שני שלבים. בשלב הראשון, השתיקה הייתה כלי. גדולי ישראל ידעו היטב את מעלת ארץ ישראל, אבל החליטו לא להרבות בדיבור עליה, כמו רופא שנמנע מלתת תרופה טובה לחולה שאינו יכול לעמוד בה כרגע.

בשלב השני, אחרי שעברו שנים ודורות, הדור הצעיר כבר לא ידע מדוע שותקים. הוא ראה רק את השתיקה, והסיק ממנה שהנושא אינו חשוב, או אפילו שיש בו משהו פסול. כך הכלי הפך להשקפה.

זה קורה בתחומים רבים: גדר שנבנתה לשעתה נשארת עומדת גם אחרי שהסכנה חלפה, ומי שגדל בצילה כבר אינו זוכר מה הייתה מטרתה. ולכן, כשהסכנה חולפת, צריך מישהו שיזכיר מה היה לפני הגדר, ויבדוק בזהירות אם הגיע הזמן לפתוח בה שער.

שתיקה שנולדה מחשש מעשי עלולה, אחרי דורות, להיתפס כעמדה עקרונית.

פרק ד · שנות השתיקה

📚 מה מוצאים בספרים

סימן מובהק לשתיקה הזאת נמצא בספרים. הרב מציע לקחת את ספרי השיחות של גדולי המשגיחים והמחנכים בדורות האחרונים, ספרים נפלאים שעליהם גדלו דורות של בני ישיבות, ולחפש כמה שיחות יש בהם על ארץ ישראל. התוצאה מפתיעה: לפעמים שיחה אחת בכל הספר, ולפעמים אף לא אחת.

אין זה מפני שהמחברים לא אהבו את הארץ. זה פשוט היה האקלים של התקופה: נושא שלא מדברים עליו.

מי שמתאר יפה מאוד את המצב בחוץ לארץ רגע לפני השואה הוא בעל הספר "אם הבנים שמחה". הוא מספר שבתקופתו, כל רב שרק דיבר על ארץ ישראל, צעקו עליו שהוא ציוני, ושעוד רגע יעביר את כולם על דתם.

ככל שעברו השנים, דיברו פחות ופחות. ואם אין ספרים ואין דרשות, מי שמחפש חומר על הנושא מוצא לפעמים רק את הספר "ויואל משה", שמציג את שיטת סאטמר. כך, מתוך היעדר, נוצרה אצל רבים תמונה חלקית. ומצב זה, אומר הרב, לא השתנה לגמרי עד היום.

בספרי המוסר והמחשבה החרדיים מן הדורות האחרונים כמעט אין שיחות על ארץ ישראל, ובספר "אם הבנים שמחה" מתואר המחיר של השתיקה.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

🚸 הגיע הזמן לחצות את הכביש בחזרה

אבל משהו השתנה. לפני כעשר שנים בערך, התחילו לאט לאט בציבור החרדי לדבר שוב על ארץ ישראל. למה? כי היום אין עוד החשש שהיה פעם. אפשר למסור שיחה נפלאה על ארץ ישראל, ואף בחור לא יעזוב בגלל זה את הישיבה. בעבר, אחרי שיחה כזאת, היו מוצאים למחרת בחורים שהחליטו: אם ארץ ישראל חשובה כל כך, בואו נלך ונכבוש אותה. ולכן הרבנים חששו. היום החשש הזה כמעט אינו קיים.

ולכן התחילו רבנים לעורר. אחד מהם כתב בערך כך: היום, כשרבים מן הציבור הכללי כבר אינם אוחזים בארץ ישראל באותה התלהבות, הגיע הזמן לחצות את הכביש בחזרה, אל מצוות דרישת ציון. מה שנזנח מתוך חשש, צריך עכשיו להחזיר.

ואכן קמו גופים שונים שעוררו לדבר על ארץ ישראל. הרב עצמו היה שותף במיזם כזה, שבו גויסו רבנים מכל גווני הקשת למסור שיעורים על מעלת הארץ, והחומר תורגם לשפות רבות. והוא מציין דבר מעניין: לאורך כל הפעילות ההיא, אף אחד לא התקשר להתלונן או להתנגד. לדבר על אהבת ארץ ישראל, כשלעצמו, לא עורר שום מחלוקת.

היום כבר אין חשש שדיבור על ארץ ישראל ירחיק בחורים מן התורה, ולכן קמו קולות הקוראים לחזור לאהבת ציון.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

🏞️ ארגון קדושת ציון

בתוך ההתעוררות הזאת קם ארגון בשם "קדושת ציון". הכותרת שלו מציגה אותו כהתאחדות של שומרי תורה למען דרישת ציון, "על טהרת הקודש". לכאורה, אותו רעיון בדיוק: לעורר יהודים חרדים לכך שארץ ישראל חשובה, אחרי עשרות שנים שבהן כמעט לא דיברו על כך.

אבל הארגון לא רק מדבר; הוא גם פועל בשטח. בחג הסוכות הוא מארגן סיבוב סביב שערי העיר העתיקה, ומגיעים אליו המונים. בתקופת יום ירושלים, בימים שבהם התרחשה מלחמת ששת הימים, הוא עורך כנס שנתי של התעוררות לנושא ארץ ישראל. ויש לו גם פעילות של יישוב בפועל.

הארגון מקיים גם טיולים, ולא לאתרי הטבע המוכרים, שאליהם יש טיולים לרוב, אלא דווקא למקומות שבחור ישיבה רגיל כמעט לא מגיע אליהם: יהודה ושומרון, המקומות שבהם התהלכו האבות והנביאים. ציבור גדול מצטרף.

ובכל זאת, דווקא סביב הארגון הזה התעוררה מחלוקת חריפה. יצאו נגדו מודעות קשות שהזהירו מפניו, והמחלוקת הגיעה לעתים גם לעימותים של ממש. אם לדבר על ארץ ישראל לא עורר התנגדות, מה שונה כאן?

ארגון קדושת ציון קם כדי לעורר את הציבור החרדי לאהבת ארץ ישראל, לא רק בדיבור אלא גם במעשה.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

📜 לא רק ארץ ישראל, אלא גם התקופה

ההבדל, מסביר הרב, הוא שקדושת ציון אינה מדברת רק על ארץ ישראל. היא מוסיפה עוד שני נושאים: יחס לתקופה שלנו, כלומר שיבת ציון ומה בדיוק קורה היום, והשאיפה להקמת "ממלכת התורה". שלושת הנושאים האלה הם יסוד דרכו. על הנושא הראשון לבדו, הכל היה עובר בשלום.

מגילת היסוד של הארגון קובעת שמה שקורה היום הוא קיום ההבטחה של בורא עולם, שיבוא יום והוא ישיב אותנו לארצנו, כמו שכתוב בפרשת נצבים: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים".

מכאן שארץ ישראל איננה רק מצווה, כמו מצוות יישוב הארץ שעליה דיברו תלמידי הגר"א ורבי מנחם מנדל מוויטבסק. הם הגיעו לארץ ישראל בזמן גלות. כאן מדובר בארץ ישראל בצורה אחרת: הארץ שהבורא הבטיח לגאולה, ואנחנו נמצאים בתוך תהליך הגאולה.

ויש לזה השלכה עמוקה. ארץ ישראל היא קיום הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו בברית בין הבתרים. אם מתייחסים אליה כמצווה בלבד, אפשר לדון במצבים של פיקוח נפש. אבל אם זו הברית שה' מקיים עכשיו, הרי ויתור על חלקים ממנה נראה כאילו אנחנו אומרים שהברית אינה מתקיימת. זו עמדה שקשה מאוד לוותר עליה.

הארגון אינו מדבר רק על מצוות יישוב הארץ, אלא רואה בתקופתנו קיום של הבטחת התורה ושלב בגאולה.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

🔥 מדוע עוררה ההשקפה התנגדות

הרב מונה כמה סיבות לכך שהארגון עורר התנגדות כזאת.

הסיבה הראשונה: הם כתבו במפורש, לא ברמזים, שהם חולקים על שיטת "ויואל משה". הם כתבו מאמרים שבהם עברו על דבריו והסבירו מדוע לדעתם אין לקבל אותם. זה כבר אינו נוח לשיטות רבות.

הסיבה השנייה: אילו היו מודים לקדוש ברוך הוא על כך שהם גרים בארץ ישראל, סתם כך, לא הייתה בעיה. אבל הם קובעים את ההודיה דווקא בימי מלחמת ששת הימים. בכך הם קושרים את ההודיה למאורעות שרבים אינם רוצים לקשור אליהם משמעות דתית. הרב מספר שפעם שאלו גם אותו אם כדאי להעביר את הכנס ליום אחר, כדי שלא יתנגדו. הוא השיב שלדעתו, אם יעבירו ליום אחר, כנראה זה לא יקרה כלל. כשיש תאריך קבוע, דבר נעשה; כשאין, הוא נשכח. הרב מוסיף שהוא רק מציג את הדברים, ואינו אחראי על החלטות הארגון.

הסיבה השלישית: כל עוד אדם נשאר בבית הכנסת שלו, זה בסדר. כשהוא יוצא לרשות הרבים, רבים חוששים שהוא מתחיל לחולל מהפכה. והארגון אכן גדל: מכנס בבית כנסת, לאולם גדול, ומשם לאחד מאולמות הכנסים הגדולים בירושלים. הצמיחה הזאת עצמה עוררה חשש, ורבים שאלו לאן הדבר ימשיך ומה יהיה הצעד הבא.

הכתיבה הגלויה נגד שיטת "ויואל משה", מועד ההודיה והיציאה לרשות הרבים, עוררו התנגדות חזקה.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

🛠️ גאולה שצריך לפעול למענה

יש עוד הבדל עקרוני בין הארגון לבין הגישה המקובלת. בציבור החרדי רווחת התפיסה שהגאולה תבוא מלמעלה, בזמנה, ותפקידנו הוא לחכות, להתפלל ולשמור תורה ומצוות. קדושת ציון סוברת שהגאולה מגיעה גם על ידי מעשים. כל דבר צריך לעשות, ואם לא תעשה, הוא לא יקרה.

מכאן נובעים הכנסים, הטיולים, הפעילות בשטח והעיסוק בשאלות של העתיד. אין זו רק התעוררות רגשית, אלא תוכנית לפעול. ומי שמאמין שהגאולה תלויה גם במעשינו, אינו יכול להסתפק בשתיקה ובהמתנה.

גם ההבדל הזה מסביר מדוע הארגון מעורר התנגדות: מי שסבור שאסור לדחוק את הקץ, רואה בפעולה כזאת סכנה. ומי שסבור שעלינו לפעול, רואה בהמתנה החמצה. ההבדל איננו רק בשאלה מה קורה היום, אלא גם בשאלה מה תפקידנו בתוך מה שקורה.

לפי השקפת הארגון, הגאולה אינה רק דבר שמחכים לו, אלא דבר שצריך לפעול כדי שיתקיים.

פרק ה · ההתעוררות בימינו

🧭 סיכום: שלוש תקופות

הרב מסכם את הדרך כולה. בעבר, ארץ ישראל הייתה נושא חשוב אצל כולם, בלי דעות לכאן ולכאן. גדולי החסידות, תלמידי הגר"א ותלמידי החתם סופר בנו אותה, ופרוטות של עיירות עניות החזיקו את היישוב.

אחר כך, מתוך המצב הקשה שבו רבים התרחקו מן הדת, חיפש הציבור החרדי כמעט כולו דרך להתבדל, כדי שההשכלה לא תגיע אליו. הוא סגר שערים, אמר "חדש אסור מן התורה", ולא קיבל שום מנהג חדש. וחלק מן ההתבדלות היה ההחלטה, לא כאידיאולוגיה אלא מחמת הסכנה, לא לדבר על ארץ ישראל לשום כיוון. בהמשך, מפני שלא דיברו עליה בחיוב, נוצר לעתים גם יחס שלילי.

היום אין עוד אותה סכנה, ולכן קמו גופים שונים לעורר מחדש את אהבת הארץ, ורבים מן הציבור מתעוררים. קדושת ציון מצליחה לעורר ציבור גדול, אבל גם מעוררת התנגדות חזקה, משום שהיא אינה מסתפקת בארץ ישראל: היא רואה בתקופתנו התחלה של גאולה, וסוברת שהגאולה מגיעה גם על ידי מעשים, ואם לא נעשה, זה לא יקרה.

בהמשך הסדרה בוחן הרב מה סובר הציבור החרדי בשאלות הגדולות: האם אנחנו בגלות או בגאולה, האם המדינה היא דבר חיובי או שלילי, ומה מנסה הארגון להציע ולתקן.

מאהבה טבעית לארץ ישראל, דרך שתיקה שנועדה להגן, אל התעוררות מחודשת שחלקה מעוררת מחלוקת.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה