📖 "שאינך כפוי טובה" ו"הרמת קול"
בפרשת כי תבוא מצווה התורה להביא ביכורים, את הפירות הראשונים והמובחרים, אל בית המקדש, ולהודות לה' על הארץ ועל כל הטוב. הרב סיפר שנתקל כמעט באקראי בפירוש נפלא, והודה קודם כול לקדוש ברוך הוא שזימן לו אותו. זהו פירוש בשם האדמו"ר מגור, בעל האמרי אמת.
בפסוק הראשון נאמר: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ". ומפרש רש"י: "ואמרת אליו" – שאינך כפוי טובה. ובהמשך נאמר: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". ושם מפרש רש"י: "וענית" – לשון הרמת קול.
שואל האמרי אמת: מהו הפירוש האמיתי? האם העיקר שלא להיות כפוי טובה, או שהעיקר לומר את הדברים בקול רם? ועונה: אין כאן שני פירושים, אלא פירוש אחד, ושני הדברים משלימים זה את זה. התורה מלמדת שכאשר אנחנו מכירים בטובה ומודים לקדוש ברוך הוא, ההודיה צריכה לבוא בהרמת קול, בעוצמה, בדיוק כמו שאנחנו מבקשים.
האמרי אמת מלמד ששני הפירושים של רש"י הם פירוש אחד: הודיה שנאמרת בקול רם.
🙏 מבקשים בהתלהבות, מודים בחצי פה
הרב המחיש זאת במה שקורה בין בני אדם. כשאדם בא לבקש משהו מחברו, הוא מתחנן, מאיר פנים, ולפעמים אפילו מתחנף. הוא צריך את חברו. אבל אחרי שקיבל, כשצריך לומר תודה, זה כבר לא באותה מידה. כדי שהתודה תהיה באותה רמה כמו הבקשה, צריך לחשוב על כך מראש. ובמקרים גרועים, התודה נאמרת בחצי פה, בחטף.
וכך גם מול הקדוש ברוך הוא. כשאדם מבקש, הוא זועק מקירות הלב, מתחנן, לפעמים מוריד דמעה, ומקבל על עצמו קבלות. ואחרי שנושע? יש יצר הרע מיוחד שאומר לו: זה פשוט הסתדר. בדיוק קרה כך, בדיוק פלוני עזר.
והרב הסביר שהתירוצים האלה אכן נשמעים נכונים, כי מאז יציאת מצרים אין לנו ניסים גלויים שבהם משתנים סדרי הטבע. ה' מלביש את הישועות בדרך הטבע. אבל זה בדיוק הניסיון: לדעת שאם ביקשתי והתחננתי, הישועה באה ישירות מה', כתשובה לאותה בקשה. ולכן ההודיה צריכה לבוא באותה מידה ובאותה שמחה, כאילו נעשה לי עכשיו נס גלוי.
הניסיון האמיתי הוא להודות אחרי הישועה באותה עוצמה שבה ביקשנו לפניה.
🚌 האוטובוס השני
הרב נתן דוגמה פשוטה. אדם מחכה בתחנה לאוטובוס שייקח אותו בדחיפות למקום שהוא חייב להגיע אליו. הקו הזה עובר רק פעם אחת ביום. האוטובוס מגיע, עובר על פניו ולא עוצר. איזו אכזבה. אבל אחרי שתי דקות מגיע אוטובוס נוסף של אותו קו, עוצר ומעלה אותו.
אין ספק שזו ישועה גדולה. ובכל זאת, תמיד אפשר להסביר אותה בדרך הטבע: בדיוק היה יום עמוס, אז הוסיפו עוד אוטובוס. תמיד הדברים מלובשים בטבע.
אבל מי שביקש מה' באותו בוקר, צריך לראות בכך את התשובה לבקשתו. כשאנשים זוכים לנס כמעט גלוי, הם מתרגשים, מודים, ועורכים סעודת הודיה גדולה. כך צריך אדם להרגיש תמיד, גם כשהישועה נסתרת. זה הלימוד של "שאינך כפוי טובה" יחד עם "לשון הרמת קול": להכיר בחסדי ה', ולהודות עליהם באותה התרגשות שבה ביקשנו.
גם ישועה שמלובשת בטבע היא תשובה לתפילה, וצריך לשמוח בה כבנס גלוי.
🎶 "בת מאה כבת עשרים"
ועוד רעיון מתוק הביא הרב. בפרשת חיי שרה מפרש רש"י על שנותיה של שרה, שהיא הייתה בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. ויש שאומרים כך: בספר תהילים, המזמור המאה הוא "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". והמזמור העשרים הוא "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", מזמור של אדם שמבקש ומתחנן מתוך צרתו.
"בת מאה כבת עשרים" רומז שאת מזמור התודה צריך לומר בשמחה ובהתלהבות, באותה רמה ובאותה מידה שבה אמר אדם "יענך ה' ביום צרה". כמו שבשעת הצרה צעק בהתרגשות, והכיר בביטחון גמור שרק ה' יכול לעזור לו, כך אחרי הישועה עליו להכיר שרק ה' עזר לו, ולהודות בשמחה.
השיעור נמסר בסוף השנה, והרב קרא לכל אחד לקחת סידור, לומר מזמור לתודה ונשמת כל חי, ואפילו בלשונו שלו: ריבונו של עולם, בחודש הזה עשית לי כך, תודה רבה. ההודיה על העבר נותנת כוח לבוא בראש השנה, להתבטל לפני ה' ולבקש על העתיד, ולזכות לשנה טובה ומבורכת. וכשאנחנו מודים על הכול, ומתבטלים ואומרים שאיננו ראויים אך מודים על כל הטוב, זה מעורר חסד גדול, על היחיד ועל הכלל.
את מזמור לתודה צריך לומר באותה התלהבות של "יענך ה' ביום צרה".