📚 כל השיעורים

🍭 אשרי אדם מפחד תמיד

מתי מצווה להיזהר ומתי הפחד מיותר: שכיח הזיקא, שומר פתאים ה', ודעת בני אדם כמדד לסכנה

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · הצד השני של המטבע

🔄 מן הקצה אל הקצה

השיעור הקודם עסק באיסור לפחד במלחמה. השיעור הזה הולך בדיוק בכיוון ההפוך: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד". מתי כן מצווה לפחד? מתי האדם חייב להיזהר, ומתי הזהירות כבר הופכת לפחד מיותר?

הרב פתח בהערה משעשעת: בדרך כלל, בכל בית יש איזון טבעי. אם אחד מבני הזוג מאוד חושש, השני דווקא מרגיע; ואם אחד אדיש, השני דואג. תמיד צריך את שני הצדדים, ובאמת יש בכך משהו נכון – גם בתורה יש שני הצדדים.

השאלות רבות מאוד. האם חייבים ללכת למקלט כשיש אזעקה? האם חובה לשמוע לכל הוראות הרופאים? האם מותר לגור ביישוב שנחשב מסוכן? האם מותר לעבור באזור שיש בו סכנה, ובאיזו שעה? ומה עם אנשים שמטפסים למקומות גבוהים ומסכנים את עצמם כדי לצלם או להראות יכולת?

השאלה הגדולה שעומדת מאחורי כל אלה היא: מתי דבר נקרא סכנה? זו שאלה שאינה ברורה כלל, והשיעור ינסה למצוא לה כמה גדרים. יש לזכור שמדובר בלימוד עיוני של הסוגיה. בשאלה מעשית, כל אחד ישאל את רבו ויישמע להנחיות הגורמים המוסמכים.

אחרי שלמדנו על האיסור לפחד, לומדים מתי דווקא מצווה לפחד ולהיזהר.

פרק א · הצד השני של המטבע

📜 אשרי אדם מפחד תמיד

הגמרא במסכת גיטין מביאה את דברי רבי יוחנן: "מַאי דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"? והוא מסביר שעל ידי מעשים של חוסר זהירות כלפי האויב נחרבו ירושלים ומקומות נוספים.

הגמרא מספרת שם, למשל, על מנהג שהיה בביתר: כשנולד ילד, נטעו עץ לסימן טוב. פעם עברה בת הקיסר, ונשבר ענף מן העץ לצורך מרכבתה. היהודים התנפלו על פמלייתה ופגעו בהם. כמובן, התוצאה הייתה קשה מאוד: הדבר הגיע לקיסר, והביא פורענות על העיר.

על כך אומר רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד". אין להתגרות באויב בכוונה. אין לחפש מריבה עם מי שחזק ממך, ולחשוב שלא יקרה דבר. מי שמקשה את ליבו ואינו מפחד מתוצאות מעשיו, עלול ליפול ברעה.

כלומר, הפחד שעליו נאמר "אשרי" אינו בהלה. הוא תבונה: לראות את הנולד, ולא להביא על עצמך צרה בידיים.

רבי יוחנן לימד מחורבן ירושלים שאסור להתגרות באויב בלי צורך.

פרק א · הצד השני של המטבע

📖 פחד בדברי תורה

ובמקום אחר, במסכת ברכות, הגמרא מספרת על תלמיד שהלך אחרי רבי ישמעאל ברבי יוסי בשוק של ציון. ראה אותו רבי ישמעאל שהוא מפחד, ואמר לו: חוטא אתה, שנאמר "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים".

שאל התלמיד: והרי כתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"? ענה לו: ההוא בדברי תורה כתיב. כלומר, הפחד המשובח הוא מי שדואג שמא ישכח את תלמודו, ולכן חוזר עליו תמיד. אבל פחד סתם, מעניינים של העולם, אינו טוב.

אם כן יש לנו כבר שני מקורות שנראים כסותרים: בגיטין, "אשרי אדם מפחד תמיד" נאמר על זהירות מפני האויב; בברכות, הפחד מן העולם נקרא חטא. כדי ליישב, צריך להבחין בין סוגים שונים של פחד.

הגמרא בברכות מבחינה: הפחד המשובח הוא בדברי תורה, ולא פחד סתם מצרות העולם.

פרק ב · יראה ראויה ויראה שוטה

🔍 התוספות: פחד בחינם

התוספות מיישבים: אנשי ירושלים, שבטחו ברוב טובתם ובשלוותם, לא פחדו לבייש את בר קמצא, ולא חשבו מה יעשה להם ואיך ינקום. גם לא פחדו לעמוד מול בת הקיסר. על כך נאמר שהיה להם לפחד מן הפורענות. ואין זה דומה לאדם המפחד בחינם.

יסוד חשוב: יש פחד שיש לו סיבה ממשית, כשאדם עושה מעשה שעלול להביא עליו תגובה. ויש פחד בחינם: אדם שאינו רואה דבר, ומתחיל לחשוש שמא יקרה כך ושמא יקרה אחרת.

הרב נתן דוגמה מאותו בוקר. אדם שמע פיצוצים, והיה כולו נסער. אבל לא הייתה אזעקה באזור. ההגיון פשוט: מערכות ההתרעה פועלות, ואם לא הופעלה אזעקה, סימן שהאזור אינו באיום. להתחיל לפחד שמא המערכת טעתה, שמא היא אינה מזהה – זה פחד בחינם. והרב ציין שלא שמע על מקרים רבים שבהם נפגעו אנשים באזור שלא קיבל התרעה.

על פחד כזה אומרת הגמרא "פחדו בציון חטאים". הוא אינו מוסיף הגנה, רק מוסיף צער.

התוספות מבחינים בין זהירות ממה שעלול באמת לבוא, לבין פחד בחינם בלי סיבה נראית.

פרק ב · יראה ראויה ויראה שוטה

⚖️ מסילת ישרים: יראה ויראה

בעל מסילת ישרים, בפרק על מפסידי הזריזות, מונה את רוב הפחד. מי שמתחיל לפחד, תמיד ימצא ממה: פעם מן הקור, פעם מן החום, פעם מן הרוח. כל פעם יש פחד אחר, והאדם משותק ואינו עושה דבר.

ואז הוא שואל: והרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שאדם ישמור את עצמו, וכתוב "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". איך אפשר לומר לאדם שלא לפחד?

והוא עונה: דע, כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה, ויש יראה שוטה. יש ביטחון, ויש הוללות. הקדוש ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון, כדי שישמור את עצמו מן המזיקים. מי שאינו שומר על עצמו כשצריך, חוטא – כי זה רצון הבורא. אבל מי שמוסיף זהירות על זהירות על זהירות, גם הוא אינו בסדר.

ומה הכלל? במקום שהנזק מצוי ונודע, יש להישמר. אבל במקום שאין הנזק נודע, אין לירא. כלומר, הזהירות צריכה להיות כנגד סכנה שרואים אותה, ולא כנגד כל אפשרות שהדמיון מעלה.

יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש ביטחון ויש הוללות.

פרק ב · יראה ראויה ויראה שוטה

🪜 שלוש מדרגות

אפשר לסכם את דברי מסילת ישרים בשלוש מדרגות. ראשית, צרה שאינה נודעת כלל, שאין לה שום סימן: אין לפחד ממנה, אלא לבטוח בה' שלא תבוא. אדם שמתחיל לחשוש שמא מחר תפרוץ מלחמה ממקום חדש, בלי שום סימן לכך, פוחד בחינם.

שנית, צרה שנמצאת בפועל מול העיניים: כאן חובה להיזהר. אם יש אזעקה, נכנסים למקום מוגן. אם יש סכנה ידועה, נמנעים ממנה. מי שאינו נזהר במצב כזה, אינו בעל ביטחון אלא הולל.

שלישית, המצב שבאמצע: הצרה אינה מול העיניים, אבל יש "ריח" של סכנה. כאן יש לחשוב: כמה שכיחה היא? חז"ל מבחינים בין מקום ש"שכיח הזיקא", שהנזק מצוי בו, ובין מקום שאינו כזה. אבל מה נקרא שכיח? זו שאלה גדולה מאוד, ובה עוסק החלק הבא של השיעור.

לא לפחד מצרה שאינה נראית, להיזהר מצרה שמול העיניים, ולשקול כמה שכיחה הסכנה כשיש רק ריח שלה.

פרק ג · איך מודדים סכנה

📊 מה נחשב "שכיח"?

בפוסקים מובאת לפעמים הגדרה של אחוזים: סכנה שכיחה היא כזו שאירועיה מגיעים לשיעור גבוה, אחוזים בודדים ממש מכלל האנשים. הרב העיר שאם זו ההגדרה, כמעט אין מקום בארץ שייחשב מסוכן. אפילו בימים הקשים ביותר בתולדות המדינה, שיעור הנפגעים מכלל האוכלוסייה היה רחוק מכך. רק אזור קרבות ממש מתקרב לשיעורים כאלה.

ובכל זאת ברור לכולם שיש מקומות ומצבים שנחשבים מסוכנים, גם כשהאחוז נמוך מזה. וברור גם להפך: יש דברים מסוכנים מאוד מבחינת המספרים, ואף אחד אינו חושב שאסור לעשותם.

והדוגמה החדה ביותר: נסיעה לירושלים. על פי רוב, כמעט בכל יום נהרג אדם בתאונות דרכים, ואילו מכל הטילים שנורו ביום מסוים לא נהרג איש. אם כן, הנסיעה בכביש מסוכנת יותר, גם באחוזים, מן הטילים. ובכל זאת מי שנכנס למקום מוגן בעת אזעקה, נוסע בלי חשש לירושלים. איך זה מתיישב? צריך מדד אחר.

אם מודדים סכנה רק באחוזים, כמעט אין מקום בארץ שייחשב מסוכן – ולכן צריך מדד אחר.

פרק ג · איך מודדים סכנה

🛡️ שומר פתאים ה'

בתהילים נאמר: "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". חז"ל השתמשו בפסוק הזה במקומות רבים, ובתוכם בדיון על היקף החובה "ונשמרתם לנפשותיכם". העיקרון: בסיכון שרבים נוטלים אותו בלי לחשוש, ניתן להקל במידת הזהירות. הביטוי שבגמרא הוא "דָּשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים" – הרבים דשים בו, ושומר פתאים ה'.

חז"ל אמרו כך על דברים רבים: אם הציבור נוהג להקל בדבר מסוים, אין צורך להחמיר בו. לא משנה כמה אחוזי סכנה יש בנסיעה לירושלים, כולם נוסעים – ולכן מותר. כולם טסים במטוסים – ולכן מותר.

בשיעור עלתה שאלה: ומה עם עישון? הרבה אנשים מעשנים. הרב השיב שזו כבר שאלה אחרת, ושם הנזק ידוע וברור לכולם, ולכן אין לומר על כך "שומר פתאים". אבל הכלל הבסיסי ברור: ההלכה מודדת הרבה פעמים את הסכנה לפי מה שהציבור נוהג, ולא לפי סרגל ואחוזים. ונשאלת השאלה: למה? מה ההיגיון בכך?

בדבר שרבים נוהגים בו ואינם חוששים, מותר לסמוך על "שומר פתאים ה'".

פרק ג · איך מודדים סכנה

🎁 מתנת המלך

התשובה נמצאת בדברי בעל באר הגולה, שבחר לסיים בהם את חלק חושן משפט. הוא כותב שהטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בחסדו להיטיב לנבראים, שיכירו את גדולתו ויעבדו אותו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שנאמר "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ויתן להם שכר טוב בעמלם.

ומי שמסכן את עצמו, כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא בשכרו. ואין לך זלזול גדול מזה.

כלומר, הבעיה בהכנסה לסכנה היא הזלזול במתנה. ה' נתן לאדם חיים כדי לעשות מצוות ולהתקרב אליו, והאדם אומר: מה זה משנה, יהיה מה שיהיה. מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם" היא לכבד את המתנה שה' נתן.

ומכאן מובן למה המדד אינו אחוזים. השאלה היא: האם המעשה נראה בעיני בני אדם כזלזול בחיים?

האיסור להסתכן נובע מזלזול במתנת החיים שה' נתן לאדם כדי לעבדו.

פרק ג · איך מודדים סכנה

📸 הצלם בזמן אזעקה

הרב נתן דוגמה. יש אזעקה, כולם נכנסים למקום מוגן, ואדם אחד משלב ידיים, יוצא החוצה ומחפש זווית לצלם. מה מרגישים כשרואים אותו? שלא אכפת לו מחייו. שתמונה יפה חשובה לו יותר מחייו. הוא נראה כמי שמזלזל במתנת החיים. וזה מה שהתורה אסרה.

ולעומתו, אדם שנוסע לירושלים: אומרים לו "נסיעה טובה". אף אחד אינו חושב שהוא מפקיר את חייו, גם אם מבחינת המספרים הסיכון אינו קטן.

וכך הדבר מובא להלכה בשם אחד מגדולי הפוסקים: כל שדרך בני אדם לברוח ממנו כבורח מפני הסכנה, הרי זה כספק פיקוח נפש. כלומר, הדבר תלוי בדעת בני אדם. כל דבר שהעולם אינו נוהג לחשוש לו, מותר לאדם לסמוך על "שומר פתאים ה'", כי מה שקצרה יד האדם לדעת ולהיזהר ממנו, הקדוש ברוך הוא שומר עליו. ודבר שהעולם חושש לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה.

ההגדרה הזאת אינה פותרת כל מקרה, ויש עדיין שאלות רבות במצבים מעניינים. אבל זה הכיוון העיקרי.

השאלה היא אם המעשה נראה כהפקרה של החיים, ולא כמה אחוזי סכנה יש בו.

פרק ד · סכנה לצורך

🛤️ דרך הכרח

יש כלל חשוב נוסף. פוסק אחד כותב שכל דבר שהוא מנהגו של עולם ויש בו הכרח, אין לחוש בו לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמיים. שהרי בכל הדרכים יש סכנה, ואפילו הלידה עצמה כרוכה בסכנה, ובכל זאת מותר, כי כך הוא דרך העולם.

אבל מי שיוצא להפליג בים הגדול רק כדי לשוטט בעולם ולראות דברים חדשים, ראוי לו להתרחק מזה, וכך בשאר מקומות סכנה שאין בהם צורך.

הגדר הזה מוסיף ממד: הצורך. כשיש צורך אמיתי, מותר להיכנס למקום שיש בו סכנה מסוימת. הרב נתן דוגמאות: מפעל מזון שאי אפשר לסגור, כי הציבור צריך לאכול; אנשי חירום ורפואה שחייבים להיות במקומם; מי שאחראי על שירותים חיוניים לעיר.

וזה מתחבר ליסוד של מתנת החיים. אדם שהולך למקום מסוכן כדי לצלם – אין בזה צורך, ולכן הוא נראה כמי שמפקיר את חייו. אבל מי שהולך לעבודה חיונית, אינו מזלזל בחייו. הוא משתמש בהם לדבר חשוב.

ראיה ליסוד הזה: חז"ל תיקנו ברכת הגומל, ומונים את מי שצריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ועוד. ההליכה במדבר בזמנם הייתה מסוכנת מאוד. אם כן, איך תיקנו ברכה לאדם שעשה דבר אסור? הרי הוא נכנס לסכנה בידיים!

אלא שהיה מותר לו, כי כשאדם צריך לכך, בשביל פרנסתו או צורך דומה, מותר לו להיכנס לסיכון מסוים. לא לכל סיכון, אבל לסיכון שבני אדם נוטלים לצורך חייהם.

ומכאן שההלכה אינה דורשת מאדם לשבת בביתו ולא לצאת לעולם. היא דורשת ממנו לכבד את חייו: לא להסתכן בחינם, אבל גם לא להשתתק מפחד. ומי שעבר דרך מסוכנת לצורך, ויצא בשלום, מודה לה' שהצילו.

בדבר שהוא דרך העולם ויש בו הכרח, סומכים על רחמי שמיים; בלי צורך – ראוי להתרחק.

פרק ד · סכנה לצורך

🏙️ רמת גן במלחמת המפרץ

בזמן מלחמת המפרץ נשאל הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, אם מותר להישאר בעיר, כשהטילים נופלים בה. הוא כתב תשובה, ובה דן גם בשאלה אם כל מי שנשאר בעיר עבר על "ונשמרתם לנפשותיכם".

והוא מבחין: מי שנשאר בעיר לצורך, אינו עובר. ומהו צורך? צורך מצווה, כמו ללמד תורה ולגמול חסד; צורכי העיר, ביטחון, רפואה ושירותים חיוניים; וגם צורך פרנסה, שההלכה מחשיבה כצורך אמיתי, כשאין לאדם מקום אחר. בשביל כל אלה מותר להיכנס לסכנה מסוימת.

וכיום השאלה חוזרת במקומות אחרים בארץ. הרב סיפר שהוא מכיר אנשים שגרים בעיר בצפון שספגה ירי רב, והם תיארו מציאות קשה מאוד, שבה כל רגע רואים בתים עולים באש. במצב כזה, כולם רואים בכך סכנה, וההכרעה תלויה במידת הצורך של כל אחד. וגם כאן, כמובן, ההכרעה המעשית שייכת לרבנים ולגורמים המוסמכים.

הרב יעקב אריאל הבחין בין מי שנשאר בעיר המותקפת לצורך, לבין מי שנשאר בלי צורך.

פרק ד · סכנה לצורך

✅ סיכום הגדרים

הרב סיכם את הדברים בכמה כללים, כלימוד עיוני של הסוגיה. ראשית, מקום שהנזק מצוי בו מאוד, בשיעור גבוה ממש, אסור תמיד להיכנס אליו. זו רמה גבוהה מאוד, וכמעט אין מקום כזה, אולי רק באזור קרבות ממש. שאלה נפרדת, שלא נכנסו אליה בשיעור, היא אם מותר להסתכן כדי להציל אדם אחר – זה נושא בפני עצמו.

שנית, דבר שרבים נזהרים ממנו – אסור לעשותו, בלי קשר לאחוזים, משום שהוא נראה כזלזול במתנת החיים. בשיעור נשאל: ומה אם אדם בבית לבדו, ואף אחד אינו רואה שאינו נכנס למקום המוגן? והתשובה שהמדד הוא מה שנראה בעיני בני אדם כסכנה, ולא מי רואה בפועל.

שלישית, במקום שאין צורך, גם סכנה קטנה יותר ראויה להתרחקות. רביעית, דבר שהעולם אינו נזהר ממנו, ואינו שכיח – מותר, ואין צורך לפחד. לכן מותר לנסוע ברכב, ואפילו באופנוע, אף שהסטטיסטיקה אינה פשוטה, כי אין רואים בכך הפקרת חיים. וחמישית, במקום שיש צורך חשוב, מותר להיכנס לסכנה מסוימת.

יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישמור אותנו מכל רע, ושנזכה להעריך את מתנת החיים ולהשתמש בה לעבודתו.

מקום שהנזק מצוי בו מאוד – אסור; דבר שרבים נזהרים ממנו – אסור בלי צורך; ומה שהעולם אינו חושש לו – מותר.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה