✨ לכל תלמיד חכם נקודה משלו
השיעור נאמר בשבוע של הלוויה גדולה מאוד – הלווייתו של רבי חיים קניבסקי זצ"ל. לפני שנכנסים לשאלה ההלכתית שעלתה בהלוויה, ביקש הרב לומר כמה מילים על דמותו.
כל תלמיד חכם יש לו משהו מיוחד משלו. אין שני רבנים שהם אותו דבר בדיוק. לכל אחד נקודה ייחודית, צד שבו הוא מאיר יותר מכל אחד אחר. ומה שאמרו על רבי חיים בעיקר, הוא לא רק שלמד הרבה, אלא שהיה חי את התורה כל כך, עד שכמעט היה מנותק מן העולם.
כל רגע ורגע היה אצלו מנוצל לתורה, ולא לדברים אחרים שאינם קשורים אליה. זה לא היה מאמץ חיצוני של אדם שמכריח את עצמו לשבת וללמוד. זו הייתה המציאות שבה חי. העולם שבחוץ היה בשבילו רחוק, כמעט זר, ואילו עולם התורה היה ביתו הטבעי.
כדי להבין את זה, הביא הרב כמה דוגמאות. חלקן מצחיקות, חלקן מדהימות, וכולן מלמדות דבר אחד: מה קורה לאדם כשהתורה ממלאת אותו עד הסוף.
לכל גדול בישראל יש נקודה מיוחדת משלו, ואצל רבי חיים קניבסקי זו הייתה התורה עצמה.
🧮 בקי בחשבונות, זר לכסף
הבן של רבי חיים אמר עליו משפט חזק. ברמב"ם יש הלכות קידוש החודש: פרקים שלמים של חשבונות, מולד הלבנה, מספרים בלי סוף וציורים. כמעט אף אחד לא לומד אותם. מי שפותח את הפרקים האלה, סוגר אותם מהר. נדירים האנשים שבקיאים בהם.
רבי חיים היה בקי בכל זה. כל המספרים, כל החשבונות – ידע הכל, וידע חשבון היטב. ובכל זאת, כשהיה צריך בזמנו לעבור מלירות לשקלים, הוא לא בדיוק הבין כמה זה עולה. היה צריך לעזור לו.
אין כאן סתירה. זו בדיוק הנקודה. החשבון עצמו לא היה קשה לו, אבל הוא לא התמצא בענייני העולם הזה, כי לא היה לו בהם עניין. המוח שלו היה פנוי לגמרי לתורה, וכל מה שמחוץ לה פשוט לא נכנס.
ויש עוד סיפורים מאותו סוג. אומרים שגר קרוב מאוד לרחוב רשב"ם בבני ברק, ופעם שאלו אותו ברחוב איך מגיעים לרחוב דבורה הנביאה, והוא שאל בתמימות איפה זה.
מי שהיה בקי בכל חשבונות עיבור החודש, לא התמצא בשאלה כמה שווה לירה בשקלים.
🔥 תנור בתשעת הימים
דוגמה נוספת מספרים על שאלה שנשאלה בביתו. פעם אחת שאלה אותו הרבנית האם מותר לקנות תנור חדש בתשעת הימים. הוא שאל בפליאה: למה צריך תנור? הרי עכשיו קיץ, חם מאוד, בשביל מה צריך חימום?
היא הסבירה לו שלא מדובר בתנור חימום, אלא בתנור שאופים בו עוגות ומאפים. והוא שאל: איפה יש לנו תנור כזה? יש לנו תנור בבית? הוא לא ידע שיש בביתו תנור.
הרב הוסיף שבזה רבי חיים לא היה כמו אביו, הסטייפלר, שהיה מחובר יותר לענייני העולם. אצל רבי חיים ההתנתקות הייתה מוחלטת. לא שהוא זלזל בעולם, אלא שלא היה בו מקום פנוי בשבילו.
אפשר לצחוק על הסיפורים האלה, אבל צריך גם להבין את עומקם. אדם שואל את עצמו מה ממלא את ראשו כל היום. אצל רוב האנשים, הראש מלא בטלפון, בחשבונות, בחדשות ובדאגות. אצל רבי חיים הראש היה מלא בתורה, ולכן הדברים האחרים פשוט לא מצאו בו מקום.
🏛️ בלי פוליטיקה
מאותה סיבה, רבי חיים מעולם לא התעסק בענייני פוליטיקה. לא באו לשאול אותו במי לבחור או מה דעתו על ראש ממשלה זה או אחר. מה תשאל אותו? הוא באמת לא ידע. לא חי בזה בכלל.
הרב אמר שאפשר לחפש בכל התשובות שלו – ויש אלפים רבים של תשובות קצרות שכתב לשואלים – ולא תמצא אף תשובה בענייני פוליטיקה. לשאלות כאלה הוא פשוט לא ענה. שאלות שנגעו לחיי הציבור באמת, כמו בתקופת הקורונה, היו עניין אחר, אבל פוליטיקה – לא.
מספרים שפעם סיפרו לו משהו שעשה ראש הממשלה, והוא שאל אם זו עדיין אותה אישה – כלומר, גולדה מאיר – שנים רבות אחרי שכבר לא כיהנה. הוא לא שם לב שהחליפו.
הדברים לא נאמרו כדי ללגלג. הם מראים כמה האדם הזה היה כולו במקום אחר. מה שאחרים חשבו לחשוב ולדחוף, אצלו לא היה בכלל על השולחן.
רבי חיים מעולם לא עסק בפוליטיקה, ומשום כך לא באו לשאול אותו שאלות כאלה.
🔢 כמה פעמים כתוב "משה" בתורה
ומנגד – בתורה היה בקי בצורה שכמעט אין לה אח ורע. היו גדולים בקיאים מאוד, כמו הרב עובדיה יוסף בספרי השו"ת, אבל לדעת כל דבר בתורה כולה, איפה הוא כתוב – זה היה מיוחד לרבי חיים. אמרו עליו שיכול היה לנצח את המחשב.
יש על כך סיפור מפורסם. פעם עשו ניסיון ושאלו אותו כמה פעמים מופיעה המילה "משה" בתורה. הוא אמר מספר מסוים. אמרו לו שהמחשב הוציא מספר אחר, גבוה יותר.
הוא השיב מיד: המחשב ספר גם מקומות שבהם מופיעות אותן אותיות, אבל אין הכוונה למשה רבנו. למשל בפרשת השמטת כספים: "כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" – זו אותה מילה בכתיב, אבל פירושה הלוואה, לא שמו של משה. הוא ידע לומר מיד איפה נמצאים המקומות האלה.
כלומר, לא רק מספרים היו שמורים בזיכרונו, אלא הבנה של כל מקום ומקום. המחשב סופר אותיות. רבי חיים ידע מה כל מילה אומרת.
רבי חיים ידע לא רק מה כתוב, אלא גם בדיוק איפה ובאיזה הקשר.
🔍 המדרש על נבוכדנצר
סיפור קיצוני עוד יותר: באו אליו ואמרו שיש מדרש שבו כתוב שנבוכדנצר היה נמוך מאוד, רק טפח, ושאלו אם הוא זוכר איפה המדרש הזה. הוא אמר שכן, יש מדרש כזה, אבל כרגע אינו זוכר איפה הוא.
חיפשו במחשב ולא מצאו דבר. הוא היה נבוך מאוד מכך שאינו זוכר. באותו זמן הייתה קבלת קהל, אנשים רבים באו לשאול אותו שאלות, והוא לא היה מסוגל להמשיך. חשב וחשב.
לבסוף שאל אותם במה חיפשו במחשב. אמרו לו: "נבוכדנצר". והוא אמר: לא טוב עשיתם. תחפשו לפי המילה הארמית שבה המדרש מתאר אותו. חיפשו כך – ומצאו את המדרש בילקוט שמעוני על ספר דניאל, על הפסוק "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ".
אחר כך שאלו אותו: למה הרב לא יכול היה להמשיך את קבלת הקהל בגלל דבר אחד שלא נזכר בו? והוא הסביר: כשאדם יבוא לעולם האמת, ישאלו אותו על מה שלמד. ומה אענה אם שאלו אותי דבר שלמדתי ואינני זוכר? כך היה חשוב לו כל דבר בתורה.
כשהמחשב לא מצא, רבי חיים הציע לחפש לפי המילה הארמית – ושם נמצא המדרש.
🎲 משחק בליל שבת
בביתו היה משחק מיוחד. בליל שבת היו הילדים לוקחים ספר שבו מקובצים כל פתגמי חז"ל לפי סדר האלף-בית. קוראים פתגם – והאבא אומר איפה הוא כתוב. קוראים עוד פתגם – והוא שוב אומר את המקום. זה היה המשחק.
זה לא היה רק זיכרון טבעי. היה לו גם זיכרון חזק מאוד, אבל יחד עם זה דבר נדיר באמת: כמעט אין אדם שעובר על כל התורה כולה בכל שנה. רבי חיים היה גומר את הכל בכל שנה – בבלי, ירושלמי, מדרשים ועוד.
פעם אמרו לו כבדרך הלצה שעכשיו לומדים בדף היומי במסכת יבמות. ומישהו העיד שהוא סיים דף של יבמות בתוך כשתיים וחצי דקות. שאלו אותו איך זה ייתכן במסכת כל כך קשה. ענה שכבחור למד אותה יותר ממאה פעמים, ומאז הוא חוזר על הכל כל שנה. אז הדף כבר פתוח לפניו, והוא עובר על כל העניינים שבו ומסכם אותם בראשו.
זה סוד הבקיאות: לא כשרון לבד, אלא חזרה ועוד חזרה, שנה אחרי שנה, בלי הפסקה.
ילדיו שיחקו איתו משחק: קוראים פתגם של חז"ל, והוא אומר איפה הוא כתוב.
🗂️ הספר שמאחורי הספר
עוד סיפור מראה איזה זיכרון ציורי היה לו. שאלו אותו שאלה, והוא אמר שכבר שאלו אותה פעם. ואז קם, ניגש לארון הספרים, שלף ספר אחד – אבל לא פתח אותו, אלא הניח אותו בצד. מאחוריו, בשורה השנייה של המדף, עמד ספר אחר. אותו פתח, ושם נמצאה התשובה.
כלומר, לא רק שזכר מה כתוב בספר, אלא זכר גם איפה בספרייה הוא עומד, ואפילו שהוא נמצא בשורה הפנימית, מאחורי ספר אחר. זה מה שנקרא זיכרון ציורי.
ויחד עם כל זה, לא בזבז דקה. תגיד לו מה שתרצה – הראש שלו היה כל הזמן בתורה. הזמן היה בשבילו יקר מכל דבר.
כשמסתכלים על סיפורים כאלה, אפשר לחשוב שמדובר במתנה מן השמים שאין לנו בה חלק. אבל הרב הזכיר שוב ושוב: הבסיס היה עמל. מי שמשקיע את כל חייו בתורה, הקדוש ברוך הוא נותן לו סייעתא דשמיא מיוחדת.
📅 "מה יהיה עם החובות?"
אצל רבי חיים היה "חוק" קבוע, סדר לימוד יומי שאין לוותר עליו: כך וכך דפים בבבלי, כך וכך בירושלמי, מדרשים, ועוד ועוד. אין כזה דבר שלא מספיקים.
כשחיתן את אחד מבניו, שמעו אותו מדבר לעצמו ואומר: מה יהיה עם החובות? מה יהיה עם החובות? מי ששמע חשב שמדובר בחובות של כסף, כמו שקורה בחתונות – הוצאות גדולות, משכנתה. ניגשו אליו והציעו לעזור: נשתדל, נעזור, כמה צריך?
והוא השיב: לא, לא דיברתי על כסף בכלל. החובות הם הדפים שאני צריך להספיק היום. חתונה לוקחת שעות, ואחר כך יש שבע ברכות ועוד שבע ברכות, ואיך נספיק את הלימוד?
זה היה הלחץ שלו. מה שאצל אחרים הוא חוב כספי, אצלו היה חוב של תורה. ומכאן נבין גם למה לא היה לו זמן לכתוב ספרים במהלך השנה הרגילה – כל רגע כבר היה תפוס בחוק הלימוד.
החובות של רבי חיים לא היו של כסף, אלא של דפים שהתחייב ללמוד בכל יום.
📝 ספר בכל חודש עיבור
אם כך, מתי חיבר ספרים? הרב הסביר: בשנה מעוברת יש חודש נוסף, כשלושים יום. רבי חיים חילק את סדר הלימוד שלו לפי השנה העברית, ולכן בשנה מעוברת נוצר לו כביכול זמן פנוי. את הזמן הזה הקדיש לחיבור ספר.
כך יצאו מתחת ידו ספרים רבים על נושאים נדירים, שכמעט איש אינו עוסק בהם. ספר על בן סורר ומורה, ספר על הדברים שגורמים לשכחה ועוד.
בעניין השכחה הביא הרב דוגמה לדיון שהיה בספר. ידוע שיש דברים שמזיקים לזיכרון ויש שמועילים לו, ונאמרו דברים על זיתים ועל שמן זית. רבי חיים טען שאין הדבר שווה בכל אדם: יש אדם שטבעו חלש בזיכרון, ודבר קטן ישפיע עליו מאוד, ויש אדם שטבעו חזק, והשפעת אותו דבר עליו קטנה. כמו ברפואה, שיש תרופה שעוזרת מאוד לאחד ואינה פועלת אצל השני.
וזו דוגמה לכך שגם הנושאים הנדירים האלה נלמדו אצלו לעומק, מכל הצדדים.
את ספריו על נושאים נדירים כתב בחודש הנוסף של השנה המעוברת.
🦗 החגב שנחת בחלון
אחד הספרים שכתב עסק בחגבים. התורה מתירה לאכול סוגים מסוימים של חגבים, ויש להם סימנים ודינים. אבל הייתה בעיה: רבי חיים לא ידע בדיוק איך נראה חגב. איפה הקרניים, איך הרגליים, איך מזהים את הסימנים.
ואז, כך מסופר, בדיוק נחת בחלון חגב – חגב כמו שצריך, עם כל הסימנים. ישב והסתכל עליו, ראה את מה שהיה צריך לראות, ויכול היה להמשיך ולכתוב את הספר.
את הסיפור הזה סיפרו לגיסו, הרב יוסף שלום אלישיב. והוא אמר שכבר מצינו כעין זה אצל הראשונים. בבית יוסף ביורה דעה מובא על עוף מסוים, שמספיק בו סימן אחד, ולא ידעו בדיוק מהו – ואז נחת עוף כזה אצלם, וראו שהסימן שאמרו אכן נכון. הסיפור הזה מסופר על אחד מבעלי התוספות.
אדם שכל כולו שקוע בתורה, הקדוש ברוך הוא נותן לו הרבה סייעתא דשמיא. הוא דואג לו, ושולח לו בזמן הנכון את מה שהוא צריך כדי ללמוד וללמד.
אדם ששקוע כולו בתורה – הקדוש ברוך הוא עוזר לו גם בדרכים מפתיעות.
💐 יחס של כבוד לרבנית
עוד צד מיוחד בדמותו היה היחס לאשתו, הרבנית בת שבע ע"ה. היא הייתה בתו של הרב יוסף שלום אלישיב, ונכדתו של הצדיק רבי אריה לוין. מסופר שרבי אריה לוין, שהיה הולך לבקר את המצורעים כשאיש לא העז להיכנס לשם, לקח איתה את נכדתו כשהייתה ילדה קטנה. ממנו ירשה אהבת ישראל גדולה.
היא נעשתה כתובת לרבים. אנשים ונשים רבים באו אליה, והיא ברכה אותם, והברכות שלה התקיימו פעמים רבות.
ובבית – היחס ביניהם היה מיוחד מאוד. היו קמים מוקדם בבוקר והולכים יחד לתפילת ותיקין. היו אוכלים יחד שלוש ארוחות: בוקר, צהריים וערב.
ולא רק זה. לפעמים בצהריים הייתה הרבנית מתעכבת, כי באו אנשים לשאול ולהתברך. וכמה שהיה יקר לו הזמן – הוא לא התחיל לאכול עד שהגיעה. לא משנה אם האוכל מתקרר. זה נימוס, וזה כבוד, וזו הייתה דרכו.
למרות שכל רגע שלו היה יקר, רבי חיים לא התחיל לאכול עד שהרבנית הגיעה לשולחן.
😄 צחוק בערב פסח
דבר נוסף שכולם ראו בו: הוא היה גם בדחן. אהב לשמוע בדיחה טובה ולצחוק ממנה בלב שלם.
אחד הסיפורים המפורסמים קשור לברכות השחר. בכל בוקר, כשקמו, היה הרב מברך בקול והרבנית עונה אמן, ואחר כך היא מברכת והוא עונה אמן. כך בכל בוקר.
פעם אחת, סמוך לפסח, אירעה טעות קטנה בברכות השחר, ונאמרה ברכה שאינה מתאימה בדיוק למקומה. הרב נבהל שמא זו ברכה לבטלה. והרבנית ענתה בחיוך: אין כאן ברכה לבטלה. עכשיו לפני פסח, אתה יודע כמה אני עובדת קשה, מנקה את כל הבית – אני ממש כמו שפחה.
רבי חיים כל כך נהנה מהתשובה שלה, שהתחיל לצחוק וצחק וצחק. גם הסיפור הקטן הזה מלמד הרבה: אפשר להיות שקוע כולו בתורה, ויחד עם זה לשמוח, לצחוק, ולכבד את בת הזוג ואת שמחתה.
רבי חיים היה גם אוהב בדיחה, ונהנה מאוד מתשובה שנונה של הרבנית.
🌬️ "אלוקי הרוחות לכל בשר"
בהלוויה היו המונים עצומים, ועלתה שאלה מעניינת: האם צריך לברך שם ברכת "חכם הרזים"? לפני שנגיע להלכה, צריך להבין מה הברכה הזאת ומה עומד מאחוריה.
בפרשת פנחס, כשמשה רבנו מבקש שימונה מנהיג אחריו, הוא אומר: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". למה הוא פונה דווקא בלשון "אלוקי הרוחות"? רש"י מסביר: גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומות זו לזו. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
יש אשכנזים ויש ספרדים, יש כאלה ויש כאלה. זה אוהב כך וזה אוהב אחרת. וכל אדם צריך לתת לו להיות מי שהוא. לא כולם אמורים להיות אותו דבר בדיוק.
וגם בין גדולי ישראל עצמם יש חלוקה כזאת. הרב הביא דוגמה: בשאלות של ניהול ישיבות, פתיחה, סגירה, קשיים כספיים – היו הולכים בדרך כלל לרב אהרן לייב שטיינמן, שהתמצא בעניינים כאלה. ומי שהיה צריך ברכה, למשל זוג שאין לו ילדים, היה הולך לרבי חיים, שהיה נותן ברכה או סגולה, ופעמים רבות זה עזר.
משה רבנו ביקש מנהיג שיוכל לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו.
👥 ברוך חכם הרזים
ומכאן לברכה. חז"ל אומרים שהרואה אוכלוסין של ישראל, כלומר המון גדול של יהודים, מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים". ומדוע? כי כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות זו לזו, אלא לכל אחד ואחד יש דעה בפני עצמו.
זה פירוש "חכם הרזים": בורא עולם ברא אנשים רבים כל כך, ולכל אחד חכמה משלו, סגנון משלו, צורת מחשבה משלו. והוא מכיר את כולם, יודע את כל הסודות שבלב כל אחד. כשרואים המון כזה, משבחים את הבורא: כמה הוא חכם, שיכול היה לברוא כל כך הרבה אנשים, ואין אחד דומה לשני.
יש כאן גם לימוד לחיים. כשאנו פוגשים אדם שחושב אחרת מאיתנו, טבעי שנתרעם. אבל הברכה הזאת מלמדת להסתכל אחרת: השוני הזה הוא חלק מחכמת הבריאה. ה' רצה שכך יהיה, ומי שמבין את זה, יכול לשבח את ה' דווקא מתוך הגיוון.
כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות.
🔢 למה דווקא שש מאות אלף?
כמה אנשים צריך כדי לברך? הגמרא אומרת: אין אוכלוסא פחות משישים ריבוא, כלומר שש מאות אלף. למה דווקא המספר הזה?
המהרש"א מסביר שזה מעניין מאוד: במעמד קבלת התורה היו ישראל שישים ריבוא. והתורה כוללת את כל הדעות כולן – כל אחד יכול למצוא בה את המקום שלו, כל נשמות ישראל וכל סוגי המחשבה. לכן כשרואים שש מאות אלף יהודים יחד, יש כאן כביכול את כל סוגי הדעות שבתורה, ומברכים על בורא עולם שברא את כולם.
יש גם שמקשרים את המספר למספר האותיות בתורה, שכנגדן נשמות ישראל. הרב העיר שבספירה המדויקת יש בתורה פחות אותיות, בערך חצי מן המספר, ויש מאמרים שלמים שעוסקים בשאלה איך מונים ומה הכוונה. מכל מקום, היסוד ברור: ההמון הגדול הזה הוא ביטוי לכל רבדי עם ישראל.
ולכן אין זו ברכה על עצם הכמות. זו ברכה על עם שלם, על כל הגוונים שבו, שעומד יחד במקום אחד.
שש מאות אלף כנגד מספר ישראל במעמד הר סיני, שבו נכללו כל סוגי הדעות.
🗺️ רק בארץ ישראל
ברמב"ם כתוב תנאי נוסף: מברכים חכם הרזים דווקא בארץ ישראל. מאיפה לקח זאת? הבית יוסף מסביר שהמקור הוא מן הגמרא. הגמרא מספרת על בן זומא שראה אוכלוסא על הר הבית, ובירך "ברוך חכם הרזים". ובמקום אחר נאמר שאין אוכלוסא בבבל.
אבל למה? מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ? יש מי שאומרים שהחכמה האמיתית נמצאת בארץ ישראל.
הרב הביא על כך הערה מעניינת. תעבור על ארון הספרים היהודי בבית כנסת רגיל, ותבדוק כמה מן הספרים שהתקבלו בכל מקום נכתבו בדורות האחרונים בחוץ לארץ. כמעט הכל נכתב כאן. ההון והאמצעים אולי בחוץ לארץ, אבל התורה נכתבת בארץ ישראל.
והוא סיפר על מהדורה מפורסמת של הש"ס עם ביאור, שיצאה תחילה באנגלית בחוץ לארץ. כשבאו לעשות מהדורה עברית, אמרו להם שהלומדים בארץ ישראל דורשים רמה אחרת, ואי אפשר להסתפק בתרגום. עשו עבודה חדשה מן היסוד, במשך שנים רבות. ובסוף, כך סיפרו, גם בחוץ לארץ רבים העדיפו את המהדורה העברית.
הרמב"ם מוסיף תנאי: ברכה זו נאמרת דווקא בארץ ישראל.
📜 הבטחה שלא תתקיים בגלות
פירוש שני מביא הבית יוסף. לדעתו, באמת אין הבדל עקרוני בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואילו היו שש מאות אלף יהודים בחוץ לארץ, היה מקום לברך. אלא מה, הגמרא אומרת "אין אוכלוסא בבבל" – והבית יוסף לומד מכאן שהיא מעידה, כעין הבטחה, שלא תהיה מציאות כזאת בגלות.
ובאמת, אמר הרב, מאז שעם ישראל יצא לגלות לפני כאלף ושמונה מאות שנה ועד השנים האחרונות, אין בהיסטוריה תיעוד של מקום שבו התאספו שש מאות אלף יהודים יחד. הוא חיפש ולא מצא. בכל הדורות בחוץ לארץ לא היה כינוס כזה.
ולמה שיהיה? לאיזה צורך יתאספו כל כך הרבה יהודים? בעולם יש כנסים ענקיים, הפגנות של מיליונים, אבל של יהודים כמעט ואין. רק בארץ ישראל, בשנים האחרונות, חזרו מעמדים כאלה – עצרות גדולות והלוויות של גדולי ישראל.
וכך הברכה הזאת, שכמעט נשכחה במשך הגלות כולה, חזרה לחיים דווקא כשעם ישראל שב לארצו.
הבית יוסף מבין שהגמרא מעידה שלא יתקבצו שש מאות אלף יהודים בחוץ לארץ.
📣 העצרת הגדולה
הדיון המעשי התחיל בעיקר לפני כשש שנים. הייתה אז החלטה בממשלה לגייס בחורי ישיבות, ובשלב מסוים אף דובר על כך שמי שלא יתגייס יישב בכלא. בתגובה נערכה עצרת תפילה גדולה מאוד בירושלים, שכונתה "עצרת המיליון".
מה שמיוחד בעצרת ההיא הוא שהצליחו לאחד את כל סוגי הציבור החרדי: ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים. כולם הגיעו לאותו מקום. כנראה היו שם יותר משש מאות אלף איש.
באותה עצרת עמד אחד הרבנים ובירך ברמקול, בשם ומלכות, ברכת "חכם הרזים" לפני כל הציבור. וגם את רבי חיים קניבסקי, שהיה עדיין בחיים, שאלו – והוא אמר לברך.
אבל נשאלה שאלה: הרי אף אחד לא ספר את האנשים. יש משטרה שעושה הערכות, יש מי שמעריך לפי מספר האוטובוסים, אבל זה לא אומר כלום. איך אפשר לדעת בוודאות שיש שש מאות אלף?
בעצרת שבה התקבצו המונים, בירך אחד הרבנים "חכם הרזים" בשם ומלכות לפני כולם.
📏 לא צריך לספור
על השאלה הזאת עונה המאירי. הוא כותב שאין הכוונה שיספרו את האנשים אחד אחד ויגיעו בדיוק לשש מאות אלף. אלא כל שבני אדם אומרים שיש כאן כזה מספר – אפשר לברך.
כלומר, מדובר בהרגשה הכללית ובהערכה המקובלת. לא צריך מונה ולא צריך מספר מדויק. אם כולם יודעים שיש כאן המון כזה, זה מספיק.
וזה פותר הרבה. המשטרה אומרת מספר אחד, אחרים אומרים מספר אחר, ויש מי שמגדילים ויש מי שמקטינים. לא משנה. כל זמן שברור לכל שיש כאן ציבור עצום בסדר גודל כזה, אפשר לברך.
אבל השאלה הגדולה באמת עוד לפנינו, ומכאן התחיל כל הוויכוח: גם אם יש שש מאות אלף – האם צריך לראות את כולם?
המאירי כותב שאין הכוונה לספירה מדויקת, אלא למה שבני אדם אומרים שיש כאן.
👁️ האם צריך לראות את כולם?
הגמרא אומרת "הרואה" אוכלוסי ישראל. ומי רואה שש מאות אלף איש? אי אפשר פיזית. אולי מי שיושב במסוק של המשטרה.
החיד"א סבר שפשט הגמרא הוא שצריך לראות ממש את כל שש מאות האלף, ולכן אי אפשר לברך במציאות שלנו. אבל רוב הפוסקים חלקו עליו.
הם הביאו דוגמה יפה מאוד. בגמרא כתוב שהרואה את הים הגדול מברך "ברוך שעשה את הים הגדול". וכי מישהו ראה פעם את הים הגדול כולו? מה רואים? מים עד האופק. אותו דבר בדיוק היית רואה גם בים קטן. אלא הכוונה היא לידיעה יחד עם ראייה: אתה יודע שזה הים הגדול, ואתה רואה חלק ממנו – והשניים מצטרפים.
כך גם כאן. אין הכוונה שתראה כל אחד ואחד מן השש מאות אלף. אתה יודע שיש כאן כזה מספר, ואתה רואה חלק גדול מהם, המון עצום – ועל זה מברכים חכם הרזים. כך גם השיב רבי חיים בזמנו, וכך דעת רוב הפוסקים.
רוב הפוסקים סוברים שמספיק לדעת שיש כאן שש מאות אלף ולראות חלק מהם.
🕯️ הברכה בהלוויה
ובהלווייתו של רבי חיים עצמו, היו המונים רבים מאוד, לפי ההערכות יותר מחצי מיליון. הרב סיפר שגם הוא בירך שם "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם חכם הרזים", בלי רמקול, כי ברמקול זה לא מתאים בהלוויה.
למה לא כולם בירכו? אולי מפני שיש מי שחוששים לשיטת החיד"א. ויש עוד צד: לפני כשש שנים נוצר תקדים. בירכו בשם ומלכות לפני כל הציבור, וגדולי ישראל שהיו שם לא מחו. מאז התחילו אנשים לברך במעמדים כאלה, ורבים בירכו גם עכשיו. לפחות רוב גדולי האשכנזים לא חששו לזה.
הרב הוסיף שקיבל מכתב, מאמר שלם, שמתריע נגד הברכה. יש דעות לכל צד. אבל הסברה החזקה היא שמספיקה ראייה של חלק מן ההמון יחד עם הידיעה שיש כאן מספר גדול כל כך.
וזה מה שמשמח: לשבח את בורא עולם שברא כל כך הרבה אנשים, כל אחד בדעתו ובדרכו, והוא מכיר את כולם.
רבים בירכו חכם הרזים בהלווייתו של רבי חיים, על פי התקדים ועל פי דעת רוב הפוסקים.
🙏 מנהיג שיכיל את כולם
הרב סיים בחזרה אל דברי משה רבנו. משה ביקש "אלוקי הרוחות לכל בשר" – מנהיג שיוכל לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו. והנה, דווקא בהלוויה של גדול הדור, כשהמונים מכל הגוונים באים יחד, רואים את הברכה הזאת מתקיימת: כל הסוגים, כל הדעות, כולם במקום אחד.
ויש כאן גם צד של עוד חידוש. הברכה הזאת, שכמעט לא נאמרה במשך כל שנות הגלות, חוזרת עכשיו בארץ ישראל. יש בזה סימן לכך שעם ישראל שב ומתקבץ, ושחכמת התורה שבה למקומה.
רבי חיים קניבסקי זצ"ל השאיר אחריו דוגמה של אדם שכולו תורה: ניצל כל רגע, חזר על כל התורה כל שנה, לא נמשך אחרי הבלי העולם – ויחד עם זה כיבד את ביתו ושמח בשמחה פשוטה.
יהי רצון שנזכה לעוד הרבה גדולי ישראל ענקיים, שיוכלו להכיל את כולם, ושנזכה ללמוד מדרכם.
יהי רצון שיעמדו לנו עוד גדולי ישראל שיוכלו להכיל את כל הדעות שבעם.