🕯️ יום הפטירה של סבא
השיעור הזה נפתח ביום מיוחד: יום הפטירה של סבו של הרב, ר' מאיר שפריר ז"ל. לכן גם הנושא שנבחר ללימוד אינו מקרי. הלומדים פותחים בלימוד על האותיות, משום שזה היה מפעל חייו של הסבא.
חוץ מבית הספר, שבו חינך דורות של תלמידים, היה לו מפעל חיים אחד גדול. במשך כשלושים שנה עבד על האותיות ועל השורשים של לשון הקודש. הוא ניסה להבין למה כל אות בנויה כפי שהיא, ומה מלמדים השורשים של המילים.
לפני שנכנסים ללימוד עצמו, ביקש הרב לספר מעט על הסבא. היה לו סיפור חיים מעניין מאוד, סיפור של הדור הקודם, שעבר את השואה, את העלייה ואת בניין הארץ. מישהו אף כתב עליו שיר בחרוזים, ששורותיו מלוות את הסיפור: מן ההצלה בניסים, דרך התורה והחינוך, ועד הצדקה והחסד.
כך נבנה הספר הזה: קודם כול דמותו של אדם אחד, ואחר כך טעימה קטנה מן העולם שהוא כל כך אהב – עולמן של האותיות הקדושות.
את יום פטירתו של הסבא מציינים בלימוד בנושא שהיה מפעל חייו: האותיות.
✨ נס של שבעים נפש
בתקופת השואה היה הסבא ילד ברומניה. השואה ברומניה הייתה קשה מאוד; כמחצית מן היהודים שם נכחדו, רחמנא ליצלן. ומי שלא נרצח, סבל מרעב וממחלות שהתפשטו בקצב מסחרר.
ודווקא שם, במשפחה שלו, קרה נס גדול. המשפחה כולה, יחד עם כל הצאצאים והקרובים, מנתה יותר משבעים נפש – וכולם נשארו בחיים. לא אחד או שניים ניצלו בדרך פלא, אלא שבעים איש, כולם.
הרב אומר שאינו יודע אם יש לדבר הזה אח ורע בכל תולדות השואה. גם אם לא היו הורגים, הרי הרעב והמחלות לבדם הפילו חללים רבים. ובכל זאת – כולם יצאו חיים.
השאלה הגדולה היא: בזכות מה? הרב שאל את הסבא כמה פעמים על כך, והתשובה תמיד הייתה זהה. הכול היה בזכות הסבא הגדול של המשפחה, אדם שהאמונה שלו הייתה חזקה כסלע.
כל המשפחה, שמנתה יותר משבעים נפש, יצאה מן השואה ברומניה בחיים – נס שקשה למצוא לו אח ורע.
🛡️ הסבא הגדול ר' אברהם
הסבא הגדול נקרא ר' אברהם. כל המשפחה העריכה והעריצה אותו מאוד. הוא היה בעל אמונה וביטחון חזקים במיוחד. לא משנה מה היה המצב, ובאיזו סכנה עמדו – תמיד היה לו ביטחון באלוקים שישמור עליהם ויגן עליהם.
אבל זה לא היה ביטחון פרטי שלו בלבד. היה זה ביטחון שידע להחדיר גם בסובבים אותו. מי שהיה לידו, הרגיש את הכוח הזה ונשען עליו.
והדבר המעניין ביותר: חלק מן המשפחה לא היה אז יחד איתו, במקום שבו שהה. דווקא הם נכחדו בשואה. ואילו כל מי שהיה צמוד אליו – כל אלה נשארו בחיים.
כך הבינו במשפחה: זכותו ואמונתו של ר' אברהם היו המגן. "בָּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד" – הביטחון הזה לא היה רק רגש, אלא חומה שעמדה סביב כל מי שחסה בצלו.
הביטחון של ר' אברהם בה' היה כה חזק, עד שהחדיר אותו לכל בני המשפחה סביבו.
🚂 האכסניה שליד תחנת הרכבת
גם הפרנסה של ר' אברהם הייתה סיפור של ביטחון. הוא התפרנס מהכנסת אורחים. איך זה התחיל?
בימים ההם, כך מסביר הרב, נסיעה ברכבת לא הייתה כמו היום. היום מחכים לרכבת רבע שעה או עשרים דקות, והכול מתואם. אז, לפעמים בין רכבת לרכבת היה צריך לחכות יום שלם ואף יומיים, עד שהגיעה הרכבת הבאה לאותה תחנה. לכן מישהו בנה ליד אחת התחנות אכסניה, ונוסעים היו באים ולנים בה.
פעם אחת נסע ר' אברהם ברכבת, עצר באותה תחנה וראה את המקום. בעל האכסניה רצה למכור אותה ושאל אם הוא מעוניין. ר' אברהם לא חשב הרבה. הוא היה בטוח שזה מה שהוא צריך לעשות, וקנה את המקום.
משם התפרנסה המשפחה. המקום נעשה מעין מחסה ליהודים, ואדמו"רים רבים היו מגיעים לשם ושוהים בו. כך הפך הביטחון של אדם אחד לבית פתוח, שבו התארחו צדיקים ונוסעים מכל הסוגים.
ר' אברהם קנה אכסניה מתוך ביטחון גמור, והיא נעשתה בית חם לאדמו"רים ולנוסעים יהודים.
🚢 אוניית המעפילים "כנסת ישראל"
מיד אחרי השואה החליט הסבא שהוא עולה לארץ ישראל. נמאס לו מן הגלות ומן הגויים, והוא לא רצה להישאר שם עוד.
אבל באותם ימים אי אפשר היה לעלות לארץ ישראל באופן רשמי. הבריטים שלטו בארץ ולא נתנו ליהודים להיכנס. לכן עלה הסבא באוניית מעפילים שנקראה "כנסת ישראל".
על האונייה היו כחמשת אלפים איש. הרב מבקש מן השומעים לנסות לדמיין: אונייה אחת, וחמשת אלפים אנשים צפופים בתוכה. הסבא סיפר שבמהלך ההפלגה הרגישו כמה פעמים שזה הסוף. מחלות, רעב, צפיפות – מה לא עבר עליהם.
וכשהגיעו סוף סוף לחופי הארץ, לא חיכתה להם קבלת פנים חמה. חיכו להם הבריטים, שגילו את האונייה והודיעו שהם לא יעלו לארץ.
המעפילים לא הסכימו להיכנע. הם החליטו להיאבק. ובמה? לא היה להם נשק אמיתי. הנשק שלהם היה קופסאות שימורים, שאותן השליכו על החיילים.
הבריטים, מצידם, הגיבו בכוח. הם ירו על האונייה ועשו בה חור, כדי שהמעפילים יבינו שאין טעם להמשיך. אחר כך ירו גז מדמיע בכמויות גדולות, עד שלא נותרה ברירה. כולם נחנקו מן הגז, והמאבק הסתיים.
המעפילים נלקחו לגירוש בקפריסין. כך, אחרי השואה ואחרי ההפלגה הקשה, מצא את עצמו הנער שוב במחנה, הפעם בגלות קפריסין.
ועם כל זאת, הסיפור הזה לא נגמר בייאוש. דווקא שם, במחנה, התחיל פרק חדש בחייו – הפרק של התורה.
הסבא לא זכה ללמוד בישיבה מסודרת בצעירותו. השואה פרצה כשהיה כבן עשר, והשנים שבהן ילד אמור לשבת וללמוד עברו עליו בבריחה ובהישרדות.
אבל בקפריסין, במחנה העקורים, הוא מצא רב שלימד תורה. במשך כחצי שנה ששהה שם, ישב ולמד. היה זה לימוד ראשון של ממש אחרי שנים של חורבן.
יש בזה דבר מרגש. אדם שעבר מלחמה, רעב, הפלגה מסוכנת וגירוש, יכול היה להתעסק רק בשאלה איך שורדים. והנה, במקום הקשה ביותר, הוא מחפש את התורה.
"אִלּוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי, אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". התורה הייתה עבורו לא רק לימוד, אלא חיים. ומשם, אחרי חצי שנה, זכה סוף סוף להגיע לארץ ישראל.
אחרי השואה עלה הסבא על אוניית מעפילים צפופה, שבה היו כחמשת אלפים איש.
🔥 השנה האחת בישיבת הדרום
כשהגיע לארץ, הלך הסבא למקווה ישראל. המקום התנהל כמו קיבוץ, שבו כולם עובדים ומתפרנסים יחד. אחרי מלחמת השחרור החליטו שם: הבחורים האלה עברו את השואה, נלחמו במלחמה – מגיעה להם שנת מנוחה, שנה של פרס.
ואיפה מבלים שנת פרס? בישיבה. בימים ההם לימוד בישיבה היה זכות, פריבילגיה. כולם היו צריכים לעבוד, וללכת ללמוד שנה על חשבון המקום – זה היה הפרס.
הסבא הלך לישיבת הדרום, שבראשה עמד הרב בר-שאול. לשם הביאו גם את הרב שך ללמד, עוד לפני שהיה ראש ישיבת פוניבז'. הרב שך היה כבר אז מפורסם, ועוד לפני שהגיע לארץ עמד בראש ישיבה.
כל חייו זכר הסבא את השנה ההיא. הוא היה אומר: שם ראיתי איך נראה לימוד תורה, איך נראית "רתחא דאורייתא". שנה אחת בלבד – אבל היא הטביעה בו חותם לכל החיים.
שנה אחת של לימוד אצל הרב שך והרב בר-שאול ליוותה את הסבא כל ימי חייו.
🗣️ אש להבה בשיעור של הרב שך
הסבא היה מספר סיפורים רבים על אותה שנה, ובעיקר על דמותו של הרב שך. כשהרב שך מסר שיעור, זה היה "אש להבה" שאי אפשר לדמיין. הוא היה כל כך מתלהט בהסברה, עד שנשמעו צעקות ושאגות של התלהבות.
הסבא סיפר שהביאו לישיבה קבוצת בחורים מחברון. רק הגאונים שבהם העזו להתווכח עם הרב שך. השאר לא העזו בכלל להתקרב. אבל אלה שהתווכחו, התווכחו באמת, בכל הכוח, והייתה שם "רתחא דאורייתא" גדולה מאוד.
אפשר לחשוב: מה כבר יכול להשאיר בלב שנה אחת? אבל אצל הסבא, השנה הזו הייתה כמו מעיין. כל ימי חייו שאב ממנה את הידיעה איך צריכה להיראות תורה חיה, תורה שבוערת בלב.
ומן האש הזו, כנראה, נבעה גם האהבה שלו ללמד אחרים. מי שראה פעם תורה בוערת, רוצה להדליק אותה גם אצל אחרים.
דמותו של הרב שך, הבוער בשעת השיעור, נחרתה בלב הסבא ולא נשכחה ממנו לעולם.
🏫 מנהל של תשע מאות תלמידים
אחר כך נעשה הסבא מורה, ולאט לאט התקדם. הוא לימד בבית הספר "יבנה", ובהמשך נעשה מנהל בית הספר היסודי.
בימיו היו בבית הספר כתשע מאות תלמידים, עם השלוחות. מספר עצום, במיוחד כשמשווים לימינו. ובאותה תקופה לא כל התלמידים הגיעו מבתים חזקים בשמירת מצוות. רבים הגיעו מבתים חלשים, והיה צריך לחזק אותם מאוד.
הסבא השקיע את כל כוחו בחיזוק התלמידים ובהעלאת רמת בית הספר. השיר שנכתב עליו אומר שרבים מהם שומרים מצוות רק בזכותו, וזוכרים לטובה את מילותיו החמות.
זה סוד של מחנך אמיתי: לא רק ללמד חומר, אלא לגעת בלב. מילה חמה של מנהל לילד מבית חלש יכולה לקבוע את כל דרכו בחיים. וכך, בזכות מילים כאלה, יש היום משפחות שלמות ששומרות תורה ומצוות.
כמנהל בית הספר "יבנה" חיזק הסבא תלמידים רבים, ורבים שומרים מצוות בזכות מילותיו החמות.
🔄 "איך הכול יכול להתהפך לטובה"
הסבא שלח את ילדיו לבתי ספר תורניים יותר, משום שהרגיש שבבית הספר עצמו, שהיו בו תלמידים רבים מבתים רחוקים, אין להם די חיזוק. היה זה צעד שדרש אומץ, והוא עורר עליו כעס.
בסופו של דבר החליט לעזוב את התפקיד, והלך ללמד בבית הספר הריאלי. משם הזמינו אותו ללמד גם בסמינר למורים. כך המשיך לחנך – רק במקום אחר.
ויש לזה המשך מפתיע. אחרי שנים, כשגרמניה הקלה בדרישות לפיצויים לניצולים, הוגשו בשמו המסמכים מאותה תקופה קשה, ובזכותם הוכרה זכותו לקצבה. עד סוף ימיו קיבל ממנה סכום נכבד.
הרב מסכם זאת במשפט אחד: תראו איך הכול יכול להתהפך. דבר שנראה בשעתו כפגיעה וכעוול, היה ברבות הימים לברכה. זה מה שאומרים חז"ל: "כָּל מַה דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב עָבֵיד".
גם קושי מר, כמו עזיבת בית הספר, יכול להתהפך ברבות השנים לטובה.
⏳ השיעור בשבת שלא בוטל
במשך שנים רבות מסר הסבא שיעור בכל שבת, שעה לפני מנחה, בבית הכנסת של המזרחי בעיירה. השיעור היה בפרשת השבוע, עם הרמב"ן ומפרשים נוספים. בתקופות מסוימות היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום, ומשתתפים רבים באו לשמוע.
והשיעור הזה היה אצלו קודש. היה זמן שבו חלה, ונאלץ לקבל טיפולים בירושלים. היה זה טיפול חדשני, שבאותם ימים עוד לא הכירו בצפון. הטיפולים נמשכו לאורך זמן, והיה עליו לשהות בירושלים כל השבוע.
ומה עשה? בכל שבוע חזר הביתה לשבת, רק כדי לא לבטל את השיעור. בשבת מסר את השיעור, ובמוצאי השבוע נסע שוב לירושלים לטיפולים. וכך שוב ושוב.
מי שעובר טיפולים יודע כמה הם מחלישים את הגוף. ובכל זאת – הוא לא ויתר. השיעור לציבור היה חשוב לו יותר מן המנוחה שלו.
גם בשנה של טיפולים קשים בירושלים, חזר הסבא בכל שבוע כדי לא לבטל את שיעור השבת.
📚 מה שנכתב דווקא בבית החולים
באותה שנה של טיפולים קרה דבר מעניין. הסבא עבד כל חייו על האותיות, וקיווה שנכדיו יוציאו את המפעל לאור. אבל בבית החולים לא היו לו כל הספרים והאנציקלופדיות שעליהם התבסס במחקר האותיות.
אז הגשים חלום ישן: לעבור על כל תרגום יונתן, ולחפש היכן יונתן כתב חידושים שאינם ברש"י ובמפרשים הקלאסיים. כך ישב כל יום שעות רבות וכתב, מבראשית ועד סוף התורה.
דוגמה מפרשת השבוע: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". המילה "אתה" נדרשת פעמיים: אתה, יהודה, הודית במעשה תמר – לכן אחיך יודו לך וימנו אותך למלך.
והנה הפלא: על האותיות, מפעל של שלושים שנה, יצאה רק חוברת קטנה. ואילו תרגום יונתן, שנכתב כמעט "מן הצד", יצא לאור, הורחב, ונמשך על כל התורה. הסבא היה אומר: "תורה שלמדתי באף, היא שעמדה לי". לפעמים דווקא מן הקושי צומחת ההצלחה הגדולה.
דווקא בשנת הטיפולים, כשלא יכול היה להמשיך במפעל חייו, כתב הסבא את החיבור שיצא ראשון לאור.
🏠 כיבוד הורים במסירות
השיר על הסבא אומר שקיים מצוות כיבוד הורים "בכל מאודו". הוא כיבד את הוריו בצורה מיוחדת מאוד.
לעת זקנתם, כשהיו חלשים וחולים, לא היה זה קל. לפעמים הכין להם אוכל במשך זמן רב, ובמקום מילת תודה שמע טענות: למה חסר זה, ולמה לא הבאת את ההוא. הרב מספר שראה זאת בעצמו, וזה נגע מאוד ללבו. אבל הסבא לא התרגש ולא נעלב. הוא אמר "לא נורא", והמשיך הלאה במסירות.
הוא אף קנה את הדירה שמעליו כדי שיהיה להוריו מקום לגור לידו, והכניס אותם ממש לתוך ביתו. הרב מציין שגם היום יש למשפחה מקום לאירוח אורחים בזכות אותו צעד.
וזו משימה לא פשוטה, לא רק לאדם עצמו אלא גם לבני ביתו. מי שעושה דבר כזה, צריך כוח גדול. הסבא ראה בזה מצווה, ועשה אותה בשלמות.
הסבא כיבד את הוריו בכל מאודו, והכניס אותם לגור בביתו, גם כשהמשימה הייתה קשה.
🕍 בית של יראת שמיים
הסבא קיבל את ייסוריו באהבה ובשמחה. למרות כל מה שעבר עליו – השואה, הגירוש, הקשיים בעבודה, המחלה – הוא אף פעם לא התלונן.
בביתו הקפיד מאוד על יראת שמיים וחינך את ילדיו לצניעות. כשניסו להכניס לבית השפעות מבחוץ שאינן ראויות, עמד בתוקף ולא הסכים.
וכך זכה: כל חתניו היו בוגרי ישיבות. בימים ההם זה לא היה מקובל כל כך, ובוודאי לא אצל אדם שלמד בעצמו רק שנה אחת בישיבה. אבל יראת השמיים שהייתה בו, והאהבה לתורה, נכנסו לכל ילדיו.
גם בבית הספר הריאלי המשיך ללמד במסירות עד גיל מבוגר. למה? כי היה אכפת לו שהילדים ילמדו תנ"ך כמו שצריך. בסמינר לימד מורות, וזה היה קל יותר, אבל הוא לא ויתר על הילדים. וכך, כפי שכתוב בשיר, זכה לראות דורות ישרים ומבורכים ההולכים בדרכיו.
הסבא חינך את ביתו לצניעות וליראת שמיים, ושמר על הבית מכל השפעה זרה.
💝 "אף פעם לא אמר לא"
הסבא היה אוהב צדקה וחסד מופלא. אצלו לא היה דבר כזה שמישהו בא לבקש ולא קיבל.
הרב מספר שפעם בא אליו וראה אדם מגיע לבקש פעמיים באותו עניין. שאל את הסבא, והוא ענה בפשטות: פעם אחת נתתי אני, ופעם אחרת נתנה אשתי. היו אנשים שידעו מראש שאצלו מקבלים תמיד.
אחרי שנפטר, מספר הוראות הקבע שנמצאו היה מדהים. גם המעטפות הרבות שהגיעו אליו העידו על כך: מי ששלח לו בקשה – קיבל. הוא לא אמר אף פעם "כבר נתתי לכם" או "זה יותר מדי". כולם, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו.
ומאין היה לו כל כך הרבה? הקדוש ברוך הוא נתן, והוא נתן הלאה. הסבא נפטר בשיבה טובה, בגיל תשעים ואחת. ואחרי ההקדמה הזו, עובר הרב אל הנושא שהיה כה יקר לו: האותיות.
הסבא נתן צדקה לכל מי שביקש, בלי לבדוק ובלי לסרב, ונפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ואחת.
✉️ ההסכמה שנכתבה ברגע האחרון
לחוברת על האותיות כתב הסבא גם הקדמה: למה בנויות האותיות כפי שהן, ואיך בנויים השורשים. אחד האדמו"רים התלהב מאוד מן הרעיון.
שנה לפני פטירתו החוברת הייתה מוכנה, אבל אמרו למשפחה: אי אפשר להוציא חוברת כזו בלי הסכמה. מי מכיר את מאיר שפריר? פנו לאותו אדמו"ר שהכיר אותו. החוברת שהביאו אליו נעלמה; הביאו עותק חדש, וגם הוא נעלם. כבר חשבו שאולי אינו רוצה לכתוב, והתביישו לחזור. אבל לא הייתה ברירה, וחזרו שוב והסבירו שבלי הסכמה החוברת לא תצא.
האדמו"ר הבין, ישב והכין הסכמה ארוכה מאוד, של שבעה עמודים. ביום שישי הודיע: ההסכמה מוכנה, בואו לקחת אותה. ובמוצאי אותה שבת – שבת פרשת ויגש – נפטר הסבא.
האדמו"ר התרגש מאוד מן הצירוף, והוסיף בסוף ההסכמה שורות על כך שנשמתו יצאה בטהרה בשבת קודש. כאילו חיכה הסבא בעולם הזה עד שיושלם הדבר.
ההסכמה לחוברת האותיות נשלמה ממש ביום שלפני פטירתו של הסבא – מעין חתימה מן השמיים.
🔤 מה פירוש "כתב אשורי"?
לפני שנכנסים לאותיות עצמן, יש להבין סוגיה לא פשוטה בכלל. אנחנו רגילים לאותיות שלנו, וקוראים להן "כתב אשורי". מה פירוש השם הזה?
יש לכך שני הסברים. אחד: הכתב נקרא כך מלשון אושר ושבח, כמו "בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת". כתב מאושר, כלומר כתב משובח, כתב טוב. ההסבר השני: הכתב נקרא כך משום שעלה עם עם ישראל מאשור, בשובם מן הגלות.
וכאן נכנסת שאלה נוספת. מי שמבקר במוזיאונים ובאתרים עתיקים יודע שבדרך כלל לא מוצאים שם את הכתב שלנו. ברוב הממצאים העתיקים מופיע "הכתב העברי" הקדום, שנראה שונה לגמרי.
אז מה היה באמת? האם התורה ניתנה בכתב שלנו? הרב מעיר שהיום יש לנו כלים שלא היו בעבר: מחקר וארכיאולוגיה, וכל ממצא מתפרסם לכולם. בזמן הגמרא, מאות שנים אחרי בית ראשון, היה קשה מאוד לדעת מה היה. ובכל זאת, הסוגיה בגמרא היא היסוד.
המילה "אשורי" יכולה להתפרש כמקום מוצאו של הכתב, או כ"כתב מאושר" – משובח ויפה.
⚖️ שלוש דעות בגמרא
הגמרא במסכת סנהדרין (כא ע"ב – כב ע"א) מביאה שלוש דעות. הדעה הראשונה היא הקיצונית ביותר: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ובלשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ובלשון ארמית. ביררו להם ישראל כתב אשורי ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית.
מיהם ה"הדיוטות"? הכותים, השומרונים. ובאמת, עד היום הזה השומרונים כותבים בכתב העברי הקדום.
הדעה השנייה היא דעת רבי: בכתב הזה, הכתב שלנו, ניתנה התורה. כיוון שחטאו ישראל, "נהפך להם לרועץ" – הכתב אבד מהם. וכיוון שחזרו בתשובה, החזירו להם אותו, שנאמר: "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ".
הדעה השלישית: הכתב לא השתנה כלל. נאמר "וָוֵי הָעַמּוּדִים" – מה העמודים לא נשתנו, אף הווי"ן לא נשתנו. ונאמר במגילת אסתר "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" – מה לשונם לא נשתנתה, אף כתבם לא נשתנה.
בגמרא בסנהדרין יש שלוש דעות: הכתב הוחלף בימי עזרא, הכתב אבד וחזר, או שהכתב לא השתנה מעולם.
🧱 הכתב על הקיר בבבל
לפי הדעה הראשונה, מה בדיוק קרה בימי עזרא? הרב מקשר זאת לסיפור מספר דניאל. בימי בלשאצר הופיעה פתאום יד שכתבה על קיר הארמון. איש מן החכמים שם לא הצליח לקרוא את הכתב. רק דניאל ידע לקרוא ולפרש: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", מה שבישר על נפילת המלכות.
לפי ההסבר בשיעור, היה זה הכתב האשורי, הכתב של התורה שלנו, שבאותם ימים לא היה מוכר. ומאז, בימי עזרא, חידשו אותו והתחילו לכתוב בו.
ולפי הדעה השלישית, מה היה הכתב העברי הקדום שמוצאים בממצאים? הוא שימש לדברי חול. את הכתב הקדוש לא העזו להשתמש לצרכים רגילים.
הרב מביא לכך משל מזמן הגמרא ומן הדורות שאחריה. יהודים רבים כתבו בכתב רש"י, ולא בכתב המרובע. כתב רש"י לא היה המצאה של רש"י; הוא היה כתב מקובל, ונקרא על שמו כי ספריו נדפסו בו ראשונים. כך גם בעבר הרחוק: לחולין כתבו בכתב אחר.
הכתב שהופיע על קיר ארמון בלשאצר, שאיש לא ידע לקרוא מלבד דניאל, מוסבר בשיעור ככתב האשורי.
🪨 מ"ם וסמ"ך שעמדו בנס
רוב הראשונים הלכו בעיקר לפי הדעה שהתורה ניתנה בכתב הזה שלנו. ויש לכך ראיות רבות. הגמרא דורשת הרבה מצורת האותיות ומן התגים. מסופר על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. אם הכתב חדש, על מה היה דורש?
ועוד: הגמרא אומרת "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים". הלוחות היו חקוקים מעבר לעבר, ולכן החלק הפנימי של אותיות סגורות היה צריך לעמוד באוויר. בכתב שלנו, המ"ם הסופית והסמ"ך סגורות לגמרי. בכתב העברי הקדום אין מ"ם סופית כלל.
הרב מוסיף בחיוך שהסתכל בכתב העתיק, וראה שגם שם יש אותיות סגורות, כמו העי"ן שהיא עיגול. אבל העיקר ברור: הדרשה מתאימה לכתב שלנו.
לכן, לדעת רוב הראשונים, הלוחות שכתב הקדוש ברוך הוא היו ודאי בכתב הקדוש שלנו. המחלוקת היא רק באיזה כתב כתבו את ספרי התורה הרגילים.
רוב הראשונים סוברים שהלוחות נכתבו בכתב האשורי, הכתב הקדוש שבו טמונים רמזים וסודות.
✨ כתב קדוש מדי לשימוש
כך מבינים את המחלוקת לפי הראשונים: האם כתבו ספרי תורה בכתב של הלוחות מן ההתחלה, או שבהתחלה כתבו אותם בכתב עברי, ורק כשעלה עזרא לארץ ישראל זכו ישראל לכתוב בכתב הקדוש?
הכתב שהקדוש ברוך הוא כתב בו את הלוחות היה בעיניהם כל כך קדוש, שלפי כמה דעות לא העזו להשתמש בו כלל, לא בדברי חול ואף לא בספרי קודש, עד ימי עזרא.
הרב מביא לכך משל מן הדורות האחרונים. בחוץ לארץ הרגישו יהודים שלשון הקודש קדושה מאוד, ולא רצו להשתמש בה לדיבור של חולין. לכן דיברו ביידיש, ואת לשון הקודש שמרו לתורה ולתפילה.
וכך גם בכתב: יש דברים שמרוב קדושתם שומרים אותם בצד. כשזכו ישראל בימי עזרא לחזור לארץ, זכו גם לחזור ולהשתמש בכתב הזה.
יש שסוברים שישראל לא העזו להשתמש בכתב הלוחות עד ימי עזרא, כמו יידיש מול לשון הקודש.
🌟 הרמב"ם: כתב מאושר
הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שהכתב שבו אנו כותבים את התורה הוא הכתב האשורי, ובו כתב הקדוש ברוך הוא את התורה. הוא נקרא "אשורי" מלשון אושר, משום שהוא המאושר שבכתבים.
ומה מיוחד בו? הרמב"ם מסביר שאותיותיו אינן מתחלפות זו בזו, ואין בקריאתו ספקות, משום שאין אותיות דומות זו לזו, ואין אות מתחברת לחברתה בשעת הכתיבה. דבר זה אינו קיים בשאר הכתבים.
זו אפוא הדעה העיקרית גם להלכה: הכתב הזה הוא הכתב הקדוש. ולכן עד היום משתדלים לנהוג בו בקדושה.
מי שמסתכל על האותיות בספר התורה, רואה לא רק צורות. הוא רואה כתב שיש בו רמזים וסודות, תגים ושינויים, שכבר היו בלוחות עצמם. וזה בדיוק העולם שהסבא אהב וחקר במשך שלושים שנה.
לפי הרמב"ם, בכתב האשורי נכתבה התורה, ושמו בא מכך שהוא המאושר והמשובח שבכתבים.
🖨️ מתי נכנס הכתב המרובע לשימוש
בעבר לא כתבו דברי חולין בכתב המרובע כלל. כתבו בכתב עגול למיניו, כתב רש"י וכדומה. עד לפני כמאתיים שנה, רוב היהודים כתבו כך את ההזמנות, את המכתבים ואת כל צורכי היומיום.
הכתב המרובע נכנס לשימוש הרגיל בעיקר עם הדפוס. ומכאן עולה שאלה הלכתית: האם לכתב המרובע יש קדושה? האם צריך להיזהר בו?
המנהג הוא שלכתב המרובע יש קדושה מסוימת, ויש להיזהר בו. לכן, כפי שמסביר הרב, לא ראוי להשתמש בו לכל דבר של חולין, וודאי לא בביזיון.
ויש להבחין בין דברים. גם עיתונים מודפסים באותיות מרובעות, אבל אין זה הכתב של ספר התורה. ובכל זאת, יש מקום להיזהר. השאלה היא עד כמה, ובזה דנו הפוסקים.
עד לפני כמאתיים שנה כתבו יהודים בכתב רש"י ובכתב עגול, והכתב המרובע נכנס לשימוש בעיקר בזכות הדפוס.
📕 פסקי הפוסקים
רבי משה פיינשטיין באגרות משה דן בשאלה זו. למעשה, גיליון שנפל ובו אותיות מרובעות של דפוס, אין בו איסור להכניסו לבית הכיסא, כל זמן שאינו מכיל דברי תורה שאפשר ללמוד מהם דינים.
לגבי כתב אשורי שנכתב ביד בדברי רשות, כותב שם שהאיסור אינו ברור. ובכל זאת, לכתחילה אנו מחמירים שלא לנהוג בו בביזיון.
כך גם פוסק הרמ"א ביורה דעה: יש אומרים שאסור לכתוב דברי חול בכתב האשורי שכותבים בו את התורה.
מה יוצא מכאן להלכה? צריך לכבד את הכתב. מי שכותב מכתב פשוט, שלא יכתוב אותו בכתב של סת"ם. ומי שרואה דף עם אותיות מרובעות, שיתייחס אליו בכבוד. ובכל ספק מעשי – שואלים רב.
דף מודפס שנפל אינו אסור להכנסה לבית הכיסא, אבל לכתוב דברי חולין בכתב אשורי יש להימנע לכתחילה.
🖋️ שלושה סוגי כתב בספר התורה
גם בתוך הכתב האשורי של ספר התורה עצמו יש היום שלושה סגנונות. הראשון הוא כתב "בית יוסף", לפי מה שפסק השולחן ערוך כיצד כותבים את האותיות. בכתב זה כותבים האשכנזים.
השני הוא כתב האר"י. רבי חיים ויטל מביא בשם האר"י ז"ל כמה שינויים בצורת שש אותיות. בכתב זה נוהגים חב"ד והחסידים.
השלישי הוא כתב הספרדים, שנמסר במסורת קהילות הספרדים, והם המשיכו לנהוג בו. הוא הדומה ביותר לאותיות שאנו רואים בגופן המודפס הרגיל.
ויש לזה גם השלכה מעשית. כתב ספרדי קל יותר לכתיבה, ולכן מחירו של מזוזה בכתב זה זול יותר. בכתב בית יוסף יש הרבה יותר דברים שפוסלים, ופחות מה שאפשר לתקן. סופר יכול לכתוב בזמן של מזוזה אחת בכתב זה שתיים בכתב ספרדי, ולכן המחיר כפול בערך.
בספרי תורה יש היום שלושה כתבים: בית יוסף, האר"י וכתב ספרדי, וכל קהילה נוהגת לפי מסורתה.
🔠 עולם שלם באותיות
כך הסתיים השיעור: ביסודות של הכתב הקדוש, ובהבנה שהאותיות שאנו כותבים וקוראים בהן אינן דבר פשוט. יש בהן קדושה, היסטוריה, הלכה ומסורת של דורות.
ואם חוזרים להתחלה, מבינים למה נבחר הנושא הזה ביום הפטירה של הסבא. במשך שלושים שנה חיפש ר' מאיר שפריר את סודן של האותיות והשורשים. הוא האמין, כמו שמובא בשם גדולי ישראל, שכדי להבין את משמעותה של מילה, צריך לחפש את המקום הראשון שבו היא מופיעה בתורה. שם נמצא שורש הבנתה.
הוא היה אדם שעבר את אחת התקופות הקשות בתולדות עמנו, ובכל זאת בנה בית של תורה, חינך מאות תלמידים, נתן צדקה בלי חשבון, וכתב חידושי תורה גם על מיטת חוליו.
יהי רצון שנזכה ללמוד את האותיות הקדושות באהבה, כמו שהוא למד, ושתורתו תמשיך להאיר. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
מאחורי כל אות יש עולם שלם, ולימוד האותיות הוא המשך דרכו של הסבא.