📚 כל השיעורים

🍭 מילה אחת בתרגום יונתן

סיפורו של ספר שכתב ר' מאיר שפריר ז"ל בימי טיפוליו בירושלים, ושני חידושים מפרשת לך לך: המתנה של פרעה, והמעשר מן השלל – עם ראיה למעשר ממציאה שמחזירים לפנים משורת הדין

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · סיפורו של ספר

⏳ ספר שחיכה עשרים ושתיים שנה

השיעור נפתח בסיפור של ספר. הספר הזה נכתב בכתב יד לפני עשרים ושתיים שנה, ורק עכשיו יצא לאור. כחמש עשרה שנה עברו מאז שהרב התחיל לערוך אותו.

והספר הגיע אליו ממש ברגע האחרון, ביום שישי האחרון, אחרי חצות. אחרי כל כך הרבה שנים, הנה הוא ביד. ברוך ה'.

מאחורי הספר עומד הסבא של הרב, ר' מאיר שפריר ז"ל. הסבא אהב מאוד את תרגום יונתן. במשך שנים היה מחפש בו, מתבונן מה יונתן מחדש, איזה פירוש מיוחד יש בו שאין במקומות אחרים.

בעמוד הפתיחה של הספר מופיעה גם הסכמה מגדולי התורה. אבל לפני שמגיעים לחידושים, כדאי להכיר את מי שעומד מאחורי התרגום, ואת הדרך המופלאה שבה נכתב הספר.

הספר נכתב בכתב יד לפני עשרים ושתיים שנה, ורק עכשיו, אחרי עבודה ארוכה, יצא לאור.

פרק א · סיפורו של ספר

🔥 יונתן בן עוזיאל, הגדול שבתלמידי הלל

מי היה יונתן בן עוזיאל? כולם מכירים את קברו בעמוקה, מקום שידוע כמסוגל מאוד לשידוכים. אבל מי היה האיש?

הוא היה תנא, תלמידו של הלל הזקן. חז"ל מספרים שהיו להלל שמונים תלמידים. הגדול שבכולם היה יונתן בן עוזיאל, והקטן שבכולם היה רבן יוחנן בן זכאי. ועל הקטן שבכולם אמרו שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, ואפילו שיחת מלאכי השרת – הכול ידע.

ואם כך היה הקטן, מה היה הגדול? אומרת הגמרא: כשהיה יונתן בן עוזיאל יושב ועוסק בתורה, כל עוף שפרח מעליו – מיד נשרף. התורה שלו הייתה אש ממש.

בחיוך מביא הרב את מה שאומרים בחורים: למה עמוקה מסוגלת לשידוכים? כי לכל אחד יש כל מיני היסוסים ודמיונות בראש. מגיעים לשם, ובאש התורה של יונתן כולם נשרפים – והשידוך מתיישר.

יונתן בן עוזיאל היה הגדול שבשמונים תלמידי הלל, עד שכל עוף שפרח מעליו בשעת לימודו נשרף.

פרק א · סיפורו של ספר

🧳 תורה שלמה במזוודה

לפני עשרים ושתיים שנה חלה הסבא במחלה, ונזקק לטיפולים. באותה תקופה היו הקרנות טיפול חדשני, ובמקום טיפולים אחרים החליט ללכת לטיפול הזה. אבל הוא ניתן רק בירושלים, והתהליך היה ארוך – כחודשיים.

מה עשה כל השבוע בירושלים? לקח איתו במזוודה את החומש "תורה שלמה", שמלקט את דברי המפרשים והראשונים על הפסוקים, ואת תרגום יונתן בן עוזיאל עם תרגום לעברית. כך ישב במלון פשוט בירושלים, בין טיפול לטיפול.

והוא התחיל לעבור, מ"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" ועד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". לאט לאט, בכל מקום שבו מצא שיונתן בן עוזיאל כתב חידוש – פירוש שאינו מוכר, שאינו ברש"י ואינו במדרש המפורסם – עצר וכתב.

בכל מקום כזה הביא את הפסוק ואת התרגום, וניסה להבין: מה היה קשה לתרגום? למה הוסיף מילים? הרי זה תרגום, ולמה הוא מפרש? ואחר כך חיפש אם יש לפירוש הזה מקור בדברי חז"ל.

בשבועות הטיפולים בירושלים לקח הסבא איתו חומש ותרגום, ועבר מבראשית ועד סוף התורה.

פרק א · סיפורו של ספר

🕯️ לא מבטלים את התמיד

ובאמצע כל זה, מדי יום חמישי, היה הסבא אורז את המזוודות וחוזר הביתה, לקריית אתא. מה היה לו שם בשבת שלא יכול היה לוותר עליו?

השיעור. בכל שבת מסר הסבא שיעור בבית הכנסת של המזרחי, שעה לפני מנחה. ואת התמיד לא מבטלים. השיעור צריך להימשך.

אז הוא חזר כל שבוע. היה בשבת בבית, מסר את השיעור, וביום ראשון שב לירושלים לטיפולים. וזאת למרות שטיפולים כאלה מחלישים מאוד את הגוף. הוא לא ויתר על השיעור.

וכך, בין טיפול לטיפול, בין נסיעה לנסיעה, נכתב הספר כולו. יש בזה לימוד גדול: גם מתוך החולשה, גם במקום זר ובזמן קשה, אפשר לבנות דבר שיאיר לדורות.

גם בשבועות הטיפולים חזר הסבא בכל שבוע הביתה, כדי לא לבטל את שיעור השבת.

פרק א · סיפורו של ספר

🖨️ מכתב יד לספר מודפס

אחרי שהרב התחתן, ביקש ממנו הסבא לעזור להוציא את דבריו לאור. הרב חיפש מה הכי מעניין ומה הכי מתאים להתחיל בו, ובחר בחידושי תרגום יונתן. חידושים על הפרשה – זה דבר שאנשים אוהבים ללמוד.

הוא התחיל לעבור על כתב היד, להקליד אותו במחשב, לסדר אותו בצורה מסודרת ולמצוא מקורות. העבודה נמשכה שנים, ותמיד היה משהו שעיכב.

לפני כשנה החליט: חבל, בוא נעשה מזה משהו. הוא הביא את החומר לעורך תורני מדרגה ראשונה, מומחה מבוקש מאוד. העורך עבר על הכול וכתב הערות בתחתית העמוד: היכן הדברים מוסכמים, היכן צריך עיון, והיכן אפשר להרחיב. העבודה ארכה זמן רב והייתה כרוכה בהשקעה גדולה.

אחרי פטירת הסבא הוציאו לאור את חומש בראשית. זה החלק הראשון, ולפי התגובות יחליטו על ההמשך. ועכשיו, כטעימה, כמה דברים מפרשת לך לך.

הרב ערך את כתב היד במשך שנים, ועורך תורני מקצועי הוסיף הערות, עד שחומש בראשית יצא לאור.

פרק ב · המתנה של פרעה

🐫 "ויהי לו" ולא "ויתן לו"

נאמר בפרשה: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". מה הייתה ההטבה של פרעה? הפסוק לא אומר במפורש שפרעה נתן לאברהם את הצאן והבקר.

והדבר בולט מאוד כשמשווים לסיפור הדומה בפרשת וירא, עם אבימלך. שם כתוב במפורש: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם". שם יש לקיחה ונתינה. ואילו כאן, אצל פרעה, כתוב רק "וַיְהִי לוֹ". מה פירוש "ויהי לו"? איך זה נהיה לו?

ויש קושיה מפורסמת עוד יותר, שכבר המהר"ל שואל אותה. בהמשך הפרשה אברהם אומר למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ". אברהם אינו רוצה לקבל מתנות ממלך. אם כך, איך קיבל מתנות מפרעה?

הרב מוסיף שאם היה הדבר קורה בימינו, היו העיתונאים מכינים על זה תיקים שלמים. אבל יש לכך תירוצים רבים ונפלאים. תרגום יונתן מתרץ זאת במילה אחת.

אצל פרעה לא כתוב שנתן לאברהם מתנות, אלא "ויהי לו" – ובזה מתחילה השאלה.

פרק ב · המתנה של פרעה

🦁 משל האריה והעוף

לפני התירוץ, מקדים הרב סיפור ידוע. היה פעם בג'ונגל אריה שאכל, ועצם נתקעה לו בגרון. הוא סבל מאוד, ולא יכול היה להוציא אותה.

צעק האריה לכל החיות: מי שיוציא לי את העצם מן הגרון, יקבל ממני, מלך החיות, שכר גדול!

בא עוף בעל מקור ארוך, הכניס את ראשו לתוך פיו של האריה, ושלף את העצם החוצה. כשסיים, ביקש את השכר שהובטח לו.

אמר לו האריה: שכר אתה מבקש? הרי הכנסת את ראשך לתוך פי, ויצאת משם בשלום! יש לך שכר גדול מזה?

המשל הזה מצחיק, אבל יש בו רעיון אמיתי. לפעמים הטובה שאדם מקבל ממי שחזק ממנו איננה מתנה, אלא שהחזק פשוט אינו לוקח ממנו את מה שיש לו. ובזה בדיוק נמצא הפתרון לשאלה על פרעה.

לפעמים ה"שכר" הגדול ביותר הוא שלא לוקחים ממך דבר.

פרק ב · המתנה של פרעה

📜 "משלו" – פטור ממס

תרגום יונתן מוסיף בתרגומו מילה אחת: "משלו" – "וַיְהִי לוֹ" כלומר היה לו מן הרכוש שלו עצמו. בספר מודגשות המילים שהתרגום מוסיף על לשון התורה, כדי שהקורא יראה מיד מה התרגום חידש.

ובמילה הזו, כך מסביר הספר, בא התרגום לשלול את ההבנה שפרעה נתן לאברהם את הרכוש שנזכר בהמשך הפסוק. הרכוש היה של אברהם מלכתחילה. וההטבה של פרעה הייתה שלא לקח ממנו מס, אלא הותיר לו את כל רכושו.

הרב מסביר: אדם עשיר מגיע למדינה זרה. בדרך כלל לוקחים ממנו מכסים, עשרה או עשרים אחוז, ואולי יותר. אבל פרעה אמר: אתה אחיה של שרה? כל מה שיש לך – נשאר שלך. פטור ממכס, כמו שאומרים היום.

וזה בדיוק כמו במשל של האריה: השכר הוא שלא לקחו.

לפי תרגום יונתן, ההטבה של פרעה הייתה שלא גבה מאברהם מס, והשאיר לו את כל רכושו.

פרק ב · המתנה של פרעה

💡 תירוץ שלם במילה אחת

עכשיו הכול מתיישב. ראשית, לשון התורה: למה לא כתוב "ויתן לו" כמו אצל אבימלך? כי פרעה לא נתן. כתוב "ויהי לו", משום שהרכוש פשוט נשאר אצל אברהם.

שנית, הסתירה במידותיו של אברהם. איך ייתכן שפעם אחת אברהם מסרב לקבל מתנות, ופעם אחרת מקבל? לפי התרגום אין סתירה כלל. אברהם לא קיבל מתנות מפרעה. הוא לא ביקש דבר, ורק השאירו לו את מה שהיה שלו.

הרב מתפעל: תראו כמה טמון במילה אחת. מילה קטנה של התרגום, והיא פותרת את לשון הפסוק ואת קושיית המפרשים כאחד.

הוא מוסיף שזהו פירוש מחודש מאוד, ואינו מכיר מפרשים אחרים שהלכו בדרך זו. זה בדיוק מה שהסבא חיפש בתרגום יונתן: מקומות שבהם יונתן אומר דבר שלא שומעים בשום מקום אחר.

המילה "משלו" מיישבת גם את לשון הפסוק וגם את הסתירה במידותיו של אברהם.

פרק ג · מעשר מן השלל

🛡️ מגן שסופג את המכות

חידוש נוסף מאותה פרשה. מלכי צדק מלך שלם יוצא לקראת אברהם אחרי מלחמת המלכים, ומברך: "וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ, וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל".

בחלק הראשון של הפסוק, "מִגֵּן צָרֶיךָ", המפרשים מסבירים בדרך כלל שה' מסר את אויבי אברהם בידו. אבל תרגום יונתן מפרש את המילה "מגן" כמו מגן ממש, שריון: ה' עשה את אויבי אברהם כמגן שסופג את המכות.

כלומר, האויבים היו בידי אברהם כמו מגן שמכים עליו. כל המכות נפלו עליהם, והם לא יכלו להשיב.

זה החלק הראשון. אבל עיקר החידוש נמצא בסוף הפסוק, במילים "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל". שם מסתתר פירוש שיש לו השלכה הלכתית מעשית.

לפי תרגום יונתן, ה' עשה את אויבי אברהם כמגן שסופג את המכות.

פרק ג · מעשר מן השלל

⚖️ מעשר – ממה?

"וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" – ממה נתן אברהם מעשר? מכל רכושו, או רק מן השלל שהציל במלחמה?

רש"י מפרש: "מכל אשר לו". כלומר, אברהם נתן מעשר מכל רכושו, בלי קשר למלחמה. וכך גם יש מדרש שאומר שאברהם היה הראשון שהפריש מעשר מכל רכושו.

תרגום יונתן מפרש אחרת. לפי התרגום, אברהם נתן מעשר מכל מה שהשיב – משלל המלכים ומן הרכוש שהציל. כלומר, המעשר היה מן השלל עצמו.

ובזה מתעוררת שאלה גדולה. הרי בהמשך הפרשה אברהם אומר למלך סדום שהוא לא ייקח דבר מן השלל, "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל". הוא מחזיר הכול. אם כך, למה הפריש מעשר משלל שלא נשאר אצלו? מכאן נולד דיון הלכתי מרתק, שמתחיל במעשה שהיה.

לפי רש"י נתן אברהם מעשר מכל רכושו, ולפי תרגום יונתן – רק מן השלל שהשיב.

פרק ד · מעשר ממציאה

💵 מעשה במאה שקלים

מעשה שהיה בארץ ישראל: נערה מצאה ברחוב מאה שקלים. בדרך הביתה התברר לה למי שייך הכסף. נניח, למשל, ששמעה אדם מספר לחברו: היום ברחוב הזה נפל לי שטר של מאה שקלים. ברור שזה שלו.

האם חייבים להחזיר? על פי ההלכה, כסף אין בו סימן, ובדרך כלל בעליו מתייאש מיד כשמגלה שאבד. לכן מן הדין הכסף שייך למוצא, גם כשברור למי היה שייך. מי שמחזיר במקרה כזה, עושה זאת לפנים משורת הדין.

הנערה רצתה להחזיר. היא סיפרה לאביה, ראש ישיבה גאון. אמר לה האב: אם את רוצה להחזיר לפנים משורת הדין – יפה מאוד. אבל לפני כן עלייך להפריש מעשר. כי הכסף, על פי ההלכה, שלך. מה שאת נותנת לבעלים הוא בעצם מתנה.

ואם כך, תני תשעים שקלים לבעלים, ועשרה – למעשר. ותגידי לו שהוא מקבל תשעים, כי את מפרישה מעשר.

נערה שמצאה כסף ורצתה להחזירו לפנים משורת הדין, שמעה מאביה שקודם עליה להפריש מעשר.

פרק ד · מעשר ממציאה

🔍 הראיה מאברהם אבינו

אחד מתלמידי החכמים, קרוב של אותו ראש ישיבה, אמר שיש לכאורה ראיה מן התורה לדין הזה. והראיה היא מפרשת השבוע, לפי תרגום יונתן.

לפי התרגום, אברהם נתן מעשר מן השלל שהשיב. והרי אברהם אמר למלך סדום שאינו לוקח דבר. הוא החזיר את כל הרכוש למלך סדום. ובכל זאת – קודם לכן הפריש ממנו מעשר. אם כך, מי שמחזיר דבר שאינו חייב להחזיר, צריך קודם להפריש מעשר.

אותו תלמיד חכם ראה אחר כך שהדבר כתוב גם בספרו של רבי חיים קניבסקי זצ"ל, "טעמא דקרא" על התורה, שנכתב לפני שנים רבות.

הוא מספר שבאותם ימים עוד לא היה רבי חיים מפורסם כל כך. אביו, הסטייפלר, עוד היה בחיים, והציבור פנה בעיקר אליו. רבי חיים ישב בכולל ליד שולחן צדדי, עם כתריסר ספרים פתוחים, ועבד על חיבורו על הרמב"ם. הוא ידע את הרמב"ם כולו בעל פה, וכל פעם שמפרש חלק על הרמב"ם – מיד הבחין בכך.

תלמיד חכם מצא ראיה לדין הזה בתרגום יונתן, וראה שהדבר כתוב גם בספרו של הגר"ח קניבסקי.

פרק ד · מעשר ממציאה

🤔 הקושיה מ"ולא תאמר"

ניגש אותו תלמיד חכם אל רבי חיים ואמר לו: ראיתי בספר של הרב שצריך להפריש מעשר. אבל לכאורה יש מקום לחלק.

מה החילוק? מי שמחזיר אבידה לפנים משורת הדין, עדיין עוסק במצוות השבת אבידה. הוא עושה יותר ממה שהדין מחייב, אבל זה עדיין אותו עניין. ואולי במקרה כזה לא צריך להפריש מעשר.

אבל אצל אברהם אבינו, הסיבה שהחזיר את השלל היא אחרת לגמרי. התורה אומרת במפורש: "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אברהם לא רצה שיהיה פתח לחילול ה', שיאמרו שמלך סדום הוא שהעשיר אותו. זה עניין נפרד, שאינו קשור להשבת אבידה. ולכן אולי שם צריך להפריש, וכאן לא.

רבי חיים שמע את החילוק, ואמר שאינו מקבל אותו. לא נראה לו. החילוק נשאר תלוי באוויר – עד שלימים התגלה דבר מדהים.

תלמיד החכם הקשה: אברהם החזיר את השלל רק כדי שמלך סדום לא יאמר "אני העשרתי", ואין זה דומה להשבת אבידה.

פרק ד · מעשר ממציאה

📖 רש"י שקורא את הפסוק בשני חלקים

אותו תלמיד חכם סיפר שלימים גילה דבר מדהים בחומש עם רש"י, דבר שקרא שנים רבות ולא שם לב אליו.

קודם כול, יש להבין שהסברה "ולא תאמר" לכאורה מוזרה. הרי אברהם ניצח במלחמה, ועל פי הדין הרכוש שייך לו. מה כבר עשה מלך סדום, שיוכל לומר "אני העשרתי"? וגם מלך סדום מבקש מאברהם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" – משמע שהכול כבר של אברהם.

רש"י, כפי שהוסבר בשיעור, קורא את הפסוק בשני חלקים. "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" – מן השלל עצמו לא אקח דבר. "וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" – וגם אם תרצה לתת לי פרס מאוצר המלוכה שלך, לא אקח. ועל החלק השני בלבד נאמר "ולא תאמר אני העשרתי".

ולמה לא לקח מן השלל עצמו? רש"י במסכת חולין מסביר: משום שהדבר דומה לגזל. שודדים לקחו את רכושם של אנשי סדום. גם אם מותר למציל לקחת, "זה לא מריח טוב".

לפי רש"י, "ולא תאמר" נאמר רק על הפרס מאוצר המלך, ואילו את השלל החזיר אברהם כי דמה לגזל.

פרק ד · מעשר ממציאה

✅ גם לפנים משורת הדין – מפרישים מעשר

הרב ממחיש: שודדים נכנסו לבנק ולקחו את הכסף. אדם רדף אחריהם והצליח לתפוס את השלל. אם יחליט לקחת את הכסף לעצמו – גם אם על פי הדין מותר לו, זה לא נראה טוב. וכך גם אברהם: רכוש שנגזל מאנשי סדום, הוא לא רצה ליהנות ממנו.

ואם כך, הסיבה שאברהם החזיר את השלל עצמו אינה "ולא תאמר", אלא מעין לפנים משורת הדין: הכסף היה שלו, אבל הוא לא רצה ליהנות מדבר שדומה לגזל. ובכל זאת, לפי תרגום יונתן, לפני שהחזיר – הפריש מעשר.

החילוק נופל, והראיה חוזרת למקומה: מי שמחזיר דבר לפנים משורת הדין, צריך קודם להפריש ממנו מעשר. יש לציין שזהו חידוש, ולא הכול מסכימים לו; למעשה – יש לשאול רב.

והרב מסכם בהתפעלות: תראו כמה טמון במילה הקטנה "מכל" בתרגום יונתן. זה בדיוק מה שהסבא אהב לחפש – מילה אחת, ובתוכה עולם שלם.

גם אברהם החזיר את השלל לפנים משורת הדין, ובכל זאת הפריש מעשר – וכך הראיה חוזרת למקומה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה