♾️ מה פירוש אינסוף
השיעור הזה, בסדרת המבוא לתורת הקבלה, מתקדם צעד נוסף ונכנס לגבול שבין ההקדמות לבין הקבלה עצמה: עשר הספירות. ולפני כן הזכיר הרב יסוד חשוב. הרצון של הבורא הוא רצון אינסופי. בספרים מסמנים את האינסוף בראשי התיבות א"ס.
"כשאני אומר את המילה אינסוף", אמר הרב, "אני כמעט משוכנע שאף אחד אינו מבין אותה". לא מפני שהשומעים אינם מסוגלים, אלא מפני שאנחנו חיים במושגים של עולם מוגבל. כשהיינו ילדים, דבר גדול היה "משהו שמגיע עד אמריקה". אבל אינסוף פירושו שאין לו סוף, והדמיון שלנו אינו מסוגל לקלוט זאת.
כל החיים שלנו בנויים על מידות: גדול יותר, קטן יותר. כשמדברים על אדם עשיר, אנחנו מבינים שיש לו הרבה כסף. אפשר להוסיף עוד כמה אפסים. אבל אינסוף אינו קיים במושגים שלנו. לכן כשאנחנו מדברים על אינסוף, זה יותר דמיון מאשר הבנה.
ובכל זאת, עד כמה שאפשר להבין, צריך לדעת: הרצון של הבורא הוא אינסופי. לאדם לעולם לא יהיה רצון אינסופי, מסיבה פשוטה. אני יכול לרצות רק דברים שאני יודע ומכיר, ומספר הדברים שאני מכיר מוגבל. גם מי שיש לו תאוות שאין כדוגמתן, תאוותיו ורצונותיו מוגבלים.
הרצון של הבורא אינסופי, ואנחנו, שחיים בעולם מוגבל, כמעט אין לנו מושג מהו אינסוף.
🎲 העולם המוגבל – שש
הבריאה שלנו היא בריאה מוגבלת. העולם הזה, בלי ההשגחה האלוקית שבו, מסומן בדרך כלל במספר שש. למה? כי המספר שש מבטא הגבלה. כל חומר מוגבל. במושגים רוחניים יש דברים בלתי מוגבלים, אבל כל דבר גשמי מוגבל משישה כיוונים: מארבעת הצדדים, מלמעלה ומלמטה.
לא משנה אם הצורה היא משולש או משושה. כמה פאות שיהיו לה, היא מוגבלת מן הצדדים, מלמעלה ומלמטה. יחד – שישה. המספר הזה יהיה חשוב בשיעורים הבאים.
ודרך אגב הוסיף הרב: המילה "שש" עצמה רומזת על המהות שלה בצורת הכתיבה. כותבים אותה בשתי אותיות שי"ן. ספרו את הקווים שבמילה, ותבינו מיד למה קוראים לה כך. ואל יאמר אדם: מתוך מיליון מילים מצאת מילה אחת מעניינת. בשיעורים הבאים יתברר שאין מילה בתנ"ך שהאותיות שלה, צורתן וסדרן אינם מבטאים את מהותה. במילה "שש" זה פשוט בולט וקל להרגיש.
כל דבר גשמי מוגבל משישה צדדים, ולכן העולם הזה מסומן במספר שש.
🧩 הספירות – רצון מוגבל
ומכאן שאלה. העולם שלנו מוגבל. אם הרצון האלוקי הבלתי מוגבל הוא שהיה הסיבה לבריאתו, מה תהיה התוצאה? אלוקים רצה רצון בלתי מוגבל, והתוצאה יצאה מוגבלת – כאילו אינו כל יכול. כמובן שזה לא ייתכן.
אלא הסיבה לבריאת העולם המוגבל היא שהרצון לבריאה היה גם הוא רצון מוגבל. יש רצון אינסופי ויש רצון מוגבל. אבל אין אלה שני רצונות נפרדים. מי שרוצה מיליון, רצונו כבר כולל את הרצון לחצי מיליון – החצי נמצא בתוך המיליון. הרצון המוגבל הוא חלק מן הרצון האינסופי.
את הרצון המוגבל הזה קוראים ספירות. אם הבנו מה פירוש רצון מוגבל, הבנו מה הן ספירות. האלוקים בעצמותו בלתי מוגבל, ורצונו בלתי מוגבל. "נחתוך" ממנו חתיכה – יהיה לנו רצון מוגבל. לא דבר בפני עצמו, אלא חלק מן הרצון האינסופי. זו הספירה.
ואומרים שיש עשר ספירות. פירוש הדבר: יש עשר דרכים של התגלות הרצון המוגבל. בספרי הקבלה יש לספירות גם שם נרדף: מידות. כי הרצון האלוקי מתגלה בתכונות ובמידות. חסד, למשל, הוא תכונה, והוא גם מידה. כשהקדוש ברוך הוא רוצה לגלות את החסד שלו, הוא מגלה אותו דרך הספירה שנקראת חסד. וכשהוא רוצה לגלות את הגבורה, היא מתגלה דרך הספירה שנקראת גבורה.
הספירות הן הרצון האלוקי בהגבלה, חלק מן הרצון האינסופי, שדרכו נברא העולם המוגבל.
🌱 שורשים נסתרים
בכל פעולה שאדם פועל בעולמות התחתונים, בין גשמית ובין רוחנית, יש שורשים בעולמות העליונים. מה שקורה בעולם התחתון הוא תוצאה של השורש שלמעלה.
מי שמעולם לא עקר עץ, רואה עץ גדל ואינו יודע שיש לו שורשים. אבל כל מה שאני רואה צומח מעל פני האדמה קיים בזכות שורש נסתר מתחתיה. את שורשי העץ קל לגלות: חופרים ורואים. אבל לחפור בעולמות העליונים עדיין איננו יכולים. הגענו לירח, אבל לחפור בעולמות העליונים אי אפשר. ולכן איננו רואים את השורשים האלה.
ובכל זאת, לפי תורת הקבלה, לכל פעולה ולכל מאורע בעולם התחתון יש שורש בעולם העליון, וממנו הוא צומח ומתפתח. ומכאן מובן מה הן הספירות: כלי להתפשטות ולהעברת הרצון האלוקי. יש רצון אלוקי, יש מידות אלוקיות, והספירות הן כמין צינור שמעביר את הרצון מן השורשים העליונים ועד ההגשמה בפועל בעולם הזה.
כשמדברים על מידת החסד, הכוונה להתגלות הרצון האלוקי בחסדים. החסד מתפשט בעולמות העליונים דרך הספירה הנקראת חסד, ומגיע עד העולמות התחתונים. זו מידת החסד שאנחנו פוגשים לפעמים כאן, בעולם שלנו.
לכל מעשה ולכל מאורע בעולם התחתון יש שורש בעולמות העליונים, והספירות הן הצינור שמוריד את הרצון למטה.
🏢 המנכ"ל וסגניו
כדי להבין זאת הביא הרב משל ממערכת מנהלית. יש מנכ"ל, תחתיו סגן מנכ"ל, ותחתיו כמה מנהלי מחלקות. למנכ"ל יש סמכויות בלתי מוגבלות במפעל. גם לסגן יש סמכויות, וגם לכל מנהל מחלקה. האם הסמכויות של הסגן ממעטות משהו מסמכויות המנכ"ל?
לכאורה זה קשה. אם יש מאה שקלים ומחלקים אותם, ומישהו קיבל עשרים, נשארו רק שמונים. אז איך זה שהסמכויות של הסגנים אינן ממעטות מסמכות המנכ"ל? מסיבה אחת: כל אחד מהם קיבל את סמכותו מכוח מי שמעליו. הסמכות של המנכ"ל כוללת את כל הסמכויות של מי שתחתיו, שהרי הם קיבלו אותן ממנו, והם אינם אלא נציגיו.
ובנמשל: המנכ"ל הוא הרצון האינסופי. ממנו מסתעפים רצונות מוגבלים רבים – הספירות. אבל כולן קיימות מכוחו של הרצון האינסופי, ולכן אינן ממעטות ממנו דבר. לכן בספרי הקבלה מכנים במקומות רבים את הספירות בשם "אור נאצל" – אצילות מן האור האינסופי.
הספירות אינן גורעות מן הרצון האינסופי, כמו שסמכויות הסגנים אינן גורעות מסמכות המנכ"ל.
🪑 השולחן והנגר
"אני קם בבוקר ורוצה לבנות שולחן", שאל הרב, "מה אני עושה?" אני לא הולך לשתול עצים ולחכות חמש שנים עד שיגדלו, כדי לחתוך אותם ולעבד אותם לעצים. ובינתיים אני גם לא מחפש מכרה ברזל כדי לחצוב מתכת ולייצר ממנה מסמרים. ברור שלא. אני נכנס לחנות אחת וקונה קרשים, בחנות שנייה מסמרים, בשלישית דבק, ועכשיו אני בונה שולחן.
תהליך היצירה של השולחן לא התחיל ביום שהנגר התחיל לדפוק מסמרים. הוא התחיל ברגע שנטעו את העצים. אבל לנגר אין קשר לשלבים המוקדמים. יש לו רק החלק שלו. כל יצירה שלנו בעולם הזה היא חלקית. ואם במקרה אדם אחד עשה את כל השלבים בעצמו, זה מקרי. כל פעולה היא יחידה בפני עצמה.
וגם אחרי שבניתי את השולחן, אין זה קובע איך ישתמשו בו. אחד יאכל עליו, שני יכתוב עליו, שלישי ישתמש בו לדבר אחר. אם ישמרו עליו או ישברו אותו – זה כבר אינו נוגע ליצרן.
בריאת העולם אינה כזאת. בריאת העולם מושלמת. לא רק במובן שאין בה פגמים, שאינה "סוג ב'". היא מושלמת גם במובן שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מן השלב הראשון, מן האפס, ועד השלב האחרון. הכול מעשה ידיו, לא חלק ממנו.
כל יצירה אנושית היא חלקית, אבל בריאת העולם שלמה מן השלב הראשון ועד האחרון.
📐 אין כל חדש תחת השמש
שלמה המלך אומר בקהלת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". בלי להתפלסף – האם אנחנו מסכימים? הרי כל יום צומח עץ חדש בגינה. בבית היולדות נולדים ילדים חדשים. ויש תגליות חדשות והמצאות טכנולוגיות בלי סוף. אם שלמה המלך אומר זאת, ברור שיש כאן עומק.
המשל: אדם בונה דירה חדשה והולך לאדריכל. האדריכל אינו מתכנן רק חדרים. הוא מתכנן את נקודות החשמל ואת נקודות המים, ואיפה תעמוד הספרייה. כרגע אין לבעל הבית מדיח כלים. אבל אדריכל נבון לא יאמר "אין מדיח, אז אין צורך". הוא יודע שאולי בעוד שנתיים יחליטו לקנות מדיח, ואז יצטרכו לשבור קירות ואינסטלציה. ולכן הוא מכין מראש מקום מתחת לארונות המטבח, עם נקודת מים ונקודת חשמל.
עדיין אין מדיח, ולא רואים שום דבר. אבל הכול כבר מוכן. אדריכל טוב חושב לא רק על הצרכים של היום, אלא על כל הצרכים העתידיים, עד כמה שאדם מסוגל לחשוב.
וכך מחשבת הבריאה של הקדוש ברוך הוא. היא אינה רק על הרגע של ששת ימי בראשית. בתכנון הבריאה כלול כבר כל מה שעתיד להתחדש במשך כל שנות העולם: כל תופעת טבע, כל התפתחות טכנולוגית, כל גילוי – מכוון בדיוק לפי צורכי העולם.
כל מה שמתחדש בעולם כבר נמצא בתוכנית הבריאה, כמו שקע שאדריכל טוב מכין מראש.
🍉 הטבע מתאים את עצמו
הרב הביא דוגמה שאינה טכנולוגית, אבל מעניינת מאוד. בימי קדם, כך עולה מן התנ"ך וממקורות נוספים, היה מקובל שאדם נושא יותר מאשה אחת. יעקב נשא כמה נשים, ולבן אמר לו בפשטות לקחת את לאה וגם את רחל. כיום, לפי חוקי מדינות המערב, מותר לאדם לשאת רק אשה אחת.
והנה, הסטטיסטיקה העולמית של הלידות היא בערך מחצית זכרים ומחצית נקבות. אם כן, בימי קדם, כשהיו שנשאו כמה נשים, היה צריך להיווצר מחסור – לאחרים לא היו נשארות נשים. אבל לא שמענו על בעיה כזאת. הנביאים מוכיחים את העם על דברים רבים, ועל זה לא שמענו.
הרב הציע הסבר אפשרי. למערכת החיסונית של נקבות יש עמידות רבה יותר מזו של זכרים. בדורות קודמים, כשתמותת התינוקות הייתה גבוהה מאוד בגלל מחלות ומגפות, נפטרו יותר תינוקות זכרים. היום, כשהרפואה התגברה על רוב המחלות, כמעט כולם מגיעים לבגרות. והחוקים בעולם המערבי לא נקבעו בהתייעצות עם רופאים. ובכל זאת, המציאות התאימה את עצמה למערכת שהחברה צריכה.
ויש גם דוגמאות פשוטות יותר. הפירות העסיסיים, המלאים במים, מבשילים בקיץ, כשהגוף זקוק למים. ובחורף, כשמצטננים, זו עונת הפירות שאומרים שיש בהם סגולה נגד הצטננות. אין אלה דברים גדולים, אבל רואים איך הטבע מותאם לצרכים, כי הקדוש ברוך הוא מתאים את העולם לפי הצורך.
פעמים רבות רואים איך הטבע מותאם לצרכים של בני האדם בכל דור.
🏛️ האדריכל של העולם
כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא לא ברא אותו כך: "עכשיו אין הרבה אנשים ואין בעיות, וכשיתעוררו בעיות – נסתדר". האדריכל של העולם כבר לקח בחשבון את כל הצרכים העתידיים.
אם היום יש מכוניות ומטוסים, פירוש הדבר שבששת ימי בראשית היה גלוי וידוע לפניו שהתפתחות המסחר וצורכי העולם יחייבו אותם. לא היה צורך לברוא את המכונית מיד, או לתת לאדם הראשון את היכולת לייצר מטוס. אבל מראש תוכנן, שביום שהאנושות תזדקק לכך, תהיה בתוך חוקי הטבע האפשרות לעשות זאת. שורש כל ההתפתחות – המדעית, החברתית וכל השאר – כבר מונח בששת ימי בראשית.
ועכשיו נקרא שוב את דברי שלמה המלך, ונראה כמה המילים מדברות בעד עצמן. "מה שהיה הוא שיהיה" – יש הרבה דברים חדשים, נכון. אבל כל מה שיהיה, כבר היה. הוא כבר נמצא בתוכנית. עוד לא ראית אותו, כי עוד לא היה בו צורך. עוד לא קנית מייבש כביסה, ולכן לא ראית שמשתמשים בשקע. אבל השקע נמצא שם, אולי מכוסה בינתיים בטפט.
"ומה שנעשה הוא שייעשה" – רק מה שנעשה בתוכנית, רק הוא ייעשה. דברים שאינם בתוכנית לא ייעשו.
שורש כל ההתפתחות המדעית והחברתית כבר הונח בששת ימי בראשית, ומתגלה רק כשמגיע הצורך.
📚 שנת שש מאות לאלף השישי
הדברים מעניינים מאוד, והם נכונים בעשרות תחומים. בזוהר נאמר על הפסוק "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ... נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה", שבשנת שש מאות לאלף השישי עתידים להיפתח שערי החכמה שלמעלה ומעיינות החכמה שלמטה. כל מדעי תבל, כל ההתפתחות הטכנולוגית בעולם, יתחילו אז.
זו נבואה של הזוהר מלפני מאות רבות של שנים. ומדוע אז? כנראה כי אז יהיה הצורך. ואכן, כל מדעי הטבע תפסו את הזינוק שלהם במאתיים, מאתיים וחמישים השנים האחרונות. עד אז הם קפאו על שמריהם.
והרב הוסיף שאם מחפשים בתלמוד ובזוהר, רואים שחכמים ידעו דברים מפליאים, והבטיח להביא לכך דוגמאות בשיעורים הבאים. לדבריו, הם הבינו את התופעות עצמן, אבל לא היה אפשר להוציא אותן אל הפועל. את התוכנית ידעו, אבל כל זמן שלא היה צורך, הדבר לא התגלה בפועל.
הזוהר ניבא שבאלף השישי ייפתחו מעיינות החכמה, ואכן במאתיים השנים האחרונות זינקו המדעים.
🍎 תגליות באותה שנה
הרב הביא בשם הסופר מרק טוויין, שכתב על התגליות הטכנולוגיות בעולם, דבר מדהים. לפעמים עשרות מעבדות, חוקרים, פרופסורים ומדענים יושבים שנים וחוקרים, ואינם מוצאים כלום. סוגרים להם את ברז התקציבים. כמה שנים אחר כך, מישהו באקראי, שאינו חושב על כך כלל, מגלה את מה שחיפשו שנים. כמו שאול, שהלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה.
את כוח המשיכה של כדור הארץ, כולם יודעים, גילה ניוטון כשראה תפוח נופל. כמה אנשים ראו תפוחים נופלים במשך אלפי שנים לפניו, ואף אחד לא חשב על זה. גם את החיידקים לא גילה מי שחיפש אותם במיקרוסקופ. היו אופטיקאים שהרכיבו עדשות בזווית שיצרה הגדלה עצומה, ופתאום ראו כתמים קטנים. בהתחלה חשבו שהמשטח מלוכלך, ניקו וניקו, והוא לא נוקה – עד שהבינו שיש כאן חיידקים.
דברים מתגלים לפעמים באקראי. אבל המפליא יותר, כך הובא, הוא שאותם חיידקים, שלא ידעו עליהם אלפי שנים, התגלו פתאום באותה שנה בכמה מקומות. החשבון הדיפרנציאלי התגלה בשני מקומות כמעט באותו זמן. בשנה שבה גילה ניוטון את כוח המשיכה, הגיעו אליו גם חוקרים אחרים. והטלגרף הומצא כמעט באותו זמן בכמה ארצות.
מה קרה כאן? אלפי שנים לא המציאו, ופתאום כולם מגלים. למי שאין לו תשובה, זו רק אחת מתופעות הפלא. לנו יש תשובה: כל דבר כבר נמצא בתוכנית, ובתוכנית כתוב גם מתי יתגלה. אפשר לחקור אלפי שנים ולא לגלות, כי לא הגיע זמנו. וכשמגיע הזמן, ייתכן שחמישה אנשים יגלו אותו בבת אחת. וכך אמר רבי נחמן מברסלב: כל תגלית נקבע מראש מתי תתגלה ואיך תתגלה.
כשמגיע זמנה של תגלית, היא מתגלה – לפעמים בכמה מקומות בבת אחת.
💡 הבית יוסף והמלמד
הכלל הזה נכון גם במימד הגשמי וגם במימד הרוחני. תורת הנסתר, שלפני דורות כמעט איש לא דיבר עליה, נלמדת היום בכל מקום. גם בחכמת הרוח יש לכל דבר זמן משלו, וכשמגיע הזמן – "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". וחז"ל אמרו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הראה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. הכול כבר בתוכנית, הכול חלק מן התורה. אז למה לא ידעו זאת קודם? כי עוד לא היה צורך שיתגלה.
ומספרים על הבית יוסף, רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שכל עם ישראל חי לפיו. פעם למד קטע בתורה ולא הצליח להבין אותו, והדבר נגע מאוד ללבו. ערב אחד, פתאום, כמו הבזק, התגלה לו הפירוש. שמחה גדולה אפפה אותו.
למחרת הסתובב ברחוב, ושמע מלמד תינוקות מלמד את הילדים בדיוק את אותו קטע. מתוך סקרנות עמד להקשיב: איך יסביר להם קטע שהוא עצמו לא הבין שנים? והנה הוא שומע שהמלמד מסביר להם בדיוק את הפירוש שנכנס לו בהבזק בלילה הקודם.
לפני שהגיע זמנו של הדבר להתגלות, אפשר היה ללמוד שנים ולא להבין. אבל אחרי שהתגלה, הוא כבר מן הדברים שהגיע זמנם, ומתגלה לכל העולם. וזה גם הסוד של גילוי חכמת הנסתר בדור שלנו. מחשבת הבריאה כוללת כבר את כל התפתחות הבריאה, במשך כל אלפי שנות קיומה.
חידוש בתורה שהגיע זמנו להתגלות – מתגלה לכל העולם.
🔥 האש והכביש
אחרי שהדברים התבהרו, הרשה לעצמו הרב לדייק. קודם נאמר שהרצון המוגבל הוא חלק מן הרצון האינסופי. לפי זה יוצא שהרצון האינסופי ניתן לחלוקה. אבל זה לא ייתכן. דבר אינסופי אינו ניתן לחלוקה. אם הוא מתחלק, הורדת ממנו חלק, והוא כבר אינו אינסופי. הכוונה היא שהרצון הנובע מן הרצון האינסופי אינו ממעט אותו.
משל: הדלקתי מדורה. יש בה אור, יש בה חום, ואפשר גם לבשל עליה. האם בזה שאני מתחמם ממנה, אני ממעט את האור שלה? האם בגלל שאני קורא לאורה, היא נותנת פחות חום? ודאי שלא. האש אינה מתחלקת לשלוש מחלקות – חום, בישול ותאורה. האש היא אש. פעם משתמשים בה לזה, פעם לזה, ופעם לשלושתם יחד.
ועוד משל: יש כביש באורך קילומטר. כדי לעבור אותו, כשכל פסיעה שלי היא חמישים סנטימטר, אני צריך אלפיים פסיעות. האם פירוש הדבר שהכביש מתחלק לאלפיים חלקים? ברור שלא. זה שאינני מסוגל לקפוץ אלף מטר בבת אחת, אינו סיבה לראות את הכביש כאלפיים יחידות. בעיניי, מבחינה טכנית, הוא נעשה אלפיים יחידות. אבל במהותו הכביש הוא אחד.
דבר אינסופי אינו מתחלק; הוא נראה מחולק רק מפני המגבלה שלנו.
⚡ הזרם והמנוע
וכך הזרם החשמלי. הוא מדליק את הנורות, מפעיל את המקרר, את מכונת הכביסה ואת המזגן. האם הזרם מתחלק? אין זה זרם מסוג א' וזרם מסוג ב'. זה אותו זרם. תחבר אותו לנורה, הוא ידליק נורה. תחבר אותו למכשיר אחר, הוא יפעיל מכשיר אחר. והזרם נשאר תמיד אותו זרם. כמובן, זה רק משל.
ונלך עוד צעד. יש מיקסר. המנוע בסך הכול מסובב גלגלים. אם אני מחבר אליו מטחנה, הוא טוחן. אם אני מחבר בלנדר, הוא מערבל. אם אני מחבר מקצף, הוא מקציף. המנוע הוא אותו מנוע. הפעולה תלויה במה שהרכבתי עליו, אבל אין זה משנה את המנוע עצמו.
בספר איוב כתוב: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקַהּ". הסתכלו על האדם, ותוכלו להבין משהו באלוקות. האדם הוא משל להבין את האלוקות. ותמיד הנמשל גדול מן המשל. מפני שהוא עמוק כל כך, נותנים לנו משל שמצמצם אותו, ועל ידו אנחנו מדמיינים לעצמנו משהו מן הנמשל.
אותו זרם מדליק נורה ומפעיל מזגן; אותו רצון מתגלה בחסד ובגבורה.
👁️ הנשמה והחושים
באדם יש נשמה, והיא שמפעילה את החושים. ההוכחה: ברגע שהנשמה מסתלקת מן האדם, הוא כבר אינו רואה, אינו שומע ואינו מריח. החושים מסתלקים. ברור שאותה נשמה, כשהיא קשורה עם העין, מפעילה את הראייה; כשהיא קשורה עם האוזן, מפעילה את השמיעה; וכשהיא קשורה עם האף, מפעילה את חוש הריח. זו אותה נשמה.
באותה מידה, הרצון של הבורא הוא אחד. הכול תלוי דרך איזה צינור מעבירים אותו. אם מחברים אליו את הספירה שנקראת חסד, הרצון האלוקי מתגלה כחסד. אם מחברים אותו לגבורה, הוא מתגלה כגבורה. הרצון האינסופי אינו מתחלק לעשר ספירות. זה אותו רצון, ובכל ספירה שהוא עובר בה, הוא יוצר דברים אחרים ומתגלה לנו בצורה אחרת.
ולפי זה, כל הספירות הן תארים וכינויים לבורא, אבל אינן הבורא עצמו. הבורא עצמו אין בו חלוקה – הוא אחד. הספירות הן רק כלים שבאמצעותם הוא מתגלה לנו. אף אחד לא יאמר שהבורא "הוא חסד" או שהבורא "הוא גבורה". מה שנאמר הוא שהבורא "רב חסד", כלומר יש בו את מידת החסד, או את מידת הגבורה.
הספירות הן כינויים ותארים שדרכם מתגלה הבורא, אבל הבורא עצמו אחד ואין בו חלוקה.
🏗️ הרצון לבנות
אחרי ההקדמות האלה אפשר לגשת לספירות עצמן. נניח שהתעוררתי יום אחד בבוקר, משועמם, בלי טעם בחיים, והחלטתי שהייעוד שלי בחיים הוא לבנות. עוד לא הספקתי לחשוב מה לבנות. אחרי ארוחת הבוקר אתחיל לחשוב. מה מניע אותי לפעול? התעורר בי רצון לבנות.
אחר כך התיישבתי לחשוב מה לבנות. היו לפניי אפשרויות רבות, והחלטתי: אני בונה בית. זה כבר שלב שני. הרצון לבנות הוא אפילו לא תכנון; הוא רק הכוח הראשון שמניע אותי להתחיל לתכנן. הרצון לבנות מקיף מאוד, כללי מאוד: זה יכול להיות בית, בית חרושת או צריף. כשאמרתי "בית", צמצמתי מעט, וזו כבר תחילת התכנון.
אבל זה לא נגמר כאן. עכשיו צריך לתכנן בדיוק איזה בית. נמצא שעברתי שלושה שלבים: הרצון לפעול בכלל, ההחלטה מה לפעול, והתוכנית המפורטת. אחר כך מתחילים לבנות בפועל: לוקחים פועלים ובונים. והשלב האחרון: אחרי גמר הבנייה, משתמשים במבנה.
ומפני שזה משל לאלוקות, כך הוא גם בבריאת העולם, בעשר הספירות. כמו שאצל האדם הבונה יש קודם רצון כללי לבנות, אחר כך החלטה ותוכנית כללית, אחר כך פירוט התוכנית לכל פרטיה, אחר כך הבנייה בפועל, ולבסוף הדייר שנכנס לגור בבית – כך גם בספירות. נראה עכשיו, שלב אחר שלב, איך כל אחד מן השלבים האלה מקביל לספירה אחרת, ומה כל ספירה מלמדת על דרך הנהגתו של הבורא בעולם. ושוב צריך לזכור: כל זה משל בלבד, משל מצומצם, כדי שיהיה לנו פתח להבין מעט את הנמשל העמוק.
כמו אצל אדם שבונה, גם בבריאה יש רצון כללי, תכנון, ביצוע ושימוש.
👑 הכתר – רצון מקיף
הספירה העליונה ביותר היא הכתר. הכתר עדיין אינו מתייחס לספירות עצמן. הוא נחשב אחת מעשר הספירות, אבל בעצם הוא רצון כללי מאוד: רצון לפעול, לעשות, לברוא, שעדיין אינו מתייחס לדבר מסוים. הוא מקיף את הכול, והוא הסיבה לכל מה שאחריו. לכן נקרא הכתר בספרי הקבלה גם "מקיף". זה כמו הרצון לבנות במשל: דבר לא מוגדר, מקיף וכללי.
ולפי זה הכתר מתחלק לשניים. מצד אחד, מפני שהוא כל כך מקיף, הוא עדיין קשור לרצון האינסופי, לאלוקות עצמה. מצד שני, הוא הכוח שמניע את הפעולות בפועל, את כל עשר הספירות. הוא הסיבה לכך שמתחילים לתכנן, לבנות ולעשות.
לכן הכתר הוא מצב ביניים: מצד אחד קשור לרצון האינסופי, ומצד שני קשור לספירות. ובשל כך יש לו כינוי מיוחד, שנבאר עכשיו.
הכתר הוא רצון כללי שמקיף את הכול, ממוצע בין הרצון האינסופי לספירות.
🌟 יש מאין
הכתר מכונה "אַיִן". תמיד אומרים שהעולם נברא "יש מאין". מה מבינים בדרך כלל? שהיה אפס, ומן האפס נוצר יש. אבל עכשיו נבין אחרת: היה כתר, ומן הכתר נוצר יש. מה הוא הכתר? רצון כללי. מן הרצון האלוקי לברוא נוצר העולם – זה "יש מאין".
למה נקרא הרצון "אין"? כי הרצון עצמו נעלם מאיתנו. אנחנו רואים רק את ההתגלות שלו בבריאה. אנחנו רואים את הברואים, ומבינים שהוא רצה לברוא אותם. אבל את הרצון עצמו איננו רואים. ועוד: כל קיום העולם הוא רק בזכות הרצון האלוקי; אין לעולם קיום משל עצמו. וממילא הבריאה כולה בטלה לרצון הזה, והרצון הופך אותה ל"אין".
ומכאן פירוש חדש לפסוק שכולנו אומרים: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". בפשט זו שאלה: מאין, מאיפה, יבוא עזרי? אבל דוד המלך לא שאל. "מאין" – מן הכתר. עזרי יבוא מן הדרגות הגבוהות ביותר של הקשר בין האלוקים לעולם התחתון, לא דרך כל הספירות, אלא ישירות מן ה"אין", מן הכתר.
ויש משנה יפה במסכת אבות: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ". בפשט אלה שאלות. אבל בספרי הקבלה אלה קביעות. "דע מאין באת" – באת מן האין, מן הכתר, מן הרצון האלוקי הכללי שבו מתחילה השתלשלות העולם. "מאין באת" הוא החלק העליון של הכתר, הקשור לרצון האינסופי. "ולאן אתה הולך" הוא החלק התחתון שלו, הקשור כבר לספירות, ההמשך והירידה של הכתר.
הכתר נקרא "אין", כי הרצון עצמו נעלם מאיתנו, ורק הבריאה שנולדה ממנו גלויה.
🧠 חכמה ובינה
אחרי הכתר מתחיל התכנון. יש שני מושגים: חכמה ובינה. מה ההבדל ביניהם? בשיעור הוצעו הגדרות נכונות: חכמה היא מה שאדם רוכש – אמרו לי, ואני יודע. בינה היא להבין דבר מתוך דבר.
והלשון העברית מלמדת: כל מילה מבטאת את מהותה. המילה בינה קשורה להתבוננות. אם אני מקבל את הדברים כפי שנאמרו לי, אני מבין את מה שנאמר. אבל אם אני מתבונן בהם, מתוך דבר אחד אני יכול להבין חמישה דברים. מי שלמד ספר שלם ואינו מתבונן בו, יכול לדעת אותו בעל פה ולא לדעת שום דבר נוסף. מי שמתבונן ומעמיק, ילמד מתוך הדברים דברים אחרים. ובוודאי, כדי להתבונן, צריך קודם ללמוד ולהבין היטב.
דוגמה: יש לי מגרש ריק. הגשתי לעירייה בקשה לרישיון לבנות עליו בית, ואמרו לי שאקבל תשובה בעוד שבועיים. בינתיים אני שומע שליד המגרש שלי נתנה העירייה אישור לבנות מפעל תעשייתי שפולט עשן רב. אם יש לי רק חכמה, אחכה לתשובה. אם יש לי בינה, אבין לבד שאם נתנו אישור למפעל כזה, לי לא יתנו לבנות שם בית.
ועוד דוגמה: אני רוצה להעסיק מישהו, ושומע שהוא כבר עובד אצל אדם אחר. אם לא אתבונן, אחשוב: יעבוד שם לפני הצהריים ואצלי אחרי הצהריים. אם אתבונן בפרטי עבודתו שם, אבין שאם הוא עובד שם, הוא כבר לא יוכל לעבוד אצלי. וכך במתמטיקה: א' גדול מב', ב' גדול מג' – מה היחס בין א' לג'? "לא אמרו לי", יאמר מי שיש לו רק חכמה. מי שמתבונן יגיע למסקנה שא' ודאי גדול מג'.
חכמה היא ידיעת הדברים, ובינה היא ההתבוננות שמבינה דבר מתוך דבר.
🔗 בן ובינה
ויש גם המילה "בין". יש לי נתון אחד ונתון שני, ומה שעובר ביניהם נקרא "בין". עכשיו מבינים מה זו בינה: יש לי שני נתונים, ומבין שניהם אני מגיע לנתון שלישי.
וכך גם המילה "בן": משניים – אב ואם – יוצא שלישי. זה הקשר בין המילים. מילים עבריות, כל מילה מבטאת את עצמה.
ולפי זה: חכמה היא תוכנית כללית, ובינה היא פירוט התוכנית לכל פרטיה. חכמה ובינה אינן סותרות זו את זו. להפך, הן משלימות זו את זו. יש תוכנית כוללת, ויש התבוננות פרטית בתוכה. אבל קודם צריך את התוכנית הכללית, ורק אחר כך את פרטיה.
ושתי הספירות האלה, ואם נרצה נצרף אליהן גם את הכתר, קשורות לעולם המחשבה. כתר, חכמה ובינה הם המחשבה.
אחרי שגמרתי את התוכנית, צריך לבצע. שש הספירות הבאות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד – הן הביצוע. הן הכלים שדרכם יורד השפע האלוקי למטה, לפי התוכנית שבמחשבה.
ואחריהן יש עוד ספירה: מלכות. מה זה מלך? מלך שאינו עושה כלום, יושב עם הידיים בכיסים, וכולם מגישים לו. המלכות היא כמו הדייר שבא לגור בבית שנבנה. לכן הספירה הזאת אינה מידה "פועלת" אלא מקבלת.
נמצא שבעשר הספירות יש שלוש קבוצות: כתר, חכמה ובינה – המחשבה. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד – הביצוע. והמלכות – המקבלת. כמו במשל: רצון ותכנון, בנייה, ומי שגר בבית ומשתמש בו.
בינה היא שלישי שנולד מבין שניים, וחכמה ובינה משלימות זו את זו.
⭕ עיגולים ויושר
עוד הערה: על כל עשר הספירות יש שתי צורות מבט – "ביושר" ו"בעיגולים". מה ההבדל בין קו ישר לעיגול? ההסבר פשוט. קו ישר אינו גודר שום דבר. מה שעל הקו – נוגע בו, ומה שבצדדיו אינו נוגע בו. עיגול, לעומת זאת, גודר את כל השטח שבתוכו, לא רק את מה שעל הקו.
שתי הצורות האלה הן שתי צורות של ההשגחה האלוקית דרך הספירות: השגחה כללית והשגחה פרטית. השגחה כללית פירושה שהקדוש ברוך הוא ברא בששת ימי בראשית את כל התנאים לקיום העולם, כולל חוקי הטבע. וקיום העולם בנוי על מחזוריות: מחזור המים בטבע, מחזור הרוחות, סיבוב הארץ סביב השמש. הטבע הוא מחזורי, ולכן צורתו עיגול.
גם הטבע הוא דרך של השגחה אלוקית, אבל דרך כללית. הטבע אינו בודק אם אני צדיק או רשע, אם עשיתי מצוות או עבירות. כמו שאומרים: "מחשב הוא גולם". אם צריכה להיות רעידת אדמה, היא תפגע במי שעומד שם, בלי לבדוק את ציציותיו של כל אחד. זה העיגול, שגודר את כל מה שבתוכו.
ויש השגחה פרטית: התייחסות לכל פרט ופרט לפי מעשיו. כשהקדוש ברוך הוא מביא, חלילה, מגפה או חרב בהשגחה פרטית, היא נוגעת רק לאנשים שאליהם היא מכוונת. כאן נכנסים שכר ועונש, מצוות ועבירות, זכויות וחובות. זה הקו הישר, שפוגע רק במה שנמצא עליו. ושמות אלה אינם סתמיים: הם מבטאים את תוכנם.
יש השגחה כללית, שהיא הטבע המחזורי, ויש השגחה פרטית, שמתייחסת לכל אדם לפי מעשיו.
⚖️ ימין, שמאל ואמצע
בספרי הקבלה כותבים את הספירות בצורה קבועה, ויש לכך משמעות. בוודאי שמענו את הביטויים "סטרא דימינא", "סטרא דשמאלא" ו"סטרא אחרא". "סטרא" פירושו צד. יש צד ימין, צד שמאל, ואמצע. את הכתר מוציאים מן החלוקה, כי הוא מקיף את הכול.
חכמה, חסד ונצח הם צד ימין. בינה, גבורה והוד הם צד שמאל. תפארת, יסוד ומלכות הם האמצע. מה זה ימין ומה זה שמאל? הימין הוא חסד: דברים שבאים בתורת חסד, בלי לדקדק עם האדם אם מגיע לו או לא. השמאל הוא דין.
יש פעמים שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בחסד, והשפע מגיע גם אם לא מגיע, ואף יותר ממה שמגיע, ואין הוא ממצה את הדין. זו הנהגה מצד ימין. ויש פעמים שהנהגת העולם היא מצד שמאל, על ידי דין.
ומה ההבדל? חסד הוא דבר כללי מאוד. אני עושה חסד לכולם: לצדיקים ולרשעים. דין הוא לכל יחיד בנפרד. במבול, כל מי שנהרג היה חייב, ונח, שלא היה חייב, לא נהרג. במשל: אלף אנשים, בדקו כל אחד, תשע מאות תשעים ותשעה נמצאו חייבים ואחד לא, ואותו אחד הוציאו – זה דין. אבל להעמיד מאה בני אדם ולתת לכולם אותו עונש – זה אינו דין. דין פירושו שדנים כל אחד ואחד.
הימין הוא חסד, השמאל הוא דין, והקו האמצעי ממזג ביניהם.
🎁 חסד ודין, נצח והוד
כשמדברים על חסד – אם אני רוצה לעשות למישהו טובה, אינני בודק אם מגיע לו. טובה פירושה דווקא דבר שלא מגיע לו. אם הייתי חייב לו, זו אינה טובה. טובה היא יותר ממה שמגיע. ולכן אפשר לעשות אותה לכולם: לצדיקים ולרשעים, למי שמגיע לו ולמי שלא. החסד הוא כללי, והדין הוא אישי. בדין מדקדקים עם כל אדם מה עליו לקבל.
ומכאן מובן מקומן של שאר הספירות. חכמה היא התוכנית בכללותה, ולכן בצד ימין. בינה היא הירידה לפרטים, ולכן בצד שמאל. חסד הוא דבר כללי; גבורה, שם נרדף לדין, היא דין פרטי לכל אחד.
נצח הוא דבר נצחי, אינסופי, כללי – אין בנצח מושג של פרטיות. הוד הוא דבר פרטי. "הוד" הוא ביטוי של חשיבות מסוימת, והוא גם מלשון הודאה, הודיה. ברור שהודיה היא עניין פרטי של כל אחד. ועל ההוד עוד נשוב בהמשך.
חסד הוא יותר ממה שמגיע ולכן הוא לכולם, ודין מדקדק עם כל אחד לפי מה שמגיע לו.
💞 הקו האמצעי – רחמים
מה הוא הקו האמצעי? הוא ממוצע בין הקצוות, בין צד ימין לצד שמאל. התפארת היא ממוצע בין חסד לגבורה. היסוד הוא ממוצע בין נצח להוד. והמלכות יונקת מן הכול יחד.
מה פירוש ממוצע? עושים דין, אבל בדין ממתנים. לכן הקו האמצעי נקרא רחמים. ורחמים אינם חסד. חסד הוא מתנת חינם. רחמים אינם מתנת חינם – זה דין, אבל בתוך הדין מרחמים ומוותרים לפעמים. זה חסד בתוך הדין.
כלומר: דנים את האדם ונותנים לו לפי מה שמגיע לו, אבל לפעמים מוסיפים לו, בתורת מתנה. הרחמים הם צירוף ושילוב של הקו הימני והקו השמאלי. התפארת היא צירוף של חסד וגבורה, והיסוד הוא צירוף של נצח והוד. על כל אחת מן המידות הבטיח הרב לדבר בפירוט בהמשך; כאן רק הונחה התמונה הכללית.
רחמים אינם חסד; הם דין שממתנים בו.
🛞 האבות הן המרכבה
מקובל שאברהם הוא עמוד החסד. מה פירוש הדבר? חז"ל אומרים: "האבות הן הן המרכבה". מה זו מרכבה? המרכבה היא מה שמוביל את המלך ממקום למקום. הקדוש ברוך הוא בשמים, ואת מידותיו בני אדם בדרך כלל אינם יכולים לראות. האבות הם כביכול מרכבה, שמורידה את הקדוש ברוך הוא למטה. הם האמצעי להכיר את מידותיו.
דרך אברהם, שהיה גומל חסדים, אנחנו יכולים לדמיין מעט את מידת החסד האלוקית. לכן אברהם הוא מידת החסד. יצחק הוא ההפך: מידת הדין, ודרכו מכירים את הדין האלוקי. ויעקב הוא תפארת, כלומר הממוצע בין אברהם ליצחק.
ומכאן אפשר להבין פסוקים רבים בתורה באור חדש. סיפורי האבות והשבטים אינם רק תולדות של משפחה אחת. דרכם מתגלות המידות העליונות, וכל פסוק שנראה פשוט מסתיר בתוכו את מבנה הספירות. נראה כמה מהם.
דרך האבות אנחנו יכולים להכיר את מידותיו של הקדוש ברוך הוא: אברהם חסד, יצחק דין, יעקב תפארת.
👦 "אלה תולדות יעקב יוסף"
כתוב: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה". כשמדברים על תולדותיו של אדם, הכוונה לילדיו – "תולדה" מלשון להוליד. אם כן, היה צריך למנות כאן את כל שנים עשר בניו. ברור שאין מדובר בתולדות ביולוגיות, שאם כן היה צריך להזכיר את כולם. מדובר בתולדות רוחניות. והתולדה הרוחנית של יעקב היא יוסף.
חז"ל אומרים שזיו איקונין של יוסף היה דומה ליעקב. יש מי שחושבים שהכוונה שפניו היו דומות לפני יעקב. אבל אין זו הכוונה, ויש לכך הוכחה פשוטה. כשירדו האחים למצרים לשבור אוכל, כתוב שיוסף הכיר אותם והם לא הכירו אותו. רש"י מסביר שכשנפרדו, הם כבר היו מבוגרים, עם זקן, ולא השתנו הרבה, ואילו יוסף היה נער צעיר ושינה את מראהו מאוד.
נניח שכך. אבל אם יוסף היה דומה ליעקב בפניו, את יעקב הם הכירו היטב! כשראו את המשנה למלך מצרים, היה עליהם לומר מיד: הוא דומה מאוד לאבינו – ולהבין שזה יוסף. אלא "זיו איקונין" אינו המראה החיצוני של הפנים. זיו הוא מין קרינה, דבר רוחני. מהותו של יעקב עוברת ליוסף. יוסף הוא הממשיך של יעקב מבחינת המהות הרוחנית.
ולכן היסוד נובע מן התפארת. וכך בכל קו: בצד ימין החכמה היא האב, החסד הוא תולדה של חכמה, והנצח תולדה של חסד. בצד שמאל הבינה היא האב, הגבורה תולדה של בינה, וההוד תולדה של גבורה. ובאמצע – התפארת היא האב, יעקב, והיסוד הוא תולדה של התפארת, יוסף.
התולדה הרוחנית של יעקב היא יוסף, ולכן יוסף הוא מידת היסוד שנובעת מן התפארת.
🏛️ צדיק יסוד עולם
בכל אישי התנ"ך, מי נקרא בפינו "הצדיק"? אנחנו אומרים "יוסף הצדיק". אפילו על משה רבנו איננו אומרים "משה הצדיק". היום, אמר הרב בחיוך, קוראים "הצדיק" לכל מי שנוסעים אליו לבקש ברכה. אבל מבין גדולי התנ"ך, רק יוסף נקרא כך. למה?
בספר משלי נאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". הצדיק הוא מידת היסוד. אם יוסף נקרא צדיק, יוסף הוא מידת היסוד. (והצדיק העליון הוא התפארת, ועוד יתבאר.)
מה זה יסוד? כמו יסוד של בניין, שעליו בונים. ומה צריך לבנות כאן? את המלכות, המקבלת. אחרי כל המערכת הגדולה, הכול מגיע אל היסוד, ועליו תיבנה המלכות. אם יעקב הוא תפארת, ויוסף הוא תולדתו, ברור שיוסף הוא היסוד, ו"צדיק יסוד עולם".
וכשבני יעקב ירדו שוב למצרים, אמר להם יעקב: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים". מובא בספרי הקבלה, שמפני שיוסף הוא מידת היסוד, והוא לא היה שם, הזכיר יעקב את השם "שדי", שגם הוא כינוי למידת היסוד. והיסוד הוא המשפיע למלכות.
רק יוסף נקרא בפי הדורות "הצדיק", כי הצדיק הוא מידת היסוד שעליה נבנית המלכות.
🏺 יהודה ויוסף על בנימין
מכאן אפשר להבין קטע בתורה. כשהביאו האחים את בנימין, מילא יוסף את שקיהם ושם את הגביע באמתחת בנימין. אחר כך שלח לרדוף אחריהם, והגביע נמצא אצל בנימין. אמר יוסף: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", ואמר דברים רבים. בסוף דבריו הוא מציע: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". יהודה מבקש להתחלף עם בנימין, ולשבת "תחת" יוסף. מה פשר הדברים?
אנחנו יודעים למי שייכת המלכות. כשמדברים על מלכות סתם, הכוונה למלכות בית דוד, שמקורה ביהודה. ולפני דוד, מי היה המלך? שאול, משבט בנימין. והמלכות יונקת מן היסוד. אם היסוד הוא יוסף, המלכות יונקת מיוסף. מלכות שיונקת מן היסוד תהיה מלכות נצחית ומתקיימת; ומלכות שאינה יונקת ממנו – לא תתקיים.
יוסף רוצה שבנימין יהיה "תחתיו", כלומר שהמלכות הנצחית תהיה מבנימין – מלכות שאול. ויהודה יודע שממנו תצא מלכות בית דוד, ורוצה שהיא תהיה המלכות הנצחית. לכן הוא אומר: "ישב נא עבדך תחת הנער" – אני רוצה להיות היונק מתחת ליסוד. ובנימין יעלה עם אחיו: מלכותו לא תתקיים, והוא יהיה שווה לכל השבטים. הוויכוח בין יוסף ליהודה הוא על השאלה איזו מלכות תינק מן היסוד.
הוויכוח בין יוסף ליהודה על בנימין הוא ויכוח על המלכות: איזו מלכות תינק מן היסוד ותתקיים לנצח.
🦁 יהודה אתה יודוך אחיך
אבל מי באמת קובע? לא היסוד, אלא המקור, האב, שהוא המקור גם של היסוד. ויעקב קובע בשני מקומות מי תהיה המלכות. בפעם הראשונה, כשהם יורדים למצרים: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו". זו מידת מלכות. המלך יוצא לפני העם, כמו שנאמר "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם". תמיד המלך צועד לפני העם.
ובפעם השנייה, בברכות: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". וכאן אנחנו מגיעים למילה "הוד" שנשאלה קודם. מה פירוש "יודוך"? יש מלך שמולך מפני שה' בחר בו. יש מלך שמולך בכוח הזרוע. ויש מלך שהעם מודה שהוא ראוי להיות מלך. מלכות יהודה היא מלכות של "יודוך אחיך": האחים מודים שאתה ראוי למלכות.
וזה ההוד. ההוד הוא הפאר, היופי של המלכות – כשכולם מודים שהוא ראוי להיות מלך. ושימו לב: בשם "יהודה" עצמו כלולות האותיות של "הוד". "יהודה אתה יודוך אחיך" – זה ההוד, היופי והפאר של המלכות.
ומפני שיהודה הוא הראוי למלכות, המלכות שייכת לו, והוא היונק מן היסוד – ולא רק מן היסוד, אלא גם מן התפארת, מיעקב עצמו. כך מתגלה, מתוך פסוקי התורה הפשוטים, כל מבנה הספירות: האבות, יוסף ויהודה הם מרכבה למידות העליונות, ודרכם אנחנו לומדים להכיר את דרכי ההנהגה של הבורא.
המלכות של יהודה היא מלכות שהאחים מודים בה, וזה ההוד – הפאר והיופי של המלכות.