🔭 פשט, דרש, רמז וסוד
השיעור פותח בתזכורת קצרה ליסוד שהונח בשיעור הקודם. את התורה אפשר ללמוד בכמה רמות: בדרך הפשט, בדרך הדרש, בדרך הרמז ובדרך הסוד. הפירושים שונים זה מזה, אבל אין ביניהם סתירה.
אין זה כמו אדם שאומר "אני רוצה לאכול ביצה". שם ביצה היא ביצה, ולא לחם, ואי אפשר לפרש אחרת. התורה נכתבה מלכתחילה באופן שאפשר ללמוד אותה בכל מיני צורות: בצורה פשוטה יותר ובצורה עמוקה יותר, ברבדים על גבי רבדים.
הדבר דומה לאדם שמסתכל על נוף. בעין רגילה הוא רואה משהו. אם יש לו משקפת משוכללת, הוא רואה הרבה יותר. ואם הוא עומד בראש מגדל גבוה עם טלסקופ גדול, הוא רואה דברים אחרים לגמרי, דברים קטנים שבעין רגילה לא היה רואה כלל.
ולא רק שהוא רואה דברים נוספים. גם את אותם הדברים עצמם הוא רואה ביתר בהירות, ורואה אותם אחרת לגמרי. אין כאן סתירה. זה כמו משל שיש לו נמשל: יש מי שמבין רק את המשל, ויש מי שמבין גם את הנמשל.
התורה נכתבה מראש כך שאפשר ללמוד אותה בכמה רבדים, בלי סתירה ביניהם.
🌳 הפשט והסוד – אחד הם
בשיעור הזה מבקש הרב להעמיק את היסוד הזה עוד צעד. לנו נדמה שיש פשט, יש דרש, יש רמז ויש סוד, וכל אחד מהם הוא יחידה בפני עצמה. כאילו התורה נכתבה כך שאפשר לפרש אותה כך וגם כך, ואנחנו צריכים רק לוודא שאין סתירה ביניהם.
אבל זה אינו מדויק. הפשט והסוד הם בעצם אחד, ולא שניים. הפשט הוא החיצוניות של הדברים, והסוד הוא הפנימיות שלהם, עומק הדברים. אין כאן שני דברים נפרדים שעלינו לדון אם הם סותרים זה את זה. הסוד הוא הפנימיות של מה שאנחנו קוראים לו פשט.
כמו עץ: מה שרואים מעל פני האדמה ומה שנסתר בתוכה אינם שני עצים. זה עץ אחד. כך התורה: מה שגלוי ומה שנסתר הם תורה אחת, ורק עומק ההסתכלות משתנה.
הפשט הוא החיצוניות של הדברים, והסוד הוא הפנימיות של אותם הדברים עצמם.
👼 מה לילוד אשה בינינו
המדרש מספר שכאשר עלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה אצלך, שנבראה קודם שנברא העולם בדורות רבים, אתה מבקש לתתה לבשר ודם?
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר להם משה: מה כתוב בתורה? "לא תרצח" – וכי יש רציחה ביניכם? "לא תנאף", "לא תגנוב" – וכי יש אצלכם גניבות? התורה אינה בשבילכם.
ובאמת קשה: מה חשבו המלאכים? למה רצו את התורה? וכי מלאכי השרת אוכלים, שצריך לומר להם: חזיר אל תאכלו, כבש תאכלו? וקושיה גדולה עוד יותר: למה נכתבה התורה לפני בריאת העולם? אם אין עולם, מי צריך תורה? מי צריך "לא תגנוב" אם אין בני אדם שגונבים, ואין מה לגנוב?
המלאכים ביקשו את התורה, ומשה השיב להם: וכי יש אצלכם רציחה וגניבה?
🌌 אמת מוחלטת לכל העולמות
עומק הדברים הוא כך. התורה כפי שאנחנו קוראים אותה בדרך הפשט היא התורה שמותאמת לעולם החיצוני שלנו. אבל יש בתורה פנימיות, מה שנקרא סתרי תורה. הפנימיות הזאת היא מהות שאינה תלויה בעולם. התורה אינה קשורה לעולם – היא מעל העולם. היא האמת המוחלטת, בלי שום קשר למציאות של העולם.
ומפני שהיא האמת המוחלטת, היא מתאימה לכל העולמות, מן הנמוכים ביותר ועד הגבוהים ביותר. וממילא היא מתאימה גם לעולם שלנו. כשהתורה מתלבשת בעולם שלנו, זה נקרא פשט: "לא תגנוב" כפי שהוא בעולם שלנו, ו"לא תרצח" כפי שהוא במציאות שלנו.
לכן טענו המלאכים: אתה הולך לתת את האמת העליונה הזאת לבני אדם? אבל התורה אכן ניתנה לבני אדם, משום שהיא מתאימה לכל העולמות – גם לעולם העשייה שלנו וגם לעולמות העליונים. לנו יש את שני הדברים: יש לנו הכוח להתחיל בעולם העשייה ולעלות משם עד העולמות הגבוהים. המלאכים נמצאים למעלה, ואינם קשורים לכל העולמות כמונו.
התורה היא האמת המוחלטת שמעל העולם, ולכן היא מתאימה לכל העולמות, גם לעולם שלנו.
🪨 לוחות ראשונים ולוחות שניים
גם ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים מלמד על כך. משה רבנו ירד מן ההר עם שני לוחות הברית, וכאשר ראה את העגל שבר אותם. לאחר שהקדוש ברוך הוא סלח לישראל, אמר למשה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".
מה ההבדל ביניהם? בלוחות הראשונים גם האבן הייתה מעשה אלוקים וגם הכתב היה כתב אלוקים. בלוחות השניים הכתב הוא כתב אלוקי, אבל את האבן פסל משה: "פְּסָל לְךָ". בארון שבמקדש היו שניהם, הלוחות השניים השלמים ושברי הלוחות הראשונים, ששמרו גם עליהם.
הלוחות הראשונים הם פנימיות התורה, ההתגלות האלוקית, האמת המוחלטת. האור בהם היה כל כך גדול, שכל אחד מישראל יכול היה להבין את פנימיות התורה. אפילו האבן הייתה אבן אלוקית – רואים את האלוקות בתוך החומר. בלוחות השניים יש כבר אבן טבעית, ובתוכה המכתב האלוקי, אבל בחיצוניות רואים רק את הפשט.
אלמלא חטאו ישראל בעגל, לא היו קוראים בתורה פשט וסוד בנפרד. הסוד היה הפשט. רק בגלל החטא נעשתה החיצוניות של התורה לחיצוניות שאנחנו מכירים, והפנימיות שלה נעשתה נסתרת. לעניין הלוחות הבטיח הרב להקדיש שיעור נפרד.
הלוחות הראשונים היו פנימיות התורה, והלוחות השניים הם דרך הפשט.
🌍 "ויהי כן" – הבריאה הרוחנית
לא רק לתורה יש פנימיות וחיצוניות. כל הבריאה בנויה כך. בהסתכלות פשוטה נראה שהעולם מתנהל לפי חוקי טבע קבועים, בסדר מסוים. אבל זו רק החיצוניות. לכל מציאות גשמית יש מציאות רוחנית שאחראית עליה, ומכוחה היא חיה וקיימת.
מי שמסתכל "במשקפת" יכול לראות זאת כמעט מפורש בפרשת הבריאה. וכי יעלה על הדעת שהתורה תספר רק על הבריאה הגשמית ולא על הבריאה הרוחנית, שהיא עיקר הבריאה? ואכן, בכל יום מתוארת הבריאה בכפילות שנראית מיותרת.
ביום השני: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם... וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ... וַיְהִי כֵן". אם מישהו אומר "רציתי לעשות שולחן ועשיתי שולחן", האם צריך להוסיף "ויהי כן"? אלא "ויעש אלוקים את הרקיע" הוא המהות הרוחנית של הרקיע. וכשיש את המהות הרוחנית, ממילא "ויהי כן" – יש גם רקיע במציאות הגשמית, שיונקת מן הרוחנית.
וביום הרביעי הסדר הפוך: "יְהִי מְאֹרֹת... וַיְהִי כֵן", ואחר כך שוב "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים". אם כבר נאמר "ויהי כן", למה צריך לומר שוב "ויעש"? התשובה אחת: יש בריאה רוחנית ויש בריאה גשמית, ומכוח האחת באה השנייה. וכך בכל הימים, חוץ מן היום הראשון, שיש בו עניין אחר.
הכפילות בפרשת הבריאה מגלה שבכל יום נברא קודם הדבר הרוחני, ומכוחו הדבר הגשמי.
🥛 העיוור והחלב
אם יש מציאות רוחנית, לשם מה צריך את המציאות הגשמית? לפי ספרי הקבלה, כל המציאות הגשמית שבעולם היא בעצם משל למציאות הרוחנית. כדי להבהיר זאת סיפר הרב סיפור קצר.
עיוור שואל אדם רואה: היית היום במכולת? – כן. – מה קנית? – לחם וחלב. – מה זה חלב? – נוזל, כמו מים, בצבע לבן. – מה זה לבן? – הצבע של הקיר. – ואיזה צבע יש לקיר? – לבן.
העיוור לעולם לא יבין מה זה לבן, כי מעולם לא ראה לבן. נסו להסביר למי שלא ראה מעולם מה זה לבן. אבל אילו ראה פעם אחת בחייו משהו לבן, ורק אחר כך התעוור, היו יכולים לומר לו: חלב הוא בצבע של הקיר שראית. אולי לא היה מבין בדיוק, אבל היה לו כיוון, היה לו על מה לחשוב.
זה בדיוק היחס בין הבריאה הגשמית לבריאה הרוחנית. את הרוחני איננו מסוגלים להבין. אבל הגשמי הוא משל, שבעזרתו אנחנו מוצאים קצה אחיזה, ומנסים לחשוב ולדמיין מה היא המציאות הרוחנית.
הבריאה הגשמית היא משל שנותן לנו קצה אחיזה לדמיין את המציאות הרוחנית.
🗣️ "וידבר ה'"
התורה אומרת "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה", "וַיַּרְא ה'", "וַיִּשְׁמַע ה'". האם הכוונה שלקדוש ברוך הוא יש עיניים כמו שלנו? ודאי שלא. האם הוא פתח פה ודיבר כמו שאנחנו מדברים? ברור לכולם שלא.
אילו היו מנסים להסביר לנו את צורת הדיבור של הקדוש ברוך הוא, לא היינו מבינים. מה פירוש דיבור בלי גלי קול? מהי המהות הרוחנית של הדיבור? לכן קיבלנו, ברוך ה', את כוח הדיבור, כדי שיהיה לנו משל: אנחנו יודעים שיש מציאות של העברת דברים מאדם לחברו, ומכאן יש לנו כיוון לדמיין מה פירוש "וידבר ה'".
נשאלה בשיעור שאלה: אם הדיבור של הקדוש ברוך הוא אינו כדיבור שלנו, למה מבקשים מאיתנו לדבר אליו בתפילה? התשובה מונחת בתוך השאלה. הקדוש ברוך הוא רוצה שנקיים את המצוות בכלים שלנו, לא בכלים שלו. התורה לא תבקש מאיתנו דבר שאין לנו כלי לקיים אותו. אומרים לנו להניח תפילין על היד – ואף אחד לא יאמר לנו להניח תפילין על הזנב, פשוט כי אין לנו זנב.
כוח הדיבור ניתן לנו גם כמשל, כדי שנוכל לדמיין מה פירוש "וידבר ה' אל משה".
🧩 איך הגשמי פועל ברוחני
השאלה העמוקה יותר היא: איך מצוות שאנחנו מקיימים בכלים גשמיים מסוגלות להשפיע על עולמות רוחניים? תפילה ודאי משפיעה – היא מעוררת רחמים. אבל זה אינו רק עניין של כוח האותיות והמילים. גם למעשים יש כוח. מניחים תפילין על היד, יד גשמית, וזה משפיע על עולמות רוחניים. נוטלים לולב, ומפעילים את השרירים. אוכלים מצה, ואין פעולה גשמית יותר מאכילה. ובכל זאת כל אלה פועלים למעלה.
האותיות עצמן הן כבר מציאות רוחנית. הדיו רק מסמן אותן לנו. חז"ל אמרו שכאשר שבר משה את הלוחות, ראו את האותיות פורחות באוויר. הכתב האלוקי הוא מציאות שאי אפשר לבטל ולמחוק. האבן נשברה, והאותיות נשארו בלי הבסיס שעליו נכתבו.
על השאלה איך פועל הגשמי ברוחני הבטיח הרב להקדיש שיעורים מיוחדים. כרגע אין עדיין מספיק כלים. צריך ללכת מן הקל אל הכבד, וללמוד את שפת הקבלה. כל מקצוע יש לו שפה משלו. מי שבא ללמוד מחשבים ושומע מדברים על "ג'וקים" במחשב, עלול לחשוב שטעה בכתובת והגיע לשיעור בביולוגיה.
מצוות שנעשות בכלים גשמיים פועלות בעולמות הרוחניים, וכדי להבין זאת צריך ללמוד את שפת הקבלה.
✍️ אפילו המלך שואל בשלומו
כעת אפשר להבין שהפשט והסוד הם אחד: הפשט הוא המשל, והסוד הוא הנמשל. נדמה לנו שלימוד הלכה ולימוד קבלה הם שני עולמות. אבל באמת ההלכה כולה מושתתת על הסוד. הרב הביא שתי דוגמאות מאותו נושא.
הדוגמה הראשונה: סופר שכותב ספר תורה, ובאמצע נכנס אדם חשוב. באמצע מילה רגילה מותר לו להפסיק ולומר שלום. אבל אם התחיל לכתוב את שם ה', אמרו חכמים: אפילו מלך שואל בשלומו, לא יפסיק. עד שלא גמר לכתוב את השם, אסור לו להפסיק.
בהסתכלות פשוטה נאמר: זה עניין של כבוד. אתה כותב את שם ה', ותפסיק בגלל כבודו של מלך? אבל אם זה רק עניין של כבוד, מי שהפסיק לא נהג כראוי – אבל למה ספר התורה נפסל? עומק הדברים אחר.
העולם שלנו הוא עולם של פירוד. כל מציאות נפרדת מחברתה. הקדוש ברוך הוא הוא אחד. ומה זה אחד? לא אחד שמורכב מחלקים. ספר אחד מורכב מאלף דפים, בית אחד מורכב מבלוקים רבים – זה אחד מדומה. אצלנו אין מושג של אחד שהוא באמת אחד. ולכן נאמר: אין אחדות כאחדותו. המילה "אחד" שלנו היא רק משל, פתח קטן להבין את האחדות שלו.
אין מפסיקים באמצע כתיבת השם, משום שהשם הוא אחד שאין לחלק אותו.
🔡 שם שנחלק אינו שם
יש הבדל גדול בין "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" לבין האחד שלנו. האחד של "שמע ישראל" הוא אחד שאי אפשר לפרק, אחד שאינו מורכב מחלקים. כל האחדים שלנו הם הרכבה של חלקים לאחד. ולכן כל מציאות העולם היא משל להבין את הקדוש ברוך הוא.
ומכאן ההלכה. כשאני כותב את המילה "משה", ובין המ"ם לשי"ן דיברתי והפסקתי – אין בכך כלום, כי המ"ם והשי"ן הן שתי יחידות נפרדות. אבל השם הוא אחד. אם הפסקתי באמצעו, חילקתי אותו, והוא כבר אינו אחד. זה כבר סוג אחר של אחד – וממילא זה כבר אינו שם ה' האמיתי.
כך מוצא עומק הקבלה את ביטויו בהלכה הפשוטה. ההלכה אינה מתעלמת מן הסוד. היא מבטאת אותו.
מי שמפסיק באמצע השם חילק אותו – והוא כבר אינו שם ה'.
🕯️ כתיבה בשבת
הדוגמה השנייה מהלכות שבת. אחת מל"ט אבות מלאכות היא כתיבה. החיוב שהתורה מחייבת, "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הוא רק על מי שכותב שתי אותיות. (וכמובן, שלא יחשוב אדם חלילה שמותר לכתוב אות אחת; מדובר רק על גדר החיוב.)
נניח שאדם רצה לכתוב בשבת את המילה "ראובן". הוא כתב רי"ש ואל"ף, התחרט והפסיק. יש דעות שהוא חייב, אף שהתכוון למילה שלמה וכתב רק את חלקה. לעומת זאת, מי שרצה לכתוב את שם ה', כתב את שתי האותיות הראשונות שלו והפסיק – פטור. למה?
כי כשכתב רי"ש ואל"ף, יש כאן חצי "ראובן". אם יוסיפו אחר כך את שאר האותיות, יהיה "ראובן" שלם. הוא עשה משהו. אבל כשכתב את תחילת השם ולא המשיך, הוא לא עשה כלום. אם יוסיפו אחר כך את שאר האותיות, זה כבר לא יהיה שם ה', כי יש בו הפסק, והוא כבר אינו אחד.
כך רואים איך הקבלה מוצאת את ביטויה ממש בהלכה הפשוטה: בהלכות שבת, בהלכות כתיבת ספר תורה, וכך בשאר ההלכות. אין בתורה הפרדה בין ענפים, כמו שיש כימיה, ביולוגיה ופיזיקה. הכול אחד. וכך חייב להיות: אם הקדוש ברוך הוא אחד, גם התורה, שהיא תורה אלוקית, חייבת להיות אחת.
מי שכתב חלק ממילה רגילה עשה משהו, אבל מי שכתב חלק מן השם לא עשה כלום.
🌅 הביאני המלך חדריו
מכאן אפשר להבין ביתר עומק דבר שקורה בדורנו. דברים שעד לפני כמה דורות היו נסתרים לגמרי, והקפידו להסתיר אותם, ורק יחידי סגולה ידעו את סודות התורה, מתחילים היום להתפשט החוצה. הרבה מחכמת הנסתר נעשתה כמעט נפוצה כמו תורת הנגלה. מה השתנה?
השתנה דבר אחד: ביאת המשיח קרבה, והגיע הזמן להכיר את פנימיות הבריאה. הסתכלו על מדעי הטבע. פעם כל תפיסת העולם הייתה חיצונית. ראו מתכת, והבינו שיש כאן מתכת, וזהו. היום מגלים את ההרכב הפנימי של כל חומר, בכימיה, בביולוגיה ובפיזיקה. מגלים ממה בנוי גוף האדם, ממה מורכב התא. מתגלה הפנימיות של הדברים.
ויחד עם גילוי הפנימיות הגשמית, מתגלית גם הפנימיות הרוחנית. וזה תנאי בביאת המשיח. אומר שלמה המלך בשיר השירים: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" – להיכנס לחדרים הפנימיים, להבין את פנימיות התורה באמת.
ולעתיד לבוא, כך מובא בספרי הקבלה, יחזרו הלוחות הראשונים. יהיו לנו שוב לא רק הלוחות השניים, אלא הלוחות הראשונים, וכל סודות התורה וכל הדברים הנסתרים ייעשו גלויים.
בדורות האחרונים מתגלה הפנימיות – בעולם הגשמי וגם בעולם הרוחני – וזו מהותה של ביאת המשיח.
🏗️ רצון ויכולת
בסוף השיעור התחיל הרב להניח את היסוד הראשון, שהוא אבן המפתח להבנת הקבלה. כאן יתבאר ביתר עומק מה פירוש הדבר שהעולם שלנו הוא משל לעולמות הרוחניים. יש שני מושגים: רצון ויכולת. יש רצון ויכולת אנושיים, ויש רצון ויכולת אלוקיים. ונתחיל בשל בני האדם.
אדם בנה בניין. אנחנו רואים את הבניין הגמור. אבל אם נחקור למה בנה אותו, נגלה שהוא בנה כי רצה. ולפני שרצה לבנות, התעורר בו רצון לעשות משהו. אדם קם בבוקר, ועוד לפני שהחליט מה לעשות, יש בו רצון לעשות.
הרצון לעשות כולל הרבה אפשרויות. לעשות יכול להיות לבנות בית, לעבוד בשדה, לייצר מכוניות, או להיות סנדלר ולתקן נעליים. כל אלה הם עשייה. רק אחר כך הוא מחליט: אני בונה בניין. מן הרצון הכללי נגזרת החלטה מסוימת, ומן ההחלטה – המעשה.
כאן נקטע השיעור. אבל כבר אפשר לראות את הכיוון: כמו שאצל האדם יש רצון כללי, ואחריו תכנון ומעשה, כך – במשל ובנמשל – מתחילה השתלשלות העולמות מן הרצון האלוקי. ועל כך יורחב בשיעורים הבאים.
המפתח הראשון להבנת הקבלה הוא ההבחנה בין הרצון לבין המעשה.