📚 כל השיעורים

🍭 כל זכורה

פירושי המפרשים לציווי "והכית את כל זכורה", השיקולים ההלכתיים שמגבילים את קיומו, והוויכוח בין השקפת התורה למוסר המערבי

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · השאלה והפסוק

❓ שאלה שמטרידה רבים

השיעור נפתח בשאלה ששואלים רבים, והיא שאלה כנה וקשה. התורה מצווה במלחמת הרשות לצור על עיר שלא השלימה, וכשה' נותן אותה בידך, להכות את כל הזכרים שבה. איך זה מותר? הרי יש בעיר אנשים שאינם קשורים כלל למלחמה. במצור כולם יכולים למות, גם מי שלא עשה דבר.

כדי לענות צריך קודם לקרוא את הכתוב כמו שהוא. התורה מתארת שלבים. קודם קוראים לשלום. אם העיר מסרבת, צרים עליה, והמצור נמשך עד שהיא נכנעת או נכבשת. ואחרי שנכנסים לעיר, מצווה התורה להכות לפי חרב את כל זכורה, ומיד אחר כך מפרטת התורה שהנשים, הטף, הבהמה וכל השלל נלקחים.

חשוב לשים לב שהשאלה עולה דווקא מתוך נאמנות לתורה. מי שאינו מתייחס לפסוקים ברצינות, אינו נדרש להתמודד איתם. מי שמאמין שהם דבר ה', חייב להבין אותם לעומקם, ולא להסתפק בקריאה שטחית לכאן או לכאן.

יש כאן אם כן שני דברים שצריך להבין: את המצור, ואת מה שבא אחריו. והשאלה המרכזית היא מי בדיוק הם "כל זכורה". האם הכוונה לכל זכר שבעיר, או רק ללוחמים? הרב הבטיח לבדוק את זה במפרשים, ולראות גם מה בכלל אפשר לקיים מתוך זה בימינו.

איך ייתכן שהתורה מצווה על מצור ועל הריגת הזכרים, כשבעיר יש גם אנשים שאינם קשורים למלחמה?

פרק א · השאלה והפסוק

🚪 מי שבחר להישאר

לפני שנגיע למפרשים, יש להזכיר דין שכבר נלמד בשיעור אחר: במצור אין חוסמים את העיר בכל צדדיה. נותרת בה פרצה, הנקרא "רוח רביעית", כדי שמי שרוצה לברוח יוכל לצאת.

הדין הזה משנה את התמונה. אם הייתה לתושבים אפשרות לצאת, והיה מסדרון בריחה, הרי מי שנשאר בעיר החליט להישאר. הרב הסביר שמי שנשאר במצב כזה הוא בדרך כלל מי שמחובר למלחמה, קנאי שמוכן להילחם עד מוות. מי שרצה, יכול היה לצאת, ולא יצא.

אבל הרב לא הסתיר שיש כאן שאלה פתוחה. מה עם אנשים שבאמת אינם יכולים לברוח? מי שלא ידע, מי שנתקע, מי שאינו מסוגל ללכת? על כך אמר הרב בפשטות שאינו יודע, ושלא ראה תשובה כתובה לשאלה הזו. זו שאלה מעניינת, ואין עליה הכרעה ברורה.

הכנות הזו חשובה. לימוד אמיתי אינו מעמיד פנים שכל שאלה פתורה. הוא מסמן מה ברור, מה מסופק, ומה עדיין דורש בירור. כך גם כאן: הדין של רוח רביעית מסביר חלק גדול מן הקושי, אבל אינו פותר את כולו, ולכן צריך להמשיך ולבדוק את לשון הפסוק עצמו.

התורה משאירה דרך יציאה, ולכן מי שנשאר בעיר בחר בכך, ובדרך כלל הוא קשור ללחימה.

פרק א · השאלה והפסוק

💭 שני טעמים לדין

רש"י מלמד שאם ננהג ככל האמור בפרשה, ה' ייתן את האויב בידינו. אבל מה המטרה בדרך הלחימה הזו? הרב הציע שתי אפשרויות, וביניהן הבדל גדול.

האפשרות הראשונה היא הרתעה. כשעושים מלחמה ומכריעים אותה באופן ברור, פעם אחת, כולם יודעים מה יקרה למי שיילחם. אף אחד אינו מעז לפתוח במלחמה נוספת, ובדרך כלל יש אחרי זה תקופה ארוכה מאוד של שקט. וכך אמר דוד המלך: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". הכרעה מלאה פעם אחת חוסכת מלחמות רבות.

האפשרות השנייה היא שמדובר באנשים שהתחייבו בנפשם, משום שרצו להרוג את ישראל. הרב הזכיר את דברי חז"ל, שאצל אומות העולם מחשבה רעה נחשבת כמעשה. מי שיצא להרוג, נידון על פי כוונתו.

בין שני הטעמים יש הבדל גדול. לפי הטעם הראשון, המבט הוא על האומה כולה ועל העתיד. לפי הטעם השני, המבט הוא על כל אדם ועל מעשיו. וההבדל הזה מוביל ישירות לשאלה: למי בדיוק מתכוון הכתוב?

אפשר להבין את הדין כהרתעה שמונעת מלחמות עתידיות, או כעונש על מי שביקש להרוג.

פרק ב · מי הם "כל זכורה"

🔍 "זכורה" – הלוחמים

התורה לא פירשה. כתוב "כל זכורה", ואין כתוב אם הכוונה לכל הזכרים או לכל הלוחמים. לכן צריך לפנות אל המפרשים.

הרב הראה שחלק מן המפרשים צמצמו את הפסוק ללוחמים בלבד. הנצי"ב בפירושו העמק דבר כותב על המילים "כל זכורה": הלוחמים. ומפרש נוסף כותב: "הנלחמים עליך". לפי דבריהם, התורה לא התכוונה לכל זכר ממש, אלא רק לנושאי הנשק, לאלה שנלחמים. השאר אינם בכלל הזה.

הרב הביא גם מאמר שעסק בשאלה, ובו מתואר שבמלחמות ישראל בדורות האחרונים עלתה האפשרות שהתורה לא ציוותה להמית את כלל הזכרים אלא רק את הלוחמים. כותב המאמר סיפר שפנה לכמה רבנים, ואחד מהם השיב שברור לו לחלוטין שהתורה לא חייבה להרוג את כל הזכרים, אלא רק את הלוחמים, ולכל היותר את הכשרים למלחמה.

אבל הרב הדגיש: לא כל המפרשים הסכימו לזה. יש מי שקראו את הפסוק כפשוטו. ויש גם מי שהרחיבו את ההגדרה של "לוחם" גם למי שמסייע ללחימה בדרכים אחרות, ולא רק לנושא הנשק עצמו.

חלק מן המפרשים, ובהם הנצי"ב, מפרשים ש"כל זכורה" הם הלוחמים בלבד.

פרק ב · מי הם "כל זכורה"

🔗 מן הטעם אל ההגדרה

כאן מתחברים שני חלקי השיעור. ראינו קודם שני טעמים אפשריים לדין: הרתעה, או עונש על מי שביקש להרוג. ועכשיו ראינו שתי קריאות של "כל זכורה": כל הזכרים, או הלוחמים בלבד. הרב הדגיש שההבדל בין שני הפירושים עצום.

אם הטעם הוא הרתעה, המבט הוא כללי. המטרה היא שהאומה כולה תדע מה המחיר של מלחמה בישראל, ושלא תעז לפתוח בה שוב. לפי זה מובן יותר מדוע הפסוק נוקט לשון רחבה.

אבל אם הטעם הוא שמדובר במי שהתחייב בנפשו משום שביקש להרוג, הרי הדין חל רק על מי שבאמת יצא להילחם. מי שלא נלחם ולא ביקש להרוג, אין סיבה שייכלל בו. ולפי זה מובן מאוד פירושו של הנצי"ב, שזכורה הם הלוחמים.

כך רואים איך שאלה של טעם, שנראית עיונית בלבד, משנה את ההלכה עצמה. וזו דרכה של תורה: הבנת השורש קובעת את הענפים. מי שמבין למה נאמר הדין, יודע גם על מי הוא חל ועל מי אינו חל.

הטעם שנותנים לדין קובע גם את היקפו: הרתעה כללית, או דין על מי שנלחם.

פרק ב · מי הם "כל זכורה"

🧩 אין הכרעה ברורה

אחת הנקודות שהרב חזר עליהן היא שאין לנו הכרעה ברורה בשאלה הזו. יש רבנים שלומדים כך ויש רבנים שלומדים אחרת. מי שירצה לשאול היום מה ההלכה, יגלה שאין כמעט היכן לחפש.

הנצי"ב חי לפני כמאה וחמישים שנה, ובכל זאת הוא מן המעטים שהתייחסו לכך במפורש. בגמרא אין כמעט דיון בשאלה למה התורה התכוונה ב"כל זכורה". הנושא פשוט לא היה מעשי במשך דורות ארוכים, ולכן גם לא נכתב עליו הרבה.

גם הרב שהשיב שברור לו שמדובר בלוחמים בלבד, לא הביא לכך מקור מפורש. זו הייתה הבנתו בפסוק. וזה מצב שחוזר בהרבה מדיני המלחמה: אנחנו עומדים מול פסוקים שחזרו להיות נוגעים למציאות, ומנסים להבין אותם כמעט בלי מסורת של פסיקה.

יש לזכור גם שהשאלה אינה רק פרשנית. ההבדל בין שתי הקריאות הוא הבדל בחיי אדם, ולכן אי אפשר להכריע בו על פי סברה בעלמא.

לכן הרב לא הכריע. הוא הציג את הצדדים, הראה את המקורות, וסימן את מה שעדיין פתוח. ובזה עצמו יש לימוד: בשאלות כבדות כאלה צריך זהירות רבה, ולא למהר להכריע לשום צד בלי בסיס.

בשאלת "כל זכורה" אין כמעט מקורות, אין דיון בגמרא, ואין הכרעה מוסכמת.

פרק ג · שיקולים מגבילים

⚖️ מצווה שאין מוסרים עליה את הנפש

נניח שהיה מגיע יום והיו שואלים את הרבנים הלכה למעשה: האם בימינו צריך לקיים את "כל זכורה"? הרב הציע להתבונן בשאלה בכלים הלכתיים רגילים, והראה שיש שיקולים חשובים שמגבילים את הקיום.

השיקול הראשון: גם אם זו מצווה, היא אינה מן שלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר שיש למסור את הנפש. ממילא, אם קיומה יגרום לסכנת נפשות לישראל, אין חובה לקיים אותה. כמו בכל מצווה אחרת, פיקוח נפש דוחה.

ואיזו סכנה יכולה להיות כאן? סכנה של איבה מצד העולם. אם ידוע שמעשה מסוים יגרום לאומות לשנוא את ישראל ולהתנכל ליהודים, ויביא לסכנת נפשות, הרי זה שיקול הלכתי של ממש.

כדי להמחיש עד כמה השיקול הזה מוכר בהלכה, הרב הביא דוגמה מתחום אחר לגמרי: דיני שבת בבית החולים. שם רואים במפורש איך חשש האיבה משנה את ההלכה, אפילו באיסור חמור כמו חילול שבת.

גם אם זו מצווה, היא אינה מן העבירות החמורות שנהרגים עליהן, ולכן סכנה דוחה אותה.

פרק ג · שיקולים מגבילים

🏥 רופא בשבת

ההיתר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש נאמר על יהודי. אמרו חז"ל: "חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה". הטעם הזה אינו שייך במי שאינו שומר שבת מישראל, ולכן מעיקר הדין אסור לחלל שבת עבור גוי. אדם שעובר ברחוב ורואה גוי שנפל לבור, אינו מחלל שבת כדי להזעיק עזרה.

אבל מה עושה רופא בבית חולים? בבתי חולים רבים בארץ חלק ניכר מן המטופלים אינם יהודים. ומה עושה מתנדב במד"א שמקבל קריאה בשבת? כאן הפוסקים מתירים. למה? משום שאם יתפרסם בעולם שיהודים מניחים לגויים למות כדי לא לחלל שבת, זה יגרום בוודאי לסכנת נפשות ליהודים. יהיו רופאים בעולם שלא יטפלו ביהודים.

יחד עם זאת, הרב הוסיף דיוק: אין זה היתר גמור, אלא דחייה. לכן עדיף לרופא שלא להגיע למצב כזה, ומי שיכול לא לעבוד בשבת, טוב שלא יעבוד. אבל כשצריך, מותר.

מן הדוגמה הזו לומדים: גם כשיש הלכה ברורה, אם קיומה יביא סכנה כללית לישראל, היא נדחית. ואם זה כך בשבת, קל וחומר בדין "כל זכורה", שאין מוסרים עליו את הנפש.

מפני חשש האיבה התירו לרופא לטפל בשבת גם בחולה שאינו יהודי, אף שהעיקר אינו מתיר זאת.

פרק ג · שיקולים מגבילים

📏 דחויה ולא הותרה

הדיוק שהרב הוסיף בדיני שבת, שאין זה היתר אלא דחייה, ראוי לעיון נוסף, משום שהוא נוגע גם לענייננו.

כשאומרים שדבר הותר, הכוונה שהאיסור כאילו אינו קיים במצב הזה. כשאומרים שדבר נדחה, האיסור עדיין קיים במקומו, אלא שצורך גדול יותר דוחה אותו. לכן במקום שאפשר להימנע מן ההתנגשות, נמנעים. רופא שיכול לסדר את עבודתו כך שלא יעבוד בשבת, עדיף שיעשה כך.

את אותו מבט אפשר להחיל על השיקולים שראינו בדיני מלחמה. כשהרב אומר שבגלל חשש איבה וחילול השם אין חובה לקיים את "כל זכורה", אין הוא אומר שהדין בטל או שאינו נכון. הוא אומר שיש מצבים שבהם שיקולים אחרים של התורה דוחים אותו.

ההבחנה הזו מאפשרת להחזיק בשני דברים יחד: נאמנות למה שכתוב בתורה, ושיקול דעת אחראי בשעת המעשה. היא גם מסבירה מדוע הרב, בהמשך, הדגיש כל כך את החשיבות של ידיעת האידיאל, גם כשאי אפשר לקיים אותו.

יש הבדל בין דבר שהותר לגמרי לבין דבר שנדחה מפני צורך, וההבדל הזה מלמד זהירות.

פרק ג · שיקולים מגבילים

✨ חילול השם

השיקול השני הוא חילול השם. ההלכה מכירה במצבים שבהם מעשה מותר, ואפילו מעשה של מצווה, נמנע משום שהוא גורם לבזיון שם שמים בעולם.

הרב הביא את המאמר הידוע בגמרא: "מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא". יש מצבים שבהם מעדיפים לוותר על קיום של דין מסוים, כדי שלא ייווצר חילול השם ברבים.

ההחלה על ענייננו ברורה. אם ידוע שמעשה מסוים יגרום לכך שבעולם יסתכלו על עם ישראל כעל עם אכזר, ושמו של הקדוש ברוך הוא יתבזה בגללו, אי אפשר להתנהג כך. כבוד שמים הוא שיקול הלכתי, ולא רק רגש.

כך עולה תמונה מורכבת יותר מן הפסוק לבדו. לצד הציווי עומדים עקרונות גדולים אחרים של התורה: פיקוח נפש, חשש האיבה, וחילול השם. כל פסיקה מעשית חייבת לשקול את כולם יחד.

ויש לכך גם תקדים בתורה עצמה, באחד הסיפורים המטלטלים בספר בראשית.

יש דברים שנדחים מפני חילול השם, ולפעמים מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה.

פרק ג · שיקולים מגבילים

🏔️ שמעון ולוי בשכם

בספר בראשית מסופר על שמעון ולוי, שהרגו את כל זכרי שכם אחרי מה שנעשה לדינה אחותם. לדעת הרב, על פי ההלכה היה להם היתר לעשות זאת. ובכל זאת, יעקב אבינו לא שמח במעשה.

מה אמר להם יעקב? הוא לא טען שעשו דבר אסור. הוא אמר: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". אולי אתם צודקים, אבל אני מעט, וכל יושבי הארץ יתאספו עליי.

שמעון ולוי השיבו: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". הרב הסביר שיש מצבים שבהם כבוד שמים דורש תגובה, ואם לא יעצרו מעשה כזה מיד הוא ייעשה תקדים. מי שמלא קנאה לא תמיד מחשב מה יקרה בעקבות מעשיו, ולא ברור במאה אחוז מי צדק.

אבל דבר אחד רואים במפורש בתורה: השאלה מה יקרה אחר כך היא שיקול שצריך לשקול. גם אם מותר, לא עושים דבר שמסכן את הכלל. ולכן, לסיכום חלק זה, גם אילו השאלה הייתה מעשית היום, לא בטוח כלל שאפשר היה לנהוג כפשט הפסוק: יש חשש איבה, יש חילול השם, ויש לקח של יעקב אבינו.

יעקב אבינו לימד שגם כשמעשה עשוי להיות מותר, חובה לשקול את תוצאותיו.

פרק ג · שיקולים מגבילים

🧭 לדעת לאן חותרים

אחרי כל השיקולים המגבילים, אפשר היה לחשוב שאין טעם ללמוד את הסוגיה. אם ממילא אי אפשר לקיים, למה לעסוק בה? הרב השיב שזו טעות.

לדעת הרב, גם כשאי אפשר כרגע לקיים את הדבר בדיוק כפי שכתוב, חשוב מאוד לדעת לאיזה כיוון חותרים. יש הבדל עצום בין מי שאומר "זה מה שהתורה רוצה, ואני מנסה להתקרב לזה כפי יכולתי", לבין מי שמלמד הבנה הפוכה לגמרי.

לדבריו, הבעיה בימינו אינה רק שלא מקיימים את מה שכתוב בתורה, אלא שמחנכים לכיוון ההפוך. במצב כזה גם את המעט שאפשר לעשות לא עושים, משום שאין שאיפה כלל.

השאיפה הזו אינה סותרת את כל השיקולים המגבילים שראינו. אדרבה: רק מי שיודע מה האידיאל, יודע גם מתי ומדוע הוא נדחה, ואינו מבלבל בין דחייה זמנית לבין ביטול.

ומכאן עבר הרב לסיפור שממחיש עד כמה רחוקות ההשקפות זו מזו. הוא נוגע לספר תורת המלך, ספר העוסק בדיני מלחמה, שיצא מבית מדרשה של ישיבת עוד יוסף חי, ולוויכוח הציבורי הסוער שהתעורר סביבו.

לדעת הרב, גם כשאי אפשר לקיים את הדין כולו, חשוב לדעת מהו האידיאל ולאיזה כיוון שואפים.

פרק ד · תורה ומוסר מערבי

🎤 כנס סוער

ספר תורת המלך עורר סערה גדולה מאוד, והגיע עד חקירות ודיונים משפטיים, שבסופם הספר ממשיך להיות מודפס ונמכר. הרב סיפר שקרא חלקים רבים ממנו. יום אחד נערך באוניברסיטה כנס סביב הספר, שנועד להשמיע דעות בעד ונגד.

על פי כתבה שתיארה את הערב, האבטחה הייתה כבדה מאוד, וכל נכנס נבדק בקפדנות. באולם ישבו כמאתיים איש, והמתח היה גבוה. השתתפו בו מרצים מן החוג למחשבת ישראל, רב שייצג את עמדת הספר, ומרצה נוסף שהוזמן כדי להשמיע את הצד שכנגד.

ההרצאות של המרצים מן האקדמיה הציגו כיוון אחד ברור. אחד מהם טען שכל ספרי ההלכה הושפעו מן המוסר של זמנם, ולכן אי אפשר בכלל להכריע היום על פי מה שכתוב בתורה בעניינים כאלה: זה היה מוסר שהתאים לאז. מרצה אחרת טענה שמהותה של ההלכה היא שהיא מתפתחת, ולכן אין מחויבות לעמדות קשות של פוסקים מדורות קודמים. מרצה שלישי הזכיר פוסקים מאוחרים שכתבו בגישה שונה מזו של הספר.

לדעת הרב, ההבדל כאן אינו רק במסקנה. במקום לומר "יש אידיאל, ואי אפשר לקיים אותו כרגע", הם אינם מכירים בלגיטימיות שלו כלל. בעיניהם זה מוסר פסול שאין לחנך אליו.

בכנס אקדמי על ספר תורת המלך התברר עד כמה רחוקות ההשקפות זו מזו.

פרק ד · תורה ומוסר מערבי

🪞 צלם אלוקים

כשעלה הרב שייצג את הספר לדבר, פרצו צעקות ומחאות, והמנחה נאלץ להזכיר לקהל את זכות הדיבור. הוא הציג שתי נקודות יסוד, שלדבריו מבדילות בין השקפת הספר לבין המוסר המקובל במערב.

הנקודה הראשונה היא צלם אלוקים. מאין נובע האיסור להרוג כל אדם, גם מי שאינו יהודי? מן הפסוק בפרשת נח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". האדם נברא בצלם אלוקים, ולכן דמו אינו הפקר.

לפי הדברים שהוצגו שם, צלם אלוקים אינו רק עובדה שנתונה לאדם בלי תנאי, אלא גם יכולת שהוא מממש במעשיו. אדם שמתנהג כפי שה' רוצה, בחסד וביושר, מממש את הצלם. אדם שבוחר ברצח וברשע מתרחק ממנו. ועם ישראל, שנבחר לקבל את התורה ולהיות שליח לגלות את דבר ה' בעולם, נושא בכך אחריות מיוחדת.

הרב ציין שבדברים האלה עוררו סערה עצומה, אבל לדעתו הם מבוססים על התורה: ההלכה עצמה מבחינה בין מי שמקיים את שבע מצוות בני נח לבין מי שאינו מקיים, ובין מי שחי בשלום לבין מי שיוצא לרצוח.

האיסור לשפוך דם כל אדם נובע מכך שנברא בצלם אלוקים, והשאלה היא מה מקומו של הצלם הזה בהתנהגות האדם.

פרק ד · תורה ומוסר מערבי

👥 הכלל והפרט

הנקודה השנייה שהוצגה בכנס היא ההבדל בין מבט על הכלל לבין מבט על הפרט. התפיסה המערבית בוחנת כל אדם כיחיד, ובודקת לגבי כל יחיד אם אשם הוא או חף מפשע. לפי הדברים שהוצגו, מאבקים בין עמים מתנהלים בדרך כלל בין קבוצות. כשאומה יוצאת למלחמה, כל מי שנמנה עליה ושותף למאמץ המלחמתי הוא חלק ממנה.

הרב הוסיף שאת היסוד הזה אפשר למצוא בתורה במקומות רבים. התורה פעמים רבות נותנת הנהגה כללית, לעם ולציבור, ואינה מתייחסת תמיד לכל אדם בנפרד. כשאומה באה להילחם בך, ואתה צריך להציל את עם ישראל, ההתגוננות היא מול האומה הלוחמת.

גם הדובר עצמו סייג את דבריו, ואמר שלא כל דבר אפשר לקיים היום, ותמיד צריך לבדוק במציאות מה אפשר לעשות. כלומר, אין כאן הוראה מעשית, אלא תיאור של העיקרון.

ושם, אחרי הדברים האלה, התחילה מהומה גדולה. כיצד אפשר לומר שיש העדפה כלשהי? זה לא מוסרי! וכך הסתיים הערב בלי שהצדדים שמעו באמת זה את זה.

התורה מתייחסת פעמים רבות לעם כמכלול, ובמלחמה בין עמים אין הכרעה נעשית רק ברמת היחיד.

פרק ד · תורה ומוסר מערבי

🌳 שורש המחלוקת

בסוף השיעור הציע הרב הסבר לשאלה למה הוויכוח הזה כה סוער. לדעתו, פסיקות רבות במערכת המשפט, שיוצאות מן ההנחה שכולם שווים לגמרי, נובעות מסירוב להכיר ברעיון שה' בחר בעם ישראל. לא מוכנים אפילו לשמוע מילים כאלה.

הרב אמר שאין בזה פלא. אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ואינו רואה את בחירת ישראל כחלק מתמונת עולמו, באמת יתקשה לשמוע שיש העדפה. בעיניו זה צורם. בכל יום אנו מברכים על התורה ומזכירים שה' בחר בנו, אבל מי שאינו חי את המשמעות של המילים האלה, לא יבין אותן.

לעומת זאת, מי שיודע שמטרת העולם היא לתקן עולם במלכות שמים, ושעם ישראל נבחר להיות זה שמכיר את בורא עולם ומלמד את דרכו, מבין שהדאגה לקיומו של עם ישראל קודמת. לכן התורה פעמים רבות רואה עדיפות בשמירה על ישראל.

הרב סיים בתקווה שיבוא יום שבו יבינו כמה חשוב להילחם בדרכה של תורה, ברוח ובמעשה, ושם שמים יתקדש בעולם, ושלום ושלווה לכולם.

לדעת הרב, מי שאינו מכיר בבחירת ישראל לא יוכל להבין את דרכה של התורה במלחמה.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה