📔 הקושי ברבנו יונה
רבנו יונה בשערי תשובה כותב: "מן המעלות העליונות שנמסרו במצוות עשה, מעלת זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר: וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר". יש אם כך מצוות עשה מן התורה לזכור את חסדי ה' עמנו – איך הוביל אותנו, האכיל אותנו מן, דאג שהשמלה שלנו לא תבלה.
אלא שרבנו יונה ממשיך ומביא פסוק נוסף: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". הפסוק הזה מדבר על יסורים, לא על חסדים. שנים רבות לא הבנתי מה הכוונה: וכי יש מצווה לזכור את היסורים שעברו עלינו? אין עניין כזה. אין מצווה להישאר עם הזיכרון הכבד הזה; יש לנו מצווה לקבל הכל באהבה, אבל לא לשמר את הייסורים עצמם בזיכרון. כל פעם שקראתי את דברי רבנו יונה האלה, לא זכיתי להבין.
רבנו יונה כותב שיש מצוות עשה לזכור חסדי השם, ומביא לכך פסוק שני על יסורים – קושי שהקשה הרבה שנים.
💬 תשובתו של מורי חמי
ביום פטירתו של מורי חמי, רבי יצחק גולדשטיין זכר צדיק לברכה, רציתי לחלוק דברים נפלאים שאמר לי בעבר בדיוק על רבנו יונה הזה. יום אחד הבאתי לפניו את הקושי שהתקשיתי בו שנים. הוא ישב, הסתכל, קרא וקרא – כך הייתה דרכו בקודש: להתבונן היטב במה שבאמת כתוב, לא במה שאני רוצה שיהיה כתוב.
ואז אמר לי: רבנו יונה כתב שתי מצוות, לא אחת. "זכרון חסדיו" – זו מצווה אחת, ועליה הביא את הפסוק "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ". "וְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם" – זו מצווה שנייה, נפרדת, ועליה הביא את הפסוק השני, "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ". אין כאן מצווה לזכור יסורים; הפסוק השני מלמד איך להתבונן בחסדים – ומגיע ללמד יסוד על היסורים דרך ההתבוננות בחסדים, לא דרך זכרון היסורים עצמם.
מורי חמי רבי יצחק גולדשטיין לימד אותי לקרוא בדיוק מה שכתוב, ולא מה שרציתי שיהיה כתוב, ומצא שרבנו יונה כתב כאן שתי מצוות נפרדות.
❤️ לדעת בשכל, להרגיש בלב
אדם שלוקח את פנקס ההודיה שלו ומתבונן בו, רואה רשימות של חסדים – כאן ה' עזר, כאן ה' סידר. מתוך זה הוא שואל את עצמו: אם כך, אם יש לי כל כך הרבה חסדים, איך זה שיש לי גם קשיים? איך זה שגם רע לי? והתשובה: אם אני רואה שאבא שלי אוהב אותי, עושה עמי כל כך הרבה חסדים, אני חייב לומר שגם מה שקשה בא מאותה אהבה. זה כוונת הפסוק "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ".
ולכן לא כתוב רק "וְיָדַעְתָּ", אלא "עִם לְבָבֶךָ" – לא רק בשכל, אלא בלב. אחרי שמתבוננים בחסדי ה', אי אפשר להסתפק בלומר בשכל "גם זה לטובה"; צריך להפנים את זה חזק בלב, שגם הייסורים הם מאותו אבא אוהב. זו העצה הנפלאה של התורה: כיצד זוכים לחיות שהכל לטובה, הכל באהבה, הכל מאבא אוהב.
מורי חמי עצמו חלה למחלה קשה במשך חמש שנים, וברוך ה' המשיך כל אותה עת ללמוד תורה ולכתוב עוד ועוד ספרים ומאמרים, עד סוף ימיו ממש. איך זוכים לכל זה, איך זוכים לחיות לב כזה, שיש לנו אבא אוהב שמלווה אותנו גם בתוך הקושי? מלמדת אותנו התורה: אם תתבונן בחסדי ה', תוכל לחיות בתוך ליבך את הידיעה "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
מי שמתבונן בחסדי ה' פנימה בלב, יכול לקבל גם ייסורים באהבה, כי הוא מרגיש בבטחה שהם מגיעים מאותו אב אוהב.
❓ שלוש שאלות על מי חכם וישמור אלה
בתהילים פרק קז, הפרק שעליו נסמכים ד' הצריכים להודות, מסיים דוד המלך: "מִי חָכָם וְיִשְׁמֹר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". הרבה התקשו בהבנת הפסוק הזה, ועולות עליו שלוש שאלות: ראשית, מדוע צריך "חכמה" גדולה כדי לשמור את חסדי ה'? והלוא ראיתי בעצמי, מתוך חילוק פנקסי הודיה לרבים, שרמת ה-IQ של הכותבים אינה משפיעה כלל על מי שרוצה וזוכה לשמור חסדי ה' בפנקס.
שנית, למה כתוב "יִשְׁמֹר" ולא "יִזְכֹּר", בזמן שהמצווה הידועה מדברי רבנו יונה נקראת "זכרון חסדיו"? ושלישית, הפסוק הפוך לכאורה מהמצופה: קודם היה ראוי להתבונן בחסדים ואחר כך לשמור אותם, ולא להפך, "יִשְׁמֹר" ואחר כך "יִתְבּוֹנְנוּ".
לאור היסוד של רבנו יונה, שיש שתי מצוות נפרדות – לזכור ולהתבונן – מתבארות שלוש השאלות באופן נפלא. "יִשְׁמֹר" הוא המצווה הראשונה: לכתוב, לשמור, לרשום בפנקס את חסדי ה', ממש כמו "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ". "וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" הוא המצווה השנייה: להתבונן בחסדים שנרשמו, ולהבין מתוכם שיש לנו מלך טוב ומטיב, כפי שלמדנו מהפסוק השני של רבנו יונה.
ולמה נקרא "חָכָם"? כי חכם הוא הרואה את הנולד: הוא יודע שיבואו גם ימים קשים, ולכן הוא דואג מראש – "יִשְׁמֹר" – לכתוב ולשמור את החסדים בפנקס, לפני שתגיע הצרה. וזה גם הפשט בפסוק ההפוך: קודם שומרים (כותבים מראש, בזמן הטוב), ורק לאחר מכן, בבוא העת, מתבוננים ונזכרים בהם. מי שלא מחכה לצרה כדי להתחיל להודות, אלא כותב את חסדי ה' כל יום, הוא ה"חכם" שיידע, כאשר יגיע יום קשה, להתבונן ולהרגיש שהכל מגיע מאותו מלך טוב ומטיב.
בסוף פרק ד' צריכים להודות בתהילים מסכם דוד המלך בפסוק שרבים התקשו בביאורו, ועליו עולות שלוש שאלות.