📚 כל השיעורים

🍭 הסמיכה בצפת ואליהו הנביא

חידוש הסנהדרין בימינו – חלק ב: המחלוקת בין חכמי צפת לחכמי ירושלים, "והדבר צריך הכרע", ואליהו הנביא שיבוא לפני הגאולה

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · צפת וירושלים

🏔️ ציון במשפט תפדה

השיעור חוזר לסיפור שהתחלנו בחלק הקודם. לפני כחמש מאות שנה, בצפת, התכנסו גדולי החכמים, ובהם מהר"י בירב, שגלה מספרד בגירוש. הם הסכימו כולם לסמוך אותו, ובצפת שררה שמחה גדולה.

הרב מסביר שהשמחה לא נבעה רק מן הפתרון לאנוסים, שחייבים כרת וביקשו לקבל מלקות כדי להיפטר מעונשם. חכמי צפת קראו גם את דברי הרמב"ם, וחשבו שבכך הם מקדמים את הגאולה.

הרמב"ם הסתמך על הפסוק: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק", ובהמשכו: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". איך תיפדה ציון? על ידי משפט כמו שצריך. כשחוזר משפט התורה, באה הגאולה.

חכמי צפת ראו בעצמם ממשיכי הדרך הזאת. אם הרמב"ם כתב שהסנהדרין תחזור לפני המשיח ותהיה מסימניו, הרי שחידוש הסמיכה הוא צעד ממשי לקראת הגאולה. ולכן, אחרי שהסכימו ביניהם, פנו אל החכמים שבירושלים.

חכמי צפת ביקשו לא רק לכפר על האנוסים, אלא גם לקרב את הגאולה דרך חידוש המשפט.

פרק א · צפת וירושלים

🧶 למה דווקא צפת

באותה תקופה היה בירושלים קיבוץ קטן מאוד של תלמידי חכמים. רובם גרו בצפת. למה לא בירושלים?

הרב מביא הסבר ששמע פעם, ואומר שאינו בקיא בו לגמרי. אדם צריך להתפרנס, ובצפת הייתה פרנסה. בסביבתה זרמו נחלים, ובמים שלהם היו שוטפים ומעבדים את הצמר. נבנו שם בתי מלאכה לאריגה ולתעשיית בגדים, ורבים התפרנסו גם מן הזיתים.

וכשיש מקור פרנסה אחד גדול, הוא מפרנס את כל הסביבה. זה עובד בבית המלאכה, זה פותח חנות, זה משרת את זה – וכך נוצרת קהילה שלמה. כך הפכה צפת למרכז, ואליה התקבצו גם החכמים.

לכן, כשחכמי צפת החליטו לחדש את הסמיכה, הם היו רוב גדול של חכמי ארץ ישראל. ובכל זאת שלחו מכתב לירושלים, כדי שההסכמה תהיה של כל החכמים, כפי שכתב הרמב"ם. והתשובה שהגיעה משם לא שימחה אותם כלל.

הרב מעיר שגם מן הפרט הזה אפשר ללמוד. התורה אינה מתקיימת בחלל ריק. כדי שיהיה מרכז של תורה, צריך שיהיו בו חיים: פרנסה, קהילה, בתים ושווקים. הקב"ה מגלגל את הדברים כך שבמקום שיש בו ישוב איתן, שם מתקבצים גם החכמים, ומשם יכולה לצאת הוראה לכל ישראל. כך היה בצפת, ואולי כך יהיה גם בעתיד.

צפת הייתה מרכז של פרנסה, ולכן התקבצו בה חכמים רבים יותר מאשר בירושלים.

פרק ב · והדבר צריך הכרע

📖 הרמב"ם בהלכות סנהדרין

הרמב"ם כתב את חידושו לא רק בפירוש המשניות, אלא גם בספר ההלכות שלו, בהלכות סנהדרין. שם הוא כותב: נראים לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להם לסמוך לאחרים.

ואז הוא שואל: אם כן, למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה, ולמה מסר רבי יהודה בן בבא את נפשו כדי שלא יתבטלו דיני קנסות מישראל? ומשיב: לפי שישראל מפוזרים, ואי אפשר שיסכימו כולם. לשכנע את כל החכמים להסכים על אדם אחד זה קשה מאוד. לעומת זאת, אם יש סמוך מפי סמוך, הוא אינו צריך את הסכמת כולם. הוא מחליט, סומך, והשלשלת ממשיכה.

ועד כאן הדברים ברורים. אבל הרמב"ם מסיים בשלוש מילים: "וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ".

הרב מעיר שזה מוזר מאוד. מי שרגיל ברמב"ם יודע שדרכו לפסוק בבירור. הוא כותב מה שנראה לו, ומכריע. כמעט אין בספרו משפט כמו "הדבר צריך הכרע". נראה, כביכול, שהרמב"ם אינו בטוח. מה פירוש המילים האלה?

בהלכות סנהדרין חוזר הרמב"ם על חידושו, אבל מסיים במילים "והדבר צריך הכרע".

פרק ב · והדבר צריך הכרע

✉️ הרלב"ח: הרמב"ם חזר בו

הרלב"ח, רבי לוי בן חביב, היה רבה של ירושלים באותה תקופה. הוא כתב לחכמי צפת שהוא מתנגד לכל המהלך.

הוא למד את המילים "והדבר צריך הכרע" כפשוטן: הרמב"ם חזר בו. בילדותו, כשכתב את פירוש המשניות, כתב שאין שום אפשרות אחרת – אם לא תאמר כך, לא תחזור הסנהדרין לעולם. ובזקנותו, כשכתב את ספר ההלכות, חזר ספק לדבריו.

ולמה חזר בו? הרלב"ח מסביר: כי דעת הרמב"ם היא שסדר הדברים שיתרחשו בימות המשיח נעלם מן הכול, ואפילו מחכמינו, כמו שכתב בפרק השנים עשר של הלכות מלכים. ולכן כתב שהדבר צריך הכרע. אולי באמת אנחנו נחדש את הסנהדרין, ואולי המשיח יעשה את הכול.

הרב מצביע על כך שהמחלוקת שקיימת היום הייתה קיימת כבר אז. איך תגיע הגאולה? האם המשיח יעשה את הכול, או שעלינו לעשות את הצעדים? אותה שאלה עמדה בין צפת לירושלים, לפני חמש מאות שנה.

הרלב"ח, רבה של ירושלים, למד שהרמב"ם חזר בו בזקנותו, ולכן התנגד לסמיכה בצפת.

פרק ב · והדבר צריך הכרע

🛤️ שתי דרכים לגאולה

הרב מבקש להבין את שני הצדדים בכבוד. חכמי צפת קראו את פירוש המשניות של הרמב"ם, ושם הדברים ברורים: אין אפשרות אחרת, והסנהדרין תחזור לפני המשיח. מכאן הם הסיקו שעליהם לפעול, ושהזמן מתאים.

הרלב"ח קרא את ספר ההלכות, וראה שם את המילים "והדבר צריך הכרע". הוא חשש שאין לסמוך על חידוש שהרמב"ם עצמו הסתפק בו בסוף ימיו, ושבעניינים של סדר הגאולה, שהם נעלמים מן הכול, צריך זהירות גדולה.

שתי הגישות האלה ליוו את עם ישראל לאורך הדורות. יש הרואים בגאולה תהליך שבני אדם משתתפים בו, צעד אחר צעד. ויש החוששים מכל צעד שאינו מוכרע, ומעדיפים להמתין לבירור גמור מן השמים.

גם בדיון על קיבוץ הגלויות ועל בניין המקדש, שלמדנו בשיעורים אחרים, עמדו אותן שתי גישות זו מול זו. ההבנה ששתיהן נובעות מקריאה רצינית של אותם מקורות עוזרת לנהל את הוויכוח בכבוד.

המחלוקת בין צפת לירושלים היא מחלוקת עתיקה על הדרך שבה תבוא הגאולה, ושני הצדדים מבוססים בתורה.

פרק ב · והדבר צריך הכרע

🔢 "כולם" – כולם או רובם?

גם הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, שישב אז במצרים, דן בעניין. הוא כותב שחכמי צפת, והגדול שבהם, סמכו סמוכים לדיני קנסות, ולא עלה בידם. למה? לפי שהחכם שהיה בירושלים לא הסכים, ושאלו גם אותו, והוא לא הסכים.

כאן עולה שאלה נוספת. הרמב"ם כתב "אם הסכימו כל החכמים". האם "כל" פירושו כולם ממש, או שמספיק רוב? בצפת היו עשרים ושישה חכמים, ובירושלים מעטים, אולי שניים. אם הרוב מספיק – הסמיכה הצליחה. אם צריך את כולם – חכם אחד שחולק מבטל את הכול.

בעניין הזה נחלקו, וגם על השאלה אם אחרי התנגדות חכמי ירושלים הסמיכה בצפת הייתה תקפה או לא. חכמי צפת סברו שהיא תקפה, ומהר"י בירב סמך אחרים, ובהם הבית יוסף. אחרים סברו שלא.

הרב מסביר שזו בדיוק הבעיה שהרמב"ם תיאר: "ישראל מפוזרים, ואי אפשר שיסכימו כולם". מספיק שחכם אחד בעל משקל אינו מסכים, והמהלך נעצר. וכך, למרות ההתלהבות הגדולה בצפת, הסמיכה לא נמשכה לדורות. הבית יוסף כתב את השולחן ערוך ונעשה לפוסק של כל ישראל, אבל הסנהדרין שקיוו לה בצפת לא קמה, והשאלה נשארה פתוחה עד ימינו, כפי שנראה בהמשך השיעור.

חכמי צפת ותומכיהם סברו שהרוב מספיק, ומתנגדיהם סברו שצריך הסכמה של כולם.

פרק ג · אליהו הנביא

🔥 אליהו הנביא יסמוך

הרדב"ז העלה טענה נוספת: הראיה שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות אינה ראויה לסמוך עליה. הרמב"ם אמר: אם לא תאמר שהסכמת החכמים מועילה, מאיפה תהיה לנו סמיכה לעולם? אומר הרדב"ז: אין בעיה.

הרי אליהו הנביא יבוא לפני המשיח, כמו שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". ואליהו הנביא הוא סמוך – הוא קיבל את הסמיכה מאחיה השילוני. כשיחזור, הוא יסמוך את החכמים, והשלשלת תחודש.

הרמב"ם עצמו כתב שהמשיח אינו יכול לסמוך, כי הוא אדם רגיל, שנולד בדורו ואין לו סמיכה. אבל אליהו – לפי הרדב"ז – הוא סמוך מאז ימי בית ראשון, והוא יכול להמשיך את השלשלת.

כך מציע הרדב"ז מוצא אחר מן השאלה של הרמב"ם, בלי צורך בהסכמת כל החכמים. אבל כאן נשאלת שאלה: האם אליהו שיחזור הוא אותו אליהו? והאם הסמיכה שלו עדיין קיימת?

הרדב"ז טען שאין הכרח לחידוש הרמב"ם, כי אליהו הנביא, שהוא סמוך, יבוא לפני המשיח ויסמוך.

פרק ג · אליהו הנביא

👼 אשת איש ולא אשת מלאך

כדי להבין את השאלה, הרב מביא שאלה מעניינת שדנו בה הפוסקים. אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ולא מת. ומה עם אשתו? האם היא נשארה אשת איש, או שהיא מותרת?

התלמידים שואלים: הרי אין מדובר במי שמת, אלא במי שעלה חי לשמים. בעל ספר תרומת הדשן דן בשאלה הזאת, ומשיב בלשון קצרה: בתורה כתוב "אשת איש", ולא "אשת מלאך". אדם שאינו נמצא עוד בעולם הזה, ועלה למעלה, הוא בגדר מלאך. ואשת מלאך אינה אשת איש.

כלומר, כשאליהו היה כאן, הוא היה איש. משעלה לשמים, נשתנה מעמדו, והוא נחשב כמלאך. לעניין הזה הוא כמו אדם שהלך לעולמו.

שאלו התלמידים: הרי על המלאך שבא אל אשת מנוח, אמו של שמשון, נאמר "אִישׁ הָאֱלֹקִים בָּא אֵלַי". הרב משיב: כשהוא נמצא בעולם הזה, בדמות אדם, יכול להיקרא איש. אבל כשהוא למעלה, הוא מלאך. והמלאך ההוא עלה בלהבת המזבח וחזר למקומו.

אדם שעלה לשמים ואינו בעולם הזה נחשב כמלאך, ודיני האדם אינם חלים עליו.

פרק ג · אליהו הנביא

🍷 האם אליהו בא בשבת

הגמרא במסכת עירובין שואלת שאלה פשוטה: האם אליהו הנביא יכול לבוא בשבת? מה הבעיה? תחום שבת. אסור ללכת בשבת מחוץ לתחום. ואם אליהו מגיע ממקום רחוק, איך יבוא?

הגמרא קושרת זאת לספק הלכתי: האם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים? מי שעף באוויר, למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע – האם יש לו תחום שבת? הגמרא אינה מכריעה בשאלה.

ולכן אנו נוהגים לומר שאליהו לא יבוא בשבת. ומכאן המנהג לשיר במוצאי שבת: "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי... בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ יָבוֹא אֵלֵינוּ". למה דווקא במוצאי שבת? כי בשבת לא יכול היה לבוא, ועכשיו כבר יכול.

אבל על כך מקשה החתם סופר. הרי בברית מילה שנעשית בשבת מכינים כיסא לאליהו, ומזמינים אותו לבוא, ובקהילות רבות שרים לכבודו. אם אליהו אינו יכול לבוא בשבת, איך מזמינים אותו לברית בשבת? איך מתיישבים שני המנהגים יחד?

הגמרא מסתפקת אם אליהו יכול לבוא בשבת, ולכן שרים "אליהו הנביא" במוצאי שבת.

פרק ג · אליהו הנביא

🕊️ שתי דרכים של הגעה

החתם סופר מתרץ: הכול תלוי איך אליהו מגיע. אם הוא מגיע כמלאך, בצורה שאינו רואה ואינו נראה – כמו שהוא בא לכל ברית – דיני התורה אינם חלים עליו. התורה ניתנה לבני אדם, הלבושים בגוף חומרי. מי שאין לו גוף של בשר ודם יכול לעבור ממקום למקום, גם בשבת.

אבל כשאליהו יבוא לבשר את הגאולה, הוא יבוא בצורה אחרת. הוא יבוא כאדם, בלבוש חומרי. הוא ידבר עם בני האדם, ויהיה לו תפקיד גדול: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". הוא יעשה שלום בין כל חלקי העם.

הרב מתאר בחיוך כמה עבודה תהיה לאליהו: לפייס, לקרב, לגשר בין כל המחלוקות. ותפקיד כזה אפשר למלא רק כאדם שמדבר עם אנשים, לא כמלאך נסתר.

וכשהוא בא כאדם בלבוש חומרי, חלים עליו דיני אדם לכל דבר, כולל דיני שבת. ולכן אומרים שלא יבוא בשבת. וכך מתיישבים שני המנהגים: לברית הוא בא כמלאך, ולגאולה – כאדם.

כמלאך שאינו נראה אליהו יכול לבוא בכל עת, אבל לבשר את הגאולה יבוא כאדם בגוף.

פרק ג · אליהו הנביא

🤲 אליהו – מביא השלום

הרב מתעכב על תפקידו של אליהו כפי שהנביא מלאכי מתאר אותו. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". אליהו לא יבוא רק כדי לבשר, אלא כדי לחבר.

הרב מתאר זאת בחיוך: אליהו יפתח כביכול "מפעל של שלום" – שלום בית, שלום בין משפחות, ושלום בין כל חלקי העם. הוא ידבר עם כולם, יקרב את הרחוקים ויפייס את הנצים. זו עבודה עצומה, שדורשת להיות כאן, בעולם הזה, בין האנשים.

ואם נחזור לשאלת הסנהדרין, נראה קשר עמוק. מה שמנע מחכמי צפת להצליח היה חוסר ההסכמה. ואליהו, שבא לעשות שלום, הוא בדיוק מי שיכול להביא את ההסכמה הזאת.

לפי הרדב"ז, אליהו יסמוך בעצמו. ולפי הרמב"ם, אליהו לא יסמוך, אבל אולי בכוחו של השלום שיביא יגיעו החכמים להסכמה. כך או כך, הדרך לחידוש הסנהדרין עוברת דרך אחדות.

תפקידו של אליהו לקראת הגאולה הוא לעשות שלום ולהשיב לב אבות על בנים.

פרק ג · אליהו הנביא

🌱 אדם חדש

עכשיו, אומר הרב, מתבררת מחלוקת הרמב"ם והרדב"ז. כשאליהו יחזור בגוף, כאדם – האם הוא אותו אדם שקיבל סמיכה מאחיה השילוני?

הרמב"ם, כנראה, סבר שלא. גם אם זו אותה נשמה, הגוף חדש, והאדם מתחיל מחדש. כביכול אומרים לו: עלית וחזרת – אתה כבר לא אותו אדם, והסמיכה שלך אינה קיימת עוד. ממילא, אליהו לא יוכל לחדש את הסמיכה, ואין מוצא אלא הסכמת החכמים.

הרדב"ז סבר שאליהו נשאר אליהו, והסמיכה שלו בתוקף. ולכן אין צורך בחידוש של הרמב"ם.

הרב מעיר שאין זה דומה לאדם שחזר לחיים באותו גוף, למשל אחרי החייאה. מי שחוזר לגופו – הכול חוזר כמו שהיה, אשתו אשתו, וכל מעמדו נשאר. השאלה מתעוררת רק אצל אליהו, שאינו חוזר לאותו גוף, כי הגוף ההוא כבר אינו קיים בעולם הזה כפי שהיה.

ומכאן מבינים למה הרמב"ם היה בטוח: מאחר שאין דרך אחרת, יבוא יום, וכל החכמים יסכימו למנות אדם אחד, יסמכו אותו, והוא ימשיך הלאה – וזה יקרה לפני הגאולה.

לפי הרמב"ם, אליהו שיחזור בגוף הוא כאדם חדש, ואינו סמוך עוד.

פרק ד · ניסיון בדורנו

📜 ניסיון בימי המדינה

הרב מספר שבראשית ימי מדינת ישראל ביקש הרב יהודה לייב מימון לחזור לסיפור הסנהדרין. הוא כינס רבנים רבים וביקש להחזיר את הסנהדרין. הוא אף כתב על כך ספר, ובו סיפר חלק מן הסיפור. אבל המהלך לא הצליח.

באותם ימים כתבו גדולי תורה נגד הרעיון, ואחת הטענות הייתה מן המילים של הרמב"ם: "והדבר צריך הכרע". אם הרמב"ם עצמו הסתפק, איך אפשר לסמוך עליו לחדש את הסמיכה?

אבל הרב מציין שכמעט כולם מסכימים שאין זו כוונת הרמב"ם, שהוא חזר בו. והראיה: ראשונים רבים העתיקו את דברי הרמב"ם בעניין הזה, ולא העתיקו את המילים "והדבר צריך הכרע".

המאירי העתיק את הרמב"ם ולא סיים בהן. בעל "כפתור ופרח", מן הראשונים שחיו כאן בארץ ישראל, העתיק את הרמב"ם ולא כתב שהדבר צריך הכרע. וכך גם אחרונים, מפרשי השולחן ערוך, העתיקו את הדברים בלי המילים האלה.

בראשית ימי המדינה ניסה הרב מימון לחדש את הסנהדרין, ולא הצליח.

פרק ד · ניסיון בדורנו

🔍 על מה נאמר "צריך הכרע"

אם כן, מה פירוש המילים? הרב מציע כמה אפשרויות. אולי בעבר הן לא היו כתובות בכלל בכתבי היד שלפני הראשונים. ואולי הן נאמרו על עניין אחר, ולא על עיקר החידוש.

בפירוש המשניות הרמב"ם מסיים בוודאות גמורה, בלי שום ספק. רק בספר ההלכות מופיעות המילים "והדבר צריך הכרע". ולכאורה הן הולכות על פרט אחר בתוך ההלכה, לא על עצם האפשרות לחדש את הסמיכה בהסכמת החכמים.

והראיה שהרב מביא שוב: כל הראשונים והאחרונים שהעתיקו את דבריו, ולא העתיקו את המילים. סימן שכולם הבינו שהרמב"ם לא חזר בו מעיקר חידושו.

כלומר, דרך הרמב"ם עומדת בעינה: הסכמת כל חכמי ארץ ישראל מחדשת את הסמיכה, וזה מה שעתיד לקרות לפני ביאת המשיח. הקושי אינו בהלכה, אלא בהשגת ההסכמה, וזה הקושי שעליו נצטרך לחשוב בהמשך, בחלק הבא של הסדרה.

יש לפרש שהמילים "והדבר צריך הכרע" נאמרו על עניין אחר, ולא על עיקר חידוש הסמיכה.

פרק ד · ניסיון בדורנו

🧭 מה למדנו מן הניסיונות

כשמסתכלים על שני הניסיונות שלמדנו – בצפת לפני חמש מאות שנה, ובראשית ימי המדינה – רואים דפוס דומה. בשני המקרים היו חכמים גדולים שהאמינו שהשעה מתאימה, ושהרמב"ם מתווה את הדרך. ובשני המקרים המהלך נעצר בגלל התנגדות של חכמים אחרים, שגם הם נשענו על דברי הרמב"ם.

הלקח הוא שהשאלה ההלכתית עצמה כבר נדונה בהרחבה. רוב הפוסקים מבינים שהרמב"ם לא חזר בו, ושהדרך פתוחה עקרונית. הקושי הוא מעשי ואנושי: איך מביאים את כל החכמים, מכל הקהילות והזרמים, להסכים יחד על אדם אחד.

וזה בדיוק מה שכתב הרמב"ם בעצמו בהלכות סנהדרין: "לפי שישראל מפוזרים, ואי אפשר שיסכימו כולם". הוא ידע שזה יהיה קשה. ובכל זאת כתב שזה יקרה, כאשר יכשיר ה' את הלבבות.

לכן, אומר הרב, התפקיד שלנו הוא להכין את הלבבות: ללמוד, להבין את המקורות, ולהרבות אחדות ושלום. אז, כשתבוא השעה, תהיה ההסכמה אפשרית.

הניסיונות לחדש את הסמיכה נכשלו לא בגלל ההלכה, אלא בגלל הקושי להגיע להסכמה.

פרק ד · ניסיון בדורנו

🤝 מי יכול להסכים

נשאלת השאלה: האם הרבנות הראשית שקיימת היום יכולה להיות הבסיס לסנהדרין? הרב משיב שלא, ומסביר מן הלשון של הרמב"ם.

הרמב"ם כתב "אם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל". ההסכמה צריכה לבוא מחכמי התורה עצמם. מינוי שנעשה על ידי גוף בוחר שאינו כלל חכמי ישראל אינו ההסכמה שהרמב"ם מתאר. גם מי שסובר שנציגים יכולים לייצג את כולם, צריך שהנציגים יהיו נבחרים מתוך הסכמה של החכמים.

לכן, לפי הדרך הזאת, אי אפשר כרגע לחדש את הסמיכה דרך המוסדות הקיימים. אבל אין זה אומר שאין מה לעשות.

ומה כל אחד מאיתנו יכול ללמוד מכך? שההסכמה אינה דבר שמחכים לו בחוסר מעש. היא נבנית מכבוד הדדי, מלימוד משותף, ומהבנה שכל הצדדים מבקשים את אותה גאולה. מי שמרבה שלום בין חכמים ובין ציבורים, מקרב את היום שבו אפשר יהיה להסכים.

הרב מסיים את החלק הזה בהבטחה: אחרי הפסקה קצרה, נראה מה כן אפשר לעשות, ואיך ניתן להתקדם לקראת חידוש הסנהדרין גם בימינו. השאלה הגדולה של צפת וירושלים לא נסגרה; היא ממשיכה להמתין להכרעה, כמו שאמר הרמב"ם, ומי יודע אם לא בדורנו.

לפי הרמב"ם, ההסכמה צריכה לבוא מחכמי התורה עצמם, ולא ממינוי שנעשה בדרך אחרת.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה