🧩 שלושה טעמים בקצרה
השיעור פותח בסיכום של החלק הקודם בסדרה. ראינו שלושה טעמים לכלל "דינא דמלכותא דינא", דין המלכות הוא דין.
הדעה הראשונה אומרת שהחיוב נובע ממה שהעם כולו רוצה. יש הסכמה ציבורית, וכל בני המדינה מקבלים עליהם את חוקי המלך מרצונם.
הדעה השנייה אומרת שהחיוב נובע מכך שהמלך הוא בעל המקום, כמו בעל הבית. הוא יכול לומר למי שאינו מקבל את חוקיו: צא מארצי.
והדעה השלישית אומרת שהחיוב נובע ממשפט המלוכה שקבעה התורה, כפי שמופיע בספר שמואל. התורה נתנה למלך סמכויות, והסמכויות האלה קיימות בכל מלכות.
עכשיו, אומר הרב, נראה מה קורה למעשה: מה פוסק השולחן ערוך, ואיך כל זה מתיישם בימינו, ובמיוחד בארץ ישראל, תחת שלטון יהודי.
התוקף ההלכתי של חוקי המלכות נובע מהסכמת העם, מבעלות המלך או ממשפט המלוכה שבתורה.
📚 השולחן ערוך אינו מחלק
הרב מביא תשובה של הרב עובדיה יוסף, שמסכם את הנושא. הוא כותב שמרן הבית יוסף הוכיח מן הגמרא במסכת בבא קמא שגם במלך ישראל שייך הכלל של דינא דמלכותא דינא.
איך הוכיח? הגמרא הקשתה על משנה שמתירה לנדור למוכסים, והרי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואילו היה הדין נוהג רק במלך גוי, הייתה הגמרא יכולה לתרץ בפשטות שהמשנה מדברת במלך ישראל. מכך שלא תירצה כך, מוכח שגם במלך ישראל נוהג הדין.
ולכן, אומר הרב עובדיה, השולחן ערוך אינו מחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ובין מלך ישראל למלך גוי. זה כלל קבוע בכל מקום: דין המלכות דין. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך, וכן נקטו להלכה, שאין בזה הבדל בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
זו נקודת המוצא של ההלכה. אבל מכאן ועד השאלות המעשיות של זמננו עוד יש דרך ארוכה. כי הבית יוסף דיבר על מלך ישראל שנוהג כמלך, ואילו השאלות של ימינו נוגעות לשלטון מסוג שונה לגמרי: שלטון נבחר, ושלטון יהודי שאינו נוהג בכל דבר על פי התורה. כדי להגיע אליהן, צריך לעבור כמה שלבים, ולראות קודם מה משמעות הפסק הזה ומה אינו כלול בו.
לפי הבית יוסף, דינא דמלכותא דינא חל גם במלך ישראל, בלי הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ.
🤔 האם זה מכריע לגבי תשלום מסים?
הרב שואל את התלמידים: מה חושבים, מה עשו יהודים בחוץ לארץ לפני מאה שנה? האם דיווחו על כל רווח? האם שילמו כל מכס? והוא מספר את הבדיחה הידועה על אדם שעבר כל יום את מעבר הגבול עם אופניים. הפקיד חיפש בכיסיו, בבגדיו, ולא מצא דבר. אחרי שנתיים ביקש ממנו לגלות מה הוא מבריח. ענה האיש: כל יום הגעתי על אופניים וחזרתי ברגל. הברחתי אופניים.
אבל הרב מבקש להבהיר נקודה חשובה. זה שהשולחן ערוך פוסק דינא דמלכותא דינא עדיין אינו מוכיח הכול לגבי העלמת מס. למה? כי המשנה דנה בקופה מלאה כסף שנגבה במכס, ושואלת אם הכסף הזה גזול או לא, אם מותר להשתמש בו או לא.
שמואל אומר: מה שהמלך גבה – תקף, אינו גזל. אבל עדיין לא כתוב שם במפורש שכל אדם חייב לדאוג לשלם ולדווח על כל דבר. זו שאלה נפרדת.
הרב משאיר את הבירור המלא של השאלה הזאת לשיעור אחר. אבל הוא מביא כבר עכשיו דברים מעניינים על המשמעות של תשלום מסים, שמראים שאין זה רק עניין של חוק ועונש, אלא גם של אחריות ושל שותפות בצורכי הכלל.
המשנה דנה אם הכסף שנגבה גזול; עדיין לא כתוב שם שכל אדם חייב לשלם ולדווח.
🏥 תשלום מסים כמצווה
הרב קורא מתשובה הלכתית של רב שכיהן בתל אביב. בהקדמה לתשובתו הוא כותב שתשלום מסים אינו רק חובה. הוא מעלה הלכתית ממדרגה עליונה.
למה? כי על ידי המסים מתקיימות כל המערכות הציבוריות החיוניות: ביטחון, משטרה, חינוך, בריאות, כבישים, מים, ביוב, חשמל, שמירת הסביבה, ביטוח לאומי ועזרה לנזקקים. הרב קורא את הרשימה ומדגיש: ראו כמה מצוות מקיים אדם כשהוא משלם. הוא שותף בכל הדברים האלה.
והרב מוסיף שאדם שמכוון לשם שמיים כשהוא משלם, הקדוש ברוך הוא דואג שהכסף שלו יגיע למקומות הטובים.
ובאותה תשובה נכתב גם הצד השני: כל המעלים מס גוזל את הציבור. וחטאו חמור מחטאו של הגוזל את היחיד. מי שגוזל אדם אחד, יכול לפחות להשיב לו. אבל מי שגוזל את הרבים, לא יוכל לעולם להשיב לכל אחד ואחד. ואחד המשתתפים העיר שחמור במיוחד מי שגובה מאחרים כסף שנועד למדינה ואינו מעביר אותו.
יש מי שכתב שתשלום מסים הוא מעלה הלכתית גבוהה, כי הוא מחזיק את כל צורכי הציבור.
🕊️ כשאין מלך
הרב קוק הלך בדרכו של המאירי, שמשפט המלוכה נוהג בכל מלכות, והרחיב אותו הרבה יותר. הוא כותב: נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצבה הכללי של האומה, חוזרים הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.
ועוד הוא מוסיף שנראה שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו לעניין כמה ממשפטי המלוכה, במה שנוגע להנהגת הכלל. וכן כל מי שמתמנה למנהיג האומה בצורכי הכלל, עומד במקום מלך לעניין משפטי המלוכה.
הרב מסביר את החידוש: היום יש הגבלות רבות על בית הדין. אילו דנו היום רק לפי דיני התורה – גנב משלם כפל, גזלן מחזיר את מה שגזל – לא היה בכך כדי להרתיע. מה יפסיד מי שנתפס? רק יחזיר.
לכן, לפי הרב קוק, בית דין או מנהיגות שעומדים במקום המלך יכולים לחדש תקנות לפי הצורך. בזמנו היו שחלמו שיום אחד יקום בית דין שיקבע הלכות כאלה לטובת הכלל. זה נושא שעשוי להיות מעשי בעתיד.
לפי הרב קוק, כשאין מלך, זכויות המלוכה חוזרות לאומה כולה ולמנהיגיה.
🪙 מלך שמטבעו יוצא
מתי שלטון נחשב מלכות שחוקיה מחייבים? הרמב"ם קובע: במה דברים אמורים? במלך שמטבעו יוצא באותן ארצות. שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע.
מה קורה כשמישהו פשוט משתלט על מדינה בכוח? הרב מזכיר שגם בארץ ישראל היו תקופות כאלה, כשהשלטון התחלף פעם אחר פעם בין כובשים. האם לכל אחד מהם יש דינא דמלכותא?
ההגדרה של הרמב"ם פשוטה: אם המטבע שלו יוצא, אם כולם משתמשים בו ומכירים בו, זו מלכות מוכרת. אז קובעים שזה שלטון חוקי.
שימו לב שגם הרמב"ם מבסס את הדבר על ההסכמה: "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ". המטבע הוא רק הסימן החיצוני לכך שהעם קיבל את השלטון. ומכאן תהיה השלכה חשובה על השאלה הבאה.
לפי הרמב"ם, שלטון מוכר הוא שלטון שמטבעו מתקבל בארץ, כי בכך העם מראה שהסכים עליו.
🕌 שלטון שמתחלף
הרב ממחיש את השאלה "מי נחשב מלך" בסיפור מתולדות ירושלים. במשך תקופה שלט בארץ מוחמד עלי, השליט המצרי, שהשתלט עליה ועל ירושלים מידי הטורקים.
באותם ימים התקשו האשכנזים לבוא לירושלים. בעבר נחרב בית הכנסת שלהם, "החורבה", בגלל חובות כבדים, והחשש מן הנושים עוד ריחף עליהם. בתקופת שלטונו של מוחמד עלי הצליחו להשיג אישור לבנות מחדש את המקום, ואף לקבל פטור מן החובות הישנים.
אבל אחרי כמה שנים חזרו הטורקים והשתלטו על הארץ שוב, ומוחמד עלי גורש. ואז היה צורך להתחיל הכול מחדש, עד שברוך ה' השיגו שוב את האישור.
הסיפור מראה כמה מעשית השאלה: מי שולט כאן באמת? של מי האישור תקף? הרמב"ם נותן לכך מבחן פשוט: מלך שמטבעו יוצא, שבני הארץ קיבלו אותו והשתמשו במטבעו. אז שלטונו מוכר, וחוקיו דין. ומי שאין מטבעו יוצא, הוא כגזלן בעל זרוע.
כשהשלטון עובר מיד ליד, צריך לדעת מי נחשב מלכות מוכרת – ובירושלים הרגישו זאת היטב.
🗳️ מלוכה ודמוקרטיה
הרב מעלה שאלה למחשבה: עד לפני כמאתיים-שלוש מאות שנה, כמעט לא היה בשום מקום בעולם שלטון דמוקרטי. בכל מקום היה מלך. רק מתקופת המהפכה הצרפתית התחיל לאט לאט השלטון הדמוקרטי להתפשט.
למה במשך כל ההיסטוריה אנשים לא חשבו על דמוקרטיה? האם הייתה בכך מחשבה כלשהי? הרב מספר שמישהו אמר לו פעם רעיון מעניין. אנחנו רוצים שמי שמנהיג את המקום לא יחשוב מה טוב לו ברגע זה, ומה יביא לו מחיאות כפיים עכשיו, אלא מה טוב למדינה לטווח ארוך.
מלך יודע שבעוד עשר שנים הוא עצמו, או בנו אחריו, יצטרך להתמודד עם תוצאות החלטותיו. לכן הוא נוטה לחשוב לטווח ארוך. מנהיג שנבחר לתקופה קצרה עלול לחשוב בעיקר על השנים הקרובות.
מנגד, יש הסברים אחרים להתפשטות הדמוקרטיה: הדפוס, הפצת רעיונות של פילוסופים, והשפעת ההשכלה. מכל מקום, השאלה ההלכתית היא אחרת: האם דינא דמלכותא דינא נאמר גם בשלטון דמוקרטי?
במשך רוב ההיסטוריה שלטו מלכים, ויש מי שהסביר שמלך חושב על טווח ארוך יותר.
📜 דינא דמלכותא בשלטון נבחר
האם דינא דמלכותא דינא נאמר גם בשלטון דמוקרטי? לכאורה זה תלוי בטעמים.
אם הטעם הוא הסכמת העם – אז קל וחומר. אם במלך, שהעם רק קיבל עליו, נאמר הדין, כל שכן בדמוקרטיה, שבה העם עצמו בוחר את השלטון. אין לך הסכמת העם גדולה מזו.
אם הטעם הוא שהארץ של המלך – בדמוקרטיה זה אינו שייך. קשה לומר שהכול שייך לנבחרים. ואם הטעם הוא משפט המלוכה – יש לדון לכאן ולכאן.
ומה אמרו הפוסקים? הם כתבו שכל שהעם קיבל את מלכותו, הוא נחשב מלך, כלשון הרמב"ם: "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ". ולהלכה הסכימו הפוסקים שממשל שהעם בחר בו יש בו דינא דמלכותא דינא. הם כתבו שמסתבר שהטעם העיקרי הוא שהעם רוצה בכך, כמו שמשמע ברמב"ם, ולכן גם בשלטון דמוקרטי נוהג הדין.
ועדיין, מוסיף הרב, גם כאן יש כלל: מוכס העומד מאליו, מי שהשתלט בלי שהעם מינה אותו, אין לו דין מלכות. כך פוסק גם השולחן ערוך.
לפי טעם הסכמת העם, שלטון שהעם בחר בו מחייב לא פחות ממלך, והפוסקים הסכימו לכך להלכה.
🏛️ מציאות שלא הייתה
עכשיו מגיעים לשאלה הקשה ביותר. כל ההלכות שנאמרו מימי שמואל בגמרא, לפני כאלף ושמונה מאות שנה, ועד לפני כמאה שנה, עסקו תמיד באותו מצב: גוי פוסק כך וכך, בחוץ לארץ. וההלכה פסקה שמה שהוא עשה – עשוי.
לגוי מותר לחוקק כרצונו. התורה אינה מחייבת אותו לשמוע לדיני ישראל. זו זכותו המלאה.
ופתאום נוצר מצב חדש: בארץ ישראל קם שלטון יהודי, שאינו נוהג בכל דבר על פי דין תורה. יש תחומים שבהם החוק במוצהר אינו הולך לפי ההלכה. מה עושים במקרה כזה?
הרב אומר שאין כאן רב שלא התחבט בשאלה הזאת, ואין רב שיכול לומר על הכול תשובה חד-משמעית. יש לדון בכל תחום לגופו.
כל ההלכות על דינא דמלכותא נכתבו על שלטון גויים; שלטון יהודי שאינו נוהג על פי התורה הוא שאלה חדשה.
⚠️ כשהחוק נוגד במפורש את התורה
הרב מביא דוגמה: דיני ירושה. החוק במדינה קובע חלוקה של עזבון שאינה תואמת את מה שקובעת התורה. החוק אמנם מאפשר לבחור לנהוג לפי דין תורה, ואינו מכריח. אבל אם אחד היורשים פונה לבית המשפט, החוק הוא שיכריע, גם נגד דין התורה.
וזה אינו נעשה בטעות. מי שחוקק את החוק יודע שהתורה קובעת אחרת, ובחר בכוונה בדרך אחרת, מתוך תפיסות עולם משלו.
האם במקרה כזה אפשר לומר דינא דמלכותא דינא? הרב אומר שכאן אין רב שיפסוק בפשטות שמה שהם קבעו הוא דין. זה נוגד פסוקים מפורשים בתורה ומשניות מפורשות. ובכזה מקרה, כמעט אף דעה אינה אומרת שדינא דמלכותא דינא.
אבל מה לגבי שאר החוקים, שאינם סותרים במפורש את התורה? כאן נחלקו הדעות, והנושא טעון, ואין בו הכרעה חד-משמעית לכיוון אחד.
כאשר החוק סותר במוצהר דין מפורש בתורה, כמעט אף דעה אינה אומרת שיש בו דינא דמלכותא.
🚫 הדעה שאין דינא דמלכותא בארץ
יש דעה קיצונית לכיוון אחד, שאומרת שבארץ ישראל אין דינא דמלכותא דינא כלל. מה טעמה?
משפט המלוכה שבתורה, לפי שיטה זו, נאמר על מלך שמתנהג על פי דין תורה. שלטון יהודי שאינו נוהג על פי התורה – אין לו את משפט המלוכה. הטעם שהארץ של המלך – אינו שייך בארץ ישראל, כי הארץ שייכת לכל ישראל, כדברי הר"ן. ולפי דעה זו, חכמים לא תיקנו את הדין הזה אלא במי שנוהג על פי התורה.
וכך יוצא, לפי השיטה הזאת, שאין בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא. אחד המשתתפים שאל אם אין די בכך שהרוב קובע, והרב השיב שלפי שיטה זו אין זה משנה את הדין.
אבל הרב מדגיש מיד: גם לפי הדעה הזאת, אין פירוש הדבר שמותר להעלים מסים. יש חיובים אחרים, שנראה בהמשך. הדעה הזאת רק אומרת שאין חיוב מן הטעם המיוחד של דינא דמלכותא.
יש דעה שבארץ ישראל אין כלל דינא דמלכותא דינא, משום שכל אחד מן הטעמים אינו שייך כאן.
🗂️ פסק הדין על רישום בטאבו
הרב מביא פסק דין מפורסם של בית הדין הרבני הגדול, שבו ישב הרב אלישיב, שכיהן שנים רבות כדיין. הנידון היה מישהי שמכרה קרקע ולא רשמה את המכירה בטאבו. האם המכירה חלה?
בפסק הדין נכתב שחלוקים גדולי הפוסקים אם רישום נכסי דלא ניידי, כלומר קרקעות, בספרי האחוזה מהווה מעשה קניין משום דינא דמלכותא, או שאין בדבר משום דינא דמלכותא. אבל במקום שנפוץ המנהג בין הסוחרים להעביר נכסים על ידי רישום ברשות, יש בכך משום קניין לכל הדעות, מדין סיטומתא.
מה פירוש? בשולחן ערוך אין כזה מושג "טאבו". המושג לא היה קיים. אבל ההלכה מכירה בכלל: אם כל הסוחרים נוהגים לעשות קניין בדרך מסוימת, הקניין חל משום שכך מנהג העולם. זה נקרא סיטומתא.
כך, גם בלי להכריע בשאלת דינא דמלכותא, רישום בטאבו מועיל כקניין, משום שזה המנהג המקובל.
בית הדין הרבני הגדול פסק שרישום בטאבו מועיל כקניין מדין סיטומתא, מנהג הסוחרים.
🛣️ תיקון לחיי המדינה
באותו פסק דין מופיעה גם שורה חשובה מאוד. נכתב שם שיש מחלוקת אם דינא דמלכותא דינא חל בארץ ישראל. אבל בעניינים שיש בהם תיקון לחיי המדינה, הכול מודים שדינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל.
מה הכוונה? הרב מסביר על פי החתם סופר. כל הדיון אם יש דינא דמלכותא עוסק במלכות שהחליטה החלטות שאין בהן עניין ציבורי. המלך רוצה להרוויח, לגבות מכס כדי לבנות לו ארמון. תקנות כאלה אינן לטובת הציבור.
בעבר, השלטון לא עשה הרבה עבור האנשים. עיקר המכס שנגבה הלך להחזקת צבא של המלך. ומה היה איכפת ליהודים מי יהיה המלך? באו הרומאים, ואחריהם יבוא מישהו אחר. על כך היה הדיון.
אבל כשמדובר בתקנות שנועדו לטובת הכלל – מסים לחינוך, לבריאות, לכלכלה תקינה, לביטחון, לכבישים ולתחבורה – כולם צריכים זאת. בזה הכול מודים שדינא דמלכותא דינא. ולפי זה, לדברי פסק הדין, ברוב הדברים בימינו יש דינא דמלכותא דינא.
בעניינים שיש בהם תיקון לחיי המדינה, הכול מודים שדינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל.
🧭 ההשקפה קובעת את ההלכה
ומה קורה למעשה? כאן חוזר הרב לרעיון שבו פתח את כל הסדרה: ההלכה נובעת פעמים רבות מן ההשקפה. בשאלה הזאת, אומר הרב, ההכרעה מתחלקת כמעט לגמרי לפי הדרך שבה הפוסק רואה את המדינה באופן כללי.
פוסק שרואה במדינה התחלה של גאולה, התפתחות חיובית בדרך לגאולה השלמה, יפסוק בדרך כלל שיש בה דינא דמלכותא דינא. הוא יאמר: התורה נתנה שלטון למלך, והיום השלטון הוא של העם, ואותם דינים נוהגים. וגם הסכמת העם מחייבת. ולדעתו, מי שעובר על כך הוא ממש גוזל.
הרב מביא גם הקדמה של אחד הרבנים, שכתב בהתרגשות: אחרי שנות גלות ארוכות, שבהן שילמנו מסים לשלטונות זרים, ולעיתים מסים מיוחדים שהוטלו רק על יהודים, זכינו לבנות את ביתנו העצמאי ולשלם במטבע שלנו. ולכן צריך לקבל ברצון את המשימה לשאת בצורכי המדינה.
ופוסקים שאינם רואים במדינה התחלה של גאולה, נוטים לומר שאין בה דינא דמלכותא דינא, משום שהשלטון אינו נוהג על פי התורה.
במידה רבה, היחס של הפוסק למדינה ולמקומה בגאולה משפיע על הכרעתו בשאלה הזאת.
🏘️ כופין בני העיר
אבל, אומר הרב, גם לפי הדעות שאין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, עדיין יש חיוב לשלם מסים. יש לכך כמה סיבות.
הסיבה הראשונה: הדין של "כופין בני העיר זה את זה". עזבו מלך, עזבו מלכות. יש דין בגמרא שאם הציבור כולו רוצה דבר מסוים לטובת המקום, כופים בני העיר זה את זה. חלקים גדולים של מסכת בבא בתרא בנויים על העיקרון הזה, כמו בבניית חומה או בצורכי השכונה.
אם העיר כולה, או המדינה כולה, החליטה שכך יתנהלו הדברים, בני המקום יכולים לכפות זה על זה להשתתף. ולכאורה אותו דין נוהג גם במסים לכל צורכי המדינה, שכל בני המקום רוצים בהם.
הרב מסייג שאולי בדברים שאינם נצרכים כל כך הדין יהיה שונה. אבל בצרכים הבסיסיים, שכולם זקוקים להם, החיוב קיים גם בלי דינא דמלכותא.
גם בלי דינא דמלכותא, בני העיר רשאים לכפות זה על זה את צורכי הציבור.
🏨 מי שנהנה צריך לשלם
הסיבה השנייה פשוטה ומוחשית. הרב שואל: אדם הולך לבית חולים. יום אשפוז עולה סכום גבוה מאוד. וכמה הוא משלם בפועל? כמעט כלום. במקומות אחרים בעולם משלמים על כך ביוקר. למה כאן לא?
כי כולם שותפים במערכת שממומנת מן המסים. ואם כך, אי אפשר לבוא ולומר: כשמגיע הזמן ליהנות – אני נהנה, וכשמגיע הזמן לשלם – אני פטור. מי שיודע ליהנות, צריך לדעת גם לשלם.
לכן, אומר הרב, ייתכן מאוד שגם לפי מי שסובר שאין דינא דמלכותא דינא, עדיין חייבים לשלם, משום שנהנים.
ועדיין נשארת שאלה נוספת: האם כל חוק של המדינה מחייב, או רק חיובים ממוניים? הרב מביא דוגמה של חוק שכמעט אף אחד אינו מקפיד עליו, ואף אין אוכפים אותו, ושואל אם גם חוק כזה מחייב. על כך, ועל גדר החובה לדווח, הוא מבקש להרחיב בשיעור הבא.
מי שנהנה משירותי המדינה, כמו טיפול רפואי, אינו יכול לפטור את עצמו מלשאת בהם.
👶 חוק שאיש אינו מקיים
בסוף השיעור הרב מעלה שאלה נוספת, שהוא משאיר לבירור בהמשך. עד כאן דיברנו על חיובים ממוניים: מסים, מכס, קניין. אבל מה לגבי שאר ההוראות של המדינה?
הוא מביא דוגמה: יש חוק שאוסר להעסיק קטינים אחרי שעה מסוימת בערב. ושואל את התלמידים: מי מקיים את החוק הזה כשהוא מזמין בייביסיטר? כמעט אף אחד. וגם המשטרה אינה אוכפת אותו. מטרת החוק, מסבירים המשתתפים, היא למנוע ניצול של ילדים בעבודה במקום שילמדו. אבל בפועל, בחיי היום-יום, הוא כמעט אינו מיושם.
האם גם חוק כזה מחייב מדין דינא דמלכותא? הרב אומר שצריך להגדיר גדר מסוים. לא כל דבר דומה. יש חוקים שהציבור אינו מקבל בפועל, ואין כוונה שיקיימו אותם בכל מקרה.
וזה מתקשר לטעם של הסכמת העם: אם התוקף נובע מן ההסכמה, חוק שהעם כולו אינו נוהג בו עשוי להיות שונה. אבל את ההגדרה המדויקת משאיר הרב לשיעור הבא.
צריך לקבוע גדר: האם כל חוק מחייב, או רק חיובים ממוניים וחוקים שהציבור באמת מקבל.
🧾 כסף של אחרים
במהלך הדיון העיר אחד המשתתפים הערה שהרב קיבל: יש הבדל בין סוגי מסים. כשאדם אינו משלם מס על הכנסתו, הוא מחסיר כסף משלו. אבל יש מסים שבהם האדם גובה כסף מאחרים, מלקוחותיו או מעובדיו, כדי להעביר אותו לקופת הציבור.
מי שגובה כסף כזה ואינו מעביר אותו, לוקח בפועל כסף שכבר אינו שלו. הוא קיבל אותו מאנשים אחרים בתור שליח, ושלח יד בו. וזה חמור הרבה יותר. גם במערכות המס עצמן מתייחסים לכך בחומרה רבה יותר, ואין כמעט סלחנות במקרים כאלה.
ההערה הזאת מתחברת לדברים שהובאו קודם: המעלים מס גוזל את הרבים. ומי שמחזיק בידו כסף שנגבה מאחרים לטובת הציבור, גוזל פעמיים – גם את מי ששילם לו, וגם את הציבור שהכסף נועד לו.
הרב אינו מכריע כאן בפרטי הדינים, אבל מבהיר שהשאלה אינה רק תיאורטית. היא נוגעת לכל מי שעוסק בעסק ובכסף של אחרים.
מי שגובה מאחרים כסף שמיועד לציבור ואינו מעבירו – חמור עוד יותר.
🧩 לסיכום הסדרה
לסיכום: ראינו שבהלכה יש מושג של דינא דמלכותא דינא, שמופיע בגמרא. ראינו שהמשנה דנה בעיקר בשאלה אם מה שהמלך לקח שלו בתוקף, והשאלה אם יש חיוב לשלם ולדווח על כל דבר היא נושא נפרד.
ראינו שיש שני טעמים עיקריים שנוהגים בזמננו: משפט המלך שנאמר בספר שמואל, ושנוהג לפי המאירי בכל מלכות; והסכמת העם. הטעם השלישי, שהארץ של המלך, אינו שייך בימינו.
ובמדינת ישראל יש בכך מחלוקת. מי שרואים במדינה התחלה של גאולה אומרים שיש בה דינא דמלכותא דינא: מה שנאמר במלך נאמר גם היום, והעם רוצה בכך. מי שאינם רואים בה כך אומרים שאין בה דינא דמלכותא, משום שלא ניתן תוקף של משפט המלוכה לשלטון שאינו נוהג על פי התורה.
אבל גם לפי הדעה הזאת, אין זה אומר שמותר שלא לשלם. יש דין כופין בני העיר, יש הנאה ממערכות הציבור, ובעניינים שיש בהם תיקון לחיי המדינה – הכול מודים. מי שיודע ליהנות, צריך לדעת גם לשלם.
דינא דמלכותא תלוי בטעם הדין ובהשקפה על המדינה, אבל החובה לשאת בצורכי הציבור קיימת לפי כל הדעות.