🏳️ קונגרס בלי דגל
השיעור נפתח בשאלה פשוטה: איך בכלל נוצר הדגל של מדינת ישראל? מי בחר דווקא בכחול ובלבן, ולמה? התשובה מתחילה בשנת תרנ"ז, בשנת 1897, בעיר בזל שבשווייץ, בקונגרס הציוני הראשון.
הרצל הזמין את נציגי היהודים מכל העולם, והטיל על דוד וולפסון לארגן את האולם ולסדר את כל מה שצריך. וולפסון סיפר אחר כך בספר זיכרונותיו שהייתה לו שאלה קשה מאוד: באיזה דגל נקשט את האולם? עדיין לא היה לעם היהודי דגל. איך אפשר לכנס כינוס של עם שלם בלי דגל?
הוא חשב וחיפש, ולא מצא. ואז, כך הוא מתאר, הבהיק רעיון במוחו: הרי יש לנו דגל, לבן וכחול – הטלית שאנו מתעטפים בה בתפילה. הטלית היא הסמל שלנו. נוציא אותה מעטיפתה ונפרוש אותה לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים.
כך הזמין דגל כחול-לבן, ובאמצעו מגן דוד. וכך, לדבריו, הגיע לעולם הדגל הלאומי.
מארגן הקונגרס הציוני הראשון חיפש דגל לעם שעוד לא היה לו, ומצא אותו בטלית.
🧶 איזו טלית הייתה לו?
כאן עולה שאלה שהרב מספר שזמן רב לא הבין. איזו טלית הוציא וולפסון? הרי הטליתות שאנו מכירים בבתי הכנסת של האשכנזים הן לבנות עם פסים שחורים, ושל רבים מן הספרדים לבנות לגמרי. איפה ראה טלית כחולה ולבנה?
הרב חיפש וגילה שהמנהג היה פעם אחר. הוא מביא שבמשנה ברורה מוזכר שהיו נוהגים לעשות בשפת הטלית פסים של תכלת. אנחנו כבר לא ראינו את זה, אבל כך היה המנהג. ויש מי שבדק ומצא שיש קהילות חסידיות שממשיכות בכך עד היום.
ואיך הגיעו הפסים השחורים? יש שהציעו הסבר של בדיחה, אבל הרב מראה שאין בו ממש: מן הקונגרס הראשון ועד קום המדינה עברו רק 51 שנים, ומי שלבש טלית עם פסים כחולים עוד יכול היה לראות את המדינה בעיניו.
ההסבר האמיתי, כפי שמובא בספרים, הוא שרצו שהטלית תזכיר את התכלת שאבדה. בתחילה שמו פסים כחולים, ואחר כך, לפי מה שכתוב שהתכלת דומה לשחור, החליפו אותם בשחורים.
פעם נהגו לעשות בטלית פסים של תכלת, והפסים השחורים באו במקומם כזכר לתכלת שאבדה.
⏳ חמישים ואחת שנים
אגב השאלה על הטלית, הרב עוצר להתבונן בנתון מפתיע. כמה שנים עברו מן הקונגרס הציוני הראשון ועד קום המדינה? מתרנ"ז ועד תש"ח – חמישים ואחת שנים בלבד. ילד שעמד באולם בבזל יכול היה להיות אדם בוגר ביום שבו הוכרזה המדינה, ואף להשתתף במלחמה.
ובתוך חמישים ואחת השנים האלה, מה לא עבר על העולם? שתי מלחמות עולם. ארץ ישראל עברה מיד הטורקים לידי הבריטים, ומשם למדינה יהודית. מי שעובר על קורות הארץ שנה אחר שנה בתקופה הזאת, מוצא בכל שנה מגילה שלמה של תהפוכות.
זו מהירות עצומה. תהליכים שבדרך כלל לוקחים מאות שנים התרחשו בתוך ימי חייו של אדם אחד.
ודווקא משום שהזמן קצר כל כך, מובן שמה שוולפסון ראה בטלית שלו לא היה דבר רחוק ונשכח. טליתות עם פסים כחולים עוד היו מוכרות לבני דורו. וכך, מתוך פריט יומיומי של תפילה, נולד הסמל של עם שלם.
מן הקונגרס בבזל ועד קום המדינה עבר פרק זמן קצר להפליא, ובו התהפך העולם.
🔎 חצי שנה של חיפוש
וולפסון כנראה עדיין לבש טלית עם פסים כחולים. כשחיפש דגל, נזכר בטלית שלו ואמר: זה סימן טוב ליהודים. שם מגן דוד באמצע, וכך נוצר הדגל הראשון.
חמישים שנה אחר כך, עם קום המדינה, התכוונו להחליף אותו. התכנון היה שמדינה חדשה תקבל דגל חדש. כמעט חצי שנה חיפשו. ישבו ועדות, אנשים חשובים חשבו והציעו, ובסוף הגיעו למסקנה מפתיעה: הדבר הטוב ביותר הוא להשאיר את הדגל הקיים, זה של הקונגרס הציוני.
למה? כי היהודים התרגלו אליו ואהבו אותו. לך תשכנע עכשיו את כל העם בכל העולם להחליף. כך נשאר הדגל עד היום הזה.
ובנקודה הזאת, אומר הרב, מתחיל השיעור באמת. השאלה היא אם יש בכל זה משהו עמוק. הרב קוק כבר לימד שגם כשאנשים עושים דברים מתוך חשבונות משלהם, הקדוש ברוך הוא הוא שמוליך את הדברים. הרבה מאוד דברים הוא מוליך דרכם. ואם כך, כדאי לבדוק מה רמוז בבחירה הזאת של כחול ולבן.
אחרי חיפוש ארוך החליטו להשאיר את הדגל הישן, כי העם כבר אהב אותו.
🏢 הדגל על גג פוניבז'
כדי להמחיש עד כמה הדגל הזה נוגע בלב, הרב הראה תמונה של דגל ענק מתנוסס על בניין גבוה, ונוף יפה מאחוריו. הוא שאל את התלמידים: איפה זה? התשובה הפתיעה רבים – זה בבני ברק, על גג ישיבת פוניבז', ביום העצמאות.
מה הסיפור? הרב מפוניבז', הרב כהנמן, החזיק מאוד ממה שקרה כאן. הוא ראה בכך נס גדול, שברוך ה' עם ישראל זוכה לבוא לארץ ישראל. לכן החליט שחייבים להניף דגל.
ומאז נעשה הדבר מסורת. לא משנה שהוא כבר נפטר, ולא משנה מה עבר על הישיבה מאז – עד היום, בבוקר יום העצמאות, מניפים שם דגל. ולא דגל קטן, אלא דגל גדול שרואים אותו מרחוק.
אם גדול כזה ראה בדגל הזה משהו שראוי לכבד, כנראה יש כאן משהו. בואו ננסה לראות מה מונח בכחול-לבן הזה.
גם בישיבת פוניבז' מניפים בכל יום העצמאות דגל גדול, מסורת שהחל הרב מפוניבז'.
🖐️ לקחת את הציציות ביד
יש בתפילה מקום מיוחד שבו אנו מבקשים לחזור לארץ ישראל בתוך ברכה שכולה עוסקת באהבה: בברכה שלפני קריאת שמע. שם אומרים: "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ".
ובדיוק שם, כפי שמובא בשם האריז"ל, נוהגים לקחת את ארבע הציציות ביד ולהחזיק אותן. כלומר, ברגע שאדם אומר שהוא רוצה לבוא לארץ ישראל, הוא אוחז את הציציות.
יוצא שיש קשר מעניין מאוד בין ציצית לבין השיבה לארץ ישראל. הרב מספר ששמע את הרעיון הזה מתלמיד חכם, בוגר ישיבת פוניבז', שאמר לו: דע לך, אין זה מקרה שדגל ישראל הוא כחול-לבן כמו הציצית. הרי בתפילה עצמה, כשמבקשים לבוא לארץ, לוקחים את הציציות.
אבל הוא לא הסביר מה הקשר. את ההסבר מנסה השיעור לבנות, צעד אחר צעד.
בברכה שלפני קריאת שמע, כשמבקשים לשוב לארץ, נוהגים לקבץ את ארבע הציציות.
📜 "בארץ ישראל קם העם היהודי"
בדרך אל ההסבר, הרב עוצר אצל המשפט הפותח של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והממלכתית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית".
יש שטוענים שהמשפט הזה אינו נכון מן ההתחלה. מתי נוצר העם היהודי? במצרים, ביציאה, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני. הפסוק אומר לפני מתן תורה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים". ומשה רבנו אומר: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ". העם היה עם עוד לפני שנכנס לארץ.
אבל, אומר הרב, צריך לדייק. לא נכתב "בארץ ישראל נוצר העם", אלא "קם העם". והמילה הזאת מקבילה למה שבא אחריה: "חיי קוממיות". העם נוצר קודם. אבל מתי עמד על רגליו? מתי הייתה לו קומה?
עם שיש לו ארץ, מקום, בסיס – זה עם שקם. זה הפירוש. העם היה קיים אלפי שנים, אבל רק כשחזר לארצו ועמד בה ברשות עצמו, אפשר לומר שהוא קם על רגליו.
העם נוצר הרבה לפני הארץ, אבל "קם" – עמד על רגליו – רק כשהיה לו בית משלו.
🧍 מה זה קוממיות
המילה "קוממיות" לקוחה מן הפסוק: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". ובתפילה אנו מבקשים: "וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ". מה פירוש הדבר?
הרב מסביר בדוגמה מימי העלייה שלפני קום המדינה. יהודי שבא אז לארץ לא הגיע בקוממיות. הוא היה צריך להיאבק עם השלטון הבריטי, לעיתים נעצר, גורש לקפריסין, ורק אחרי זמן הורשה להיכנס. הוא בא, אבל לא בקומה זקופה.
לעומת זאת, מי שבא אחר כך, כשהמקום כבר שלנו, בא כבעלים. המקום שייך לו. זה נקרא "תוליכנו קוממיות": שנהיה הבעלים על ארץ ישראל, ונחיה בה חיי קוממיות.
וזה גם הטעם לשם שניתן למלחמה הראשונה של המדינה – מלחמת הקוממיות. כי אז זכינו ללכת קוממיות לארצנו. כך מתברר שהמשפט במגילת העצמאות מבטא את מה שאנו מבקשים כל יום בתפילה.
קוממיות היא לבוא לארץ כבעלים, בקומה זקופה, ולא כפליט שנאבק על כניסתו.
❓ איך הגיעה ארץ ישראל לברכת האהבה?
עכשיו אפשר לשאול שאלה חדה יותר. הברכה שלפני קריאת שמע, בנוסח אחד "אהבה רבה" ובנוסח אחר "אהבת עולם", כולה מדברת על אהבה. היא מספרת כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, הבוחר בעמו ישראל באהבה.
באמצע הברכה מבקשים גם על התורה: "וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ". זה מובן. תורה מביאה לאהבת ה', ולכן מקומה בברכה של אהבה.
אבל איך נכנסה לכאן ארץ ישראל? ולא סתם ארץ ישראל, אלא דווקא "קוממיות" – שנהיה בעלים על הארץ. מה עניין זה לאהבה? ולמה דווקא אז אוחזים את הציציות?
כדי לענות, הרב לוקח נושא מוכר מאוד, שלדבריו לצערנו נלמד פעמים רבות לכיוון ההפוך, ומבקש להראות אותו מן הצד השני: שלוש השבועות.
ברכת "אהבת עולם" כולה על אהבת ה' לעם ישראל – ולכן מפתיע למצוא בה את השיבה לארץ.
🤝 שלוש השבועות
קודם הערת לשון: "שלושת השבועות" הם הימים שבין המצרים. "שלוש השבועות" – בלשון נקבה, מלשון שבועה – הן הנושא שלנו.
בשיר השירים חוזר שלוש פעמים הפסוק: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם... אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". הגמרא במסכת כתובות לומדת מכאן שלוש שבועות: שלא יעלו ישראל בחומה, כלומר בכוח; שלא ימרדו באומות העולם; ושהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי.
על הנושא הזה, אומר הרב, תלוי הרבה מאוד. מי שמתנגד להקמת המדינה טוען: הקדוש ברוך הוא השביע אותנו שלא נעשה זאת עד שיבוא הגואל. ורוב עם ישראל אינו רואה בכך מניעה.
התשובה העיקרית נמצאת בפסוק עצמו: "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". השאלה היא רק איך יודעים מתי הקדוש ברוך הוא חפץ.
שלוש השבועות הן שורש הוויכוח על היחס לשיבה לארץ, ולכן חשוב איך לומדים אותן.
🕊️ סימן מכורש ומבלפור
איך יודעים? אומר הרב: הסתכל על בית שני. איך ידעו אז שהקדוש ברוך הוא רוצה שיעלו? היה סימן ברור – כורש מלך פרס קרא לעם ישראל לעלות לארץ ולבנות את המקדש. הנביא אומר: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ". הקדוש ברוך הוא שלח את דברו בידי כורש. אם מלך גוי, שיכול היה להיות שונא ישראל, פתאום פועל לטובת היהודים, סימן שהגיע הזמן.
ובימינו? לא היה כורש, אבל הייתה הצהרת בלפור. ואחריה ועידת סן רמו, שבה התכנסו המעצמות אחרי מלחמת העולם הראשונה לחלק את שטחי האימפריה העות'מאנית, ונתנו את ארץ ישראל למנדט הבריטי על מנת להקים בה בית לאומי ליהודים.
הרב מעיר שבדיעבד אפשר לומר שגם זה שהבריטים לא עמדו בהתחייבותם יצא לטובה, כי בזכות זה אנחנו כאן כבעלים. ואחר כך כל אומות העולם יחד התכנסו והכירו בכך. אם מלך אחד הוא סימן, כל העולם כולו הוא סימן על אחת כמה וכמה.
כשאומות העולם עצמן קוראות לישראל לשוב לארצם – זה הסימן שהגיע הזמן.
💞 "עד שתחפץ" – אהבה שאין לעורר לפני זמנה
עכשיו שאלה עמוקה יותר. איפה כתוב בפסוק "השבעתי אתכם" שאסור לבוא לארץ ישראל? הפסוק מדבר על אהבה: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה". איך הגמרא למדה מכאן דבר על עלייה לארץ?
התשובה, אומר הרב, נפלאה. כתוב כאן שכאשר עם ישראל מגיע לארצו – לא יחידים, אלא בכמות גדולה, בשמחה, בהתלהבות, בצורה שהם שולטים בארץ – הדבר הזה גורם אהבה עצומה של בורא עולם לעם ישראל.
ועל האהבה הזאת אומר הפסוק: אל תעוררו אותה "עד שתחפץ", עד שיגיע זמנה. כמו שאין מעוררים אהבה בין חתן לכלה לפני החתונה, כי אין זה מתאים לזמן, כך אין מעוררים את האהבה הגדולה הזאת בין הקדוש ברוך הוא לעמו לפני שהגיעה העת.
יוצא ששלוש השבועות עצמן מלמדות כמה גדולה היא השיבה לארץ: היא הדבר שמעורר את האהבה הגדולה ביותר.
עלייה המונית של ישראל לארצם מעוררת אהבה עצומה, ואת האהבה הזאת אין לעורר לפני זמנה.
🏡 כשהבן חוזר הביתה
ועכשיו מובן הכול. למה בברכת "אהבת עולם" אנו מבקשים "וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ"? כי כשעם ישראל מגיע לארצו בקוממיות ובהתלהבות, אין דבר שמעורר יותר אהבה של הקדוש ברוך הוא לעמו.
הרב ממחיש זאת בתמונה שכל אחד מכיר: ילד שחוזר הביתה אחרי זמן רב. כמה שמחה וכמה אהבה מתעוררות באותו רגע. ארץ ישראל היא הבית של הקדוש ברוך הוא. כשעם ישראל חוזר אליה, נוצרת אהבה שאי אפשר לדמיין.
ולכן, בכל יום, כשאדם אומר "ותוליכנו קוממיות לארצנו", כדאי שיזכור: עם ישראל נמצא היום בעולם אחר לגמרי. הגענו הביתה. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה גדולה מאוד.
ומי שמתבונן, רואה זאת גם במציאות. כמה ניסים ונפלאות קורים בכל יום בארץ, ואיך פעם אחרי פעם ניצלים אנשים מפגיעה.
ארץ ישראל היא ביתו של הקדוש ברוך הוא, ושיבת בניו אליה מעוררת אהבה שאין לשער.
🕯️ אב הרחמים בחודש אייר
כדי להבין את ההבדל, הרב מזכיר מה עבר על עם ישראל בגלות. מי שמעיין ברשימות יודע כמה יהודים נהרגו לאורך הדורות.
יש מנהג אצל האשכנזים לומר "אב הרחמים" לפני מוסף בשבתות של חודש אייר, גם בשבת שבה בדרך כלל אין אומרים אותו. למה? כי בחודש אייר, בימי מסעי הצלב, נהרגו קהילות שלמות. לא אדם בודד – קהילה שלמה, על כל אנשיה. קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש ה'.
אנחנו כמעט לא מסוגלים להבין מה עבר על עם ישראל. ודווקא בתקופה הזאת של השנה אנו רואים היום ניסים. עם כל הכאב והקשיים, רואים כמה ניסים יש. זה עולם אחר שאנחנו נמצאים בו.
וזו משמעות הברכה "אהבת עולם": השיבה לארץ היא סימן לאהבה, ובאה עמה גם שמירה ונס.
מה שעבר על קהילות ישראל בגלות מלמד כמה שונה העולם שבו אנו חיים היום.
👑 "בלבוש מלכות תכלת וחור"
עכשיו נגיע לצבע עצמו. מה מסמלת התכלת? במגילת אסתר כתוב: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר". תכלת ולבן הם לבוש של מלכות.
הרב מסביר: הלבן מסמל שאנחנו עבדי ה'. כמו מי שמרים דגל לבן ומכריז שהוא נכנע, כך אנו מכריזים שאנו עבדים לה'.
והתכלת מסמלת שאנחנו לא סתם יהודים. אנחנו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". אנחנו אנשים מיוחדים מאוד, בני מלכים. הלבן לבדו הוא עבדות; התכלת מוסיפה עליו מלכות.
וכשהשניים יחד, יש כאן תמונה שלמה של עם ישראל: עם שמשועבד לה', ובאותו זמן הוא בנו האהוב, ממלכת כהנים.
הרב מביא גמרא במסכת סוטה. בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה. הגמרא שואלת: הרי יש עוד מצווה בעפר – כיסוי הדם. ומשיבה: לא דיברנו על כל מצווה, אלא על מצוות שיש לאדם מהן הנאה. אפר פרה מטהר אותו, ועפר סוטה מתיר אישה לבעלה.
ובאותו עניין: בשכר שאמר אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת ורצועה של תפילין. ושוב הגמרא מחפשת הנאה. ברצועה של תפילין היא מובנת: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". יש כבוד והגנה.
אבל איזו הנאה יש לאדם מחוט של תכלת? על כך מביאה הגמרא את דברי רבי מאיר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעים? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד.
ועדיין צריך להבין: איזו הנאה יש בזה? כאן מגיע פירוש רש"י, שהופך את הכיוון.
הלבן מסמל שאנו עבדי ה', והתכלת – שאנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
🌌 לא אתה נזכר – הוא נזכר
כולנו רגילים להבין שהתכלת מזכירה לאדם את כיסא הכבוד: הוא מסתכל בחוט ונזכר בבורא. זה נכון. אבל רש"י, אומר הרב, מפרש את הגמרא בכיוון ההפוך.
לפי פירושו, מי שמקיים מצוות ציצית כאילו הקביל פני שכינה. ועוד, נאה לישראל שיהיה צבע כיסא הכבוד עליהם. כלומר: לא רק אתה נזכר בה', אלא ה' כביכול נזכר בך. אתה לובש את הצבע של כיסא כבודו, והוא רואה אותו עליך.
וכשהוא רואה, כביכול הוא אומר: זה בני, הלובש את צבע כיסא הכבוד שלי. ושומר עליו, ומשרה עליו את שכינתו, ואוהב אותו ושמח בו.
זו ההנאה של התכלת: האדם הלובש אותה קרוב ביותר לכיסא הכבוד. התכלת היא סימן שהשכינה שורה על מי שלובש אותה, שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו.
לפי רש"י, כשיהודי לובש תכלת, הקדוש ברוך הוא רואה עליו את צבע כיסא כבודו ומשרה עליו שכינתו.
🌊 תכלת דומה לים
גם "תכלת דומה לים" מתפרש כאן בדרך מיוחדת. לא סתם שאדם רואה צבע של מים ונזכר בים. התכלת מזכירה לו את הניסים של קריעת ים סוף.
ומה קרה בקריעת ים סוף? שם הגיע עם ישראל למדרגה חדשה. עד אז היו עבדים שיצאו מעבדות. בים, כמו שאומרים בתפילה, "וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ, שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ". הם הגיעו למדרגת בנים. הם ראו ניסים גלויים, הרגישו את אהבת ה', ופתחו בשירה.
התכלת, אם כן, מחברת את כל החוטים: היא צבע של מלכות, היא מעוררת את השגחת ה' על הלובש אותה, והיא מזכירה את הרגע שבו עם ישראל נעשה לבנים.
ומכאן אפשר להבין גם את ההמשך: מה קרה לתכלת כשהאהבה הגלויה הזאת הוסתרה.
התכלת מזכירה את קריעת ים סוף, שבה הגיעו ישראל למדרגת בנים.
🌫️ למה נעלמה התכלת
אחרי חורבן המקדש עבר תהליך איטי, ולאט לאט התכלת נעלמה. החוקרים חלוקים מתי בדיוק זה קרה. טכנית יש הסברים רבים. אבל מה מונח בכך שהתכלת נעלמה?
הרב מביא דברים שנכתבו בשם קבלת האר"י: התכלת דומה לרקיע, כדי לרמוז שאנו מונהגים בהשגחתו הגלויה של ה'. בזמן המקדש, כשזכינו לניסים ממש, הייתה לנו גם האפשרות לקיים את המצווה. אבל מן החורבן והלאה, כשהלך ומתמעט גילוי השכינה עד הסתר פנים, נסתרה גם התכלת.
התכלת לא נעלמה במקרה. היא מסמלת שה' שוכן עלינו ואוהב אותנו בגלוי. כשאנחנו בהסתר פנים, אין לה מקום.
ואז, כשמתחילים לדבר על השיבה לארץ, מישהו כבר מוציא את התכלת ותולה אותה כדגל ראשון. וכשקמה המדינה ומתחילה השראת שכינה, היא נקבעת לסמל. כי מה מתאים יותר לסמן שכאן, בארץ ישראל, שורה השכינה?
התכלת מסמלת השגחה גלויה, ולכן כשבאה הגלות והסתר הפנים – נעלמה גם היא.
🎶 שביעי של פסח ויום העצמאות
הרב מזכיר רמז מוכר שקושר את ימי הפסח לימים שבאים אחריהם בשנה, ולפיו היום השביעי של פסח מקביל ליום העצמאות.
למה דווקא שביעי של פסח? כשיצאו ממצרים, היו ישראל עבדי ה'. ביום השביעי הגיעו לקריעת ים סוף, ראו גבורה וניסים ונפלאות, הרגישו שה' אוהב אותם, ונתנו שירות ותשבחות. שם נעשו בנים.
ומה קרה כשעם ישראל חזר לארצו בקוממיות? גם אנחנו עברנו ממדרגה של עבדים בגלות, המשועבדים לשלטון זר, למדרגה של בנים – ממלכת כהנים בארצם. זה עולם אחר לגמרי.
לכן ההקבלה מדויקת: יום שבו רואים ניסים ונעשים בנים, מקביל ליום שבו קמה הקוממיות. והתכלת, שמזכירה את קריעת ים סוף, מתאימה להיות סמלו.
כמו בקריעת ים סוף, גם השיבה לארץ מעלה את עם ישראל ממדרגת עבדים למדרגת בנים.
☀️ התגלית שבאה בזמנה
ולסיום, סיפור שהרב אוהב מאוד: איך התגלתה התכלת בימינו. הרב הרצוג כתב עבודת דוקטורט באוניברסיטה בלונדון, ונושאה היה התכלת. במחקרו הגיע לחילזון הנכון, אבל לא הצליח להפיק ממנו כחול. יצא לו צבע כהה, כמעט שחור, והוא לא הבין למה.
שנים רבות עברו. קמה המדינה, ואחר כך נפתחו השערים לכל יהודי בעולם, עד שלא נשאר יהודי שאינו יכול לעלות. כפי שהרב מתאר, דווקא אז חזר מישהו למחקר ושאל: אם באמת יש חילזון כזה, למה לא מצליחים? הוא ניסה שוב, ופעם יצא שחור ופעם כחול. עד שגילה דבר פשוט: כשהצבע נחשף לאור השמש, יוצא כחול. במעבדה סגורה יוצא כהה.
אין זה מקרה, אומר הרב. כל זמן שעוד לא ראו את השגחת ה' הגלויה, אי אפשר היה לגלות את התכלת. רק אחרי "ותוליכנו קוממיות לארצנו" היא התגלתה.
אין זה מקרה, אומר הרב. כל זמן שעוד לא ראו את השגחת ה' הגלויה, אי אפשר היה לגלות את התכלת. רק אחרי "ותוליכנו קוממיות לארצנו" היא התגלתה.
התכלת לא התגלתה כל זמן שלא הגיעה העת, והתגלתה כשהגיעה.
🌱 גאולה שעוד לא שלמה
ועדיין, אחרי כל זאת, רבים מישראל מתלבטים: ללבוש תכלת או לא? המחקר אומר שיש, וחלק לובשים, אבל רבים אחרים אינם לובשים. אם שואלים רבנים, רובם אומרים: מי שרוצה – יכול ללבוש. זו בחירה. אבל אי אפשר לחייב.
הרב רואה גם בזה רמז. לצערנו הרב הגאולה עדיין אינה שלמה. אנחנו מרגישים זאת בגשמיות וגם ברוחניות. התכלת חזרה, אבל עדיין לא בשלמות, כמו שהגאולה התחילה אך עדיין לא הושלמה.
כנראה, אומר הרב, כשנרגיש את הגאולה בכל האיברים, נוכל להרגיש גם את התכלת בשלמותה.
ומכאן הסיכום של כל השיעור. לא לחינם נקבע הכחול-לבן לדגל המדינה. הלבן מסמל שאנו עבדי ה', והתכלת – שאנו ממלכת כהנים, עם שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו מאוד. וכשאנחנו אוחזים את הציציות בידינו ואומרים "ותוליכנו קוממיות לארצנו", אנו מזכירים לעצמנו שהשיבה הביתה היא סימן לאהבה הגדולה הזאת, ושה' משרה שכינתו עלינו בארצו.
מי שרוצה ללבוש תכלת רשאי, אך החובה תורגש כשנרגיש את הגאולה בכל האיברים.