📚 כל השיעורים

🍭 מצווה גדולה להיות בשמחה

היכן כתובה המצווה לשמוח תמיד: מן הרמב"ם והכוזרי, דרך חטא המתאוננים, ועד סוף השולחן ערוך שמחבר את "שויתי ה' לנגדי תמיד" עם "וטוב לב משתה תמיד"

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · היכן כתובה המצווה?

🎵 שיר בלי מקור?

השיעור נפתח בשיר. "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד". כולם מכירים אותו, כולם שרים אותו, והוא מיוחס לרבי נחמן מברסלב. אבל מתוך השירה עולה שאלה גדולה: היכן כתובה המצווה הזו?

ברור שיש מצווה לשמוח במצוות. כתוב בפירוש "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". והתורה מזכירה בפרשת התוכחה את העונש "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה". על השמחה במצוות יש פסוקים מפורשים, בשלילה בתורה ובחיוב בתהילים.

אבל השיעור הזה, שנאמר בחודש אדר, רוצה לדבר על משהו אחר: שמחה כללית. לא שמחה בזמן שמקיימים מצווה, אלא שמחה תמידית, בכל יום, בכל מצב. האם יש בכלל מצווה כזו? היכן היא כתובה, ולמה היא כל כך חשובה?

התשובה תוביל אותנו בדרך מעניינת: אל הרמב"ם, אל הכוזרי, אל חטא המתאוננים במדבר, ולבסוף אל המילים האחרונות של השולחן ערוך כולו.

כולם שרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל השאלה היא היכן כתובה המצווה הזו.

פרק א · היכן כתובה המצווה?

⚖️ שמח בחלקו

המקור הראשון הוא הרמב"ם בהלכות דעות. הרמב"ם מדבר שם על הדרך הממוצעת במידות: לא להיות לא לכאן ולא לכאן. וכך הוא מתאר את האדם הראוי: לא יהיה בעל שחוק ומהתלות כל היום, וגם לא עצב ואונן, אלא שמח. במצב רוח טוב, בעין טובה.

ובמקום נוסף מתאר הרמב"ם את דרכו של תלמיד חכם: עסקו מעט ועיסוקו בתורה, ובאותו מעט שהוא חלקו ישמח. מכאן רואים שהרמב"ם לא ראה במשנה "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" רק סיפור או אמרה נאה. הוא ראה בה הדרכה: האדם צריך להיות עשיר, כלומר שמח בחלקו.

וגם בקהלת כתוב: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה". ועל איזו שמחה מדובר? מובא בשם רש"י שהכוונה לשמחה של מי ששמח בחלקו.

ובשיעור נאמר על כך ורט נאה של אחד המשתתפים: איזהו עשיר? השמח בחלקו של חברו. מי ששמח כשחברו מרוויח ומצליח, הוא העשיר האמיתי.

הרמב"ם קובע שדרך הממוצע היא להיות שמח, ולומד מ"איזהו עשיר" שזו הדרכה ולא רק סיפור.

פרק א · היכן כתובה המצווה?

🙏 שעשה לי כל צרכי

הוורט על חלקו של החבר הזכיר דבר נוסף. בברכות השחר כל הברכות כלליות: פוקח עיוורים, מלביש ערומים, מתיר אסורים, זוקף כפופים. רק ברכה אחת היא בלשון יחיד: "שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי". למה דווקא היא?

על כך סופר מעשה. אדם נצרך הגיע פעם לבית הכנסת וסיפר שיש לו ילדים רבים וצריך לחתן אחד מהם, ואין לו אפילו להוצאות המינימליות. ניגש אליו יהודי אחד והתחיל לדבר איתו על "איזהו עשיר, השמח בחלקו": אתה יודע כמה אנשים לא זכו כלל לילדים? כמה אתה צריך להיות מאושר שזכית למצוא להם זיווג! תבטח בה', הוא ידאג לך. ובסוף, תרם לו סכום קטן מאוד.

שמע זאת הרב ואמר לאותו יהודי: אתה יודע למה "שעשה לי כל צרכי" נאמרת בלשון יחיד? כי על עצמך תאמר תמיד: יש לי הכול, הכול טוב. אבל על אחר, לעולם אל תאמר שיש לו הכול. לגביו עליך לחשוב כמה הוא באמת נזקק.

השמחה בחלק היא עבודה של האדם עם עצמו. היא אינה כלי להקטין את הצער של הזולת.

על עצמך אמור "שעשה לי כל צרכי", ועל זולתך אל תאמר שיש לו הכול.

פרק א · היכן כתובה המצווה?

🫂 להיות איתו בפחד

מכאן עבר השיעור להערה צדדית חשובה. כשרואים אדם מפחד, למשל בזמן מלחמה, אל תאמרו לו "אין ממה לפחד". המשפט הזה לרוב רק מגביר את הפחד.

אם רוצים באמת להוריד אדם מן הפחד, צריך להשתתף איתו בו: אני מבין אותך, זה באמת מפחיד. כשאתה נמצא איתו, יחד, אפשר אחר כך להתחיל לאט לאט לבדוק מה כל כך נורא, ומה עלול באמת לקרות.

אבל מי שאומר לחברו שאין סיבה לפחד, מוסיף לו בעיה. עכשיו הוא לא רק מפחד, אלא גם מרגיש שאין מי שמשתתף איתו. הוא נשאר עם הפחד לבד, ואין מי שיעזור לו. זה מסוכן עוד יותר.

זה אותו עיקרון כמו בברכת "שעשה לי כל צרכי": את השמחה ואת הביטחון האדם בונה בעצמו, אבל כלפי הזולת, ראשית יש להיות איתו במקום שבו הוא נמצא.

ובחזרה לשאלה: ראינו ברמב"ם שיש בשמחה עניין גדול. אבל עדיין לא ראינו שהיא "מצווה גדולה". צריך לחפש עוד.

מי שמפחד אינו נעזר ב"אין ממה לפחד"; הוא נעזר במי שמשתתף איתו ומוריד אותו לאט.

פרק א · היכן כתובה המצווה?

🍇 ושמחת בכל הטוב

המקור הבא הוא ספר הכוזרי. הכוזרי סובר שיש מצווה מן התורה להיות שמח באופן כללי. מאיפה הוא לומד זאת?

בסוף פרשת ביכורים כתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". לומד מכאן הכוזרי שיש מצווה לאדם להסתכל על כל הדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, ולשמוח בהם.

זה חידוש של הכוזרי. אבל לפי שיטתו, השמחה בחלק אינה רק מידה טובה או עצה לחיים מאושרים. היא מצווה ממש: להתבונן בשפע שבורא עולם נותן, ולמלא את הלב בשמחה בגללו.

והנה כבר מתחילים להבין את הכיוון. השמחה התמידית אינה ריקוד בלתי פוסק. היא תוצאה של התבוננות: מי שרואה את הטוב, שמח. ומיד נראה מה קורה למי שאינו רואה אותו.

לפי הכוזרי, הפסוק בפרשת ביכורים מלמד שיש מצווה להתבונן בכל הטוב ולשמוח בו.

פרק ב · המתאוננים והמן

🍞 חטא בלי פרטים

בחומש במדבר כתוב: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". וזה פלא עצום: לא כתוב על מה התלוננו. התורה אינה מפרטת.

הרמב"ן מסביר שאין צורך לפרט. עצם זה שהתלוננו הוא הרע. הם דיברו במר נפשם, כמו אנשים שכואבים ומצטערים. והיה להם ללכת אחרי ה' בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל הטובה שנתן להם. הם לא הסתכלו על כל הטוב שהקדוש ברוך הוא נתן להם.

וזה מתקשר לעוד דבר. יש מצווה לקרוא את פרשת המן, אותו לחם שירד מן השמיים. ויש לשאול: האם יש קשר בין המן שבמדבר לבין המן של מגילת אסתר? אותן אותיות. ייתכן שזה מקרה, אבל יש ביניהם קשר נפלא.

המן במדבר היה לחם אדיר. בריא כל כך, שבשיעור הובא שלא הייתה ממנו פסולת כלל, כי נבלע כולו באיברים. כל טעם שרצו היו מוצאים בו. ומה עשו הפסימיים? אמרו: אם אין פסולת יוצאת, היא בוודאי נשארת בבטן, ויום אחד זה יזיק לנו. פסימי תמיד ימצא את הצד השלילי.

התורה אינה מפרטת על מה התלוננו המתאוננים, כי עצם התלונה במקום שמחה הייתה החטא.

פרק ב · המתאוננים והמן

👑 וכל זה איננו שווה לי

והם הגיעו עד כדי כך שאמרו: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים". איך ייתכן? אדם מקבל את הלחם הטעים והבריא ביותר, בלי שום תופעות לוואי, בכל טעם שירצה, ומה הבעיה שלו? אין בו את הקישואים. יש באדם משיכה טבעית להתלונן.

ועכשיו נעבור להמן של מגילת אסתר. מאיפה הוא יוצא? מן המשתה של אסתר. הוא נמצא בשיא, הגיע לפסגה: המלך והמלכה הזמינו רק אותו. ומה קורה? הוא עובר בדרך ורואה את מרדכי, שאינו קם ואינו זע. והוא מגיע הביתה ואומר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי".

הנה הקשר בין שני ה"מן". אחד קיבל את הלחם המושלם, ובגלל דבר אחד שחסר, הכול לא שווה. השני קיבל את כל הכבוד והעושר, ובגלל אדם אחד שלא השתחווה, הכול לא שווה. כל כך הרבה טוב, וחסר משהו אחד, וזה שובר את כל הכלים.

זה מה שהתורה קוראת "רע בעיני ה'". למה רע? כי עם כל הטוב שיש, ההתמקדות במה שחסר מבטלת אותו.

גם המן הרשע, בשיא הצלחתו, לא היה שמח, כי חסר לו דבר אחד.

פרק ב · המתאוננים והמן

🧠 שמונים אחוז

זו תכונה שבאדם שאינו עובד על עצמו. גם חוקרים בימינו טוענים שכך בנוי המוח: אם אינך מתאמץ באופן פעיל לחשוב בצורה חיובית, אתה חושב באופן אוטומטי בצורה שלילית. יש להם כל מיני הסברים למה האדם בנוי כך, אבל המסקנה ברורה: ברירת המחדל של האדם היא שלילית.

בשיעור הוזכרה בדיקה שבה ניסו להעריך כמה מחשבות עוברות בראשו של אדם ביום, וכמה מהן שליליות. התשובה: אצל אדם שאינו עובד על עצמו, הרוב הגדול, בסביבות שמונים אחוז מן המחשבות, שליליות.

למה כל כך הרבה? האם באמת עובר עליו כל כך הרבה רע? על פי רוב, לא. זה פשוט מה שקורה באופן טבעי למי שאינו מתאמץ.

ולכן, אומר השיעור, האדם מצווה להתבונן בכל השפע שבורא עולם נותן לו. ההתבוננות הזו ממלאת באופן טבעי את הלב בשמחה. זו מצוות השמחה שבכל השנה כולה: להתבונן במה שהקדוש ברוך הוא נותן לך, ולראות את השמחה שבו. היא אינה קורית מעצמה. צריך לבחור בה.

מוחו של אדם שאינו עובד על עצמו נוטה באופן טבעי לחשיבה שלילית.

פרק ג · וטוב לב משתה תמיד

📜 המילים האחרונות של השולחן ערוך

ומכאן לדבר מעניין מאוד. בשיעור הוצג דף של שולחן ערוך ישן, בהוצאה שכבר כמעט אין היום, עם ט"ז מצד אחד ומגן אברהם מצד שני. ודפדפנו אל הסימן האחרון של חלק אורח חיים. מה המילים האחרונות?

שם מדובר על הלכות פורים קטן, י"ד באדר הראשון בשנה מעוברת: אין אומרים בו תחנון, ואין מתענים בו. ובשיעור סופר בבדיחה על מי שאמר שהחזן בבית הכנסת שלו לא אמר תחנון גם ביום ראשון שאחריו, כי זה "פורים המשולש הקטן". המצאה חמודה, אבל אין לה שום יסוד. גם בפורים אמיתי, פורים המשולש הוא רק בירושלים, ופורים קטן אינו נדחה לשום יום.

ואז אומר הרמ"א: יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר הראשון, ואין נוהגים כן. ומכל מקום ירבה קצת בסעודה, כדי לצאת ידי המחמירים.

ובאיזו מילים הוא מסיים? "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". פסוק מספר משלי. כאילו אמר: למה אני אומר לך להחמיר? לא בגלל שאני אוהב חומרות. אלא כי ממילא טוב לב משתה תמיד. אם יש ספק אם לעשות סעודה, תעשה. להיות שמח, אין בזה שום בעיה.

הרמ"א מסיים את חלק אורח חיים במילים "וטוב לב משתה תמיד".

פרק ג · וטוב לב משתה תמיד

🔗 שני תמידים

המפרשים אומרים שאין זה מקרה שהרמ"א סיים דווקא במילים האלה, ושואלים: מדוע בחר לחתום בהן את כל החלק? ועל כך הובא בשיעור מעשה. פעם, אחרי פורים, הלך רבי שלמה זלמן אויערבך ברחוב, ואמר לאדם שפגש "פורים שמח". אמר לו יהודי שליווה אותו: לא טוב שחושבים שרק בפורים צריך להיות שמח. באמת, לעולם צריך להיות בשמחה.

רבי שלמה זלמן, שכל מהותו הייתה הלכה, הוסיף על כך מקור. יש שני פסוקים: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" ו"וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". איך מקיימים את שניהם? אלא שבתחילה כתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד", ומתוך כך יגיע האדם ל"טוב לב משתה תמיד".

ולכן הרמ"א פתח את השולחן ערוך, בסימן א', במצוות "שויתי ה' לנגדי תמיד", וסיים את חלק אורח חיים ב"וטוב לב משתה תמיד". ולפי מה שסופר, הוא הוסיף שאין אלה שני תמידים נפרדים. ה"שויתי" עצמו צריך להביא את האדם להיות תמיד בשמחה. ומיד נבין למה.

השולחן ערוך פותח ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" ומסיים ב"וטוב לב משתה תמיד", כי האחד מביא לשני.

פרק ג · וטוב לב משתה תמיד

📸 לאכול, לישון, ללמוד ולחייך

רבי שלמה זלמן אויערבך לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. בשיעור סופרו כמה דברים ששמעו מקרוב משפחה שלו.

פעם הגיע אליו בחור עם אחיו אחרי בר מצווה. הרב חילק לילדים שוקולד, ונתן גם לבחור. אמר לו: גם למבוגרים מותר מדי פעם לאכול שוקולד, זה לא יזיק. ואז אמר לו: אם אתה רוצה להצליח, אני אגיד לך מה צריך. תאכל בזמן, תישן בזמן, תלמד טוב, ותחייך. זה היה המתכון שלו להצלחה בחיים.

ועוד מעשה מובא בספר שנכתב על דמותו, "התורה המשמחת". כשנפטר, רצה עיתון לשים את תמונתו בעמוד הראשון, וחיפשו בארכיון. הוא הצטלם הרבה. לא מפני שאהב זאת, אלא מפני שראה שילדים ואנשים אוהבים לצלם אותו, ונתן להם.

אבל הייתה בעיה: בכל התמונות הוא מחייך. ובעמוד ראשון של ידיעת אבל, תמונה מחייכת לא התאימה. הפכו את הכול, ובסוף מצאו תמונה אחת שבה החזיק ספר תורה, ושם נראה בכובד ראש. רק אותה אפשר היה לפרסם. עד כדי כך היה החיוך חלק ממנו.

רבי שלמה זלמן לא רק דרש על השמחה אלא חי אותה; כמעט בכל תמונותיו הוא מחייך.

פרק ד · שמחה תמידית

☀️ למה שויתי מביא שמחה

למה "שויתי ה' לנגדי תמיד" מביא את האדם לשמחה? מה אמור אדם להרגיש כשהוא שם את בורא עולם מול עיניו? להרגיש שבורא עולם ברא עולם טוב, עולם שכולו נועד להיטיב לבריותיו. העולם אינו מקרי. אין מי שבא להזיק לי בלי שליטה. כל דבר שאני רואה אמור להביא לטוב. בורא עולם אוהב אותי מאוד וחפץ מאוד בטובתי.

בספר הברית מתואר כיצד יצייר האדם את אהבת ה': שהנפש תדע שזו ההצלחה שאין אחריה הצלחה והטובה שאין אחריה טובה, ואז תפנה אליו באהבה, תגיל בזכרון שמו יתברך ותשמח להרהר בו, ותתפשטנה כוחותיה ותתרחבנה מרוב החשק והשמחה.

כשאדם מעורר בעצמו את הידיעה שבורא עולם רוצה להיטיב לו, ושגם כשהוא רואה רע, כל מטרת הרע היא להביא אותו לטוב, אז ה"שויתי" עצמו מביא אותו לטוב לב. השניים הולכים יחד.

והראיה מדוד המלך עצמו: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט". ומה ההמשך? "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח". מפני שראיתי שבורא עולם נמצא איתי תמיד, שמח ליבי, שמחה נשמתי, ואפילו גופי בטוח ובריא.

מי ששם את ה' לנגדו מרגיש שהעולם טוב, שיש מי שדואג לו, ושגם הרע נועד להביא לטוב.

פרק ד · שמחה תמידית

👓 לא ריקודים, אלא מבט

נחזור לשאלה שבה פתחנו: היכן כתובה המצווה הגדולה להיות בשמחה תמיד? לפי מה שלמדנו, אין הכוונה לריקודים. הכוונה לאדם שמרגיש שהעולם טוב, שיש מי שדואג לו, שהעולם נמצא בידי מי שברא עולם טוב ונעים.

וזו באמת מצווה גדולה, עם פסוק מפורש: "שויתי ה' לנגדי תמיד". אני שם תמיד את בורא עולם מולי, יודע שהוא אוהב אותי ושומר עליי, ולכן שמח ליבי. והרמ"א עצמו כותב על המצווה הזו בתחילת השולחן ערוך שהיא "כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים". השמחה הזו, שמחה מתוך שבורא עולם נמצא מול עיניך, היא באמת מצווה גדולה מאוד.

אבל נשאלת שאלה: מי יכול לחשוב כל היום על בורא עולם? אדם צריך ללמוד, לאכול, לעבוד, להתעסק בהמון דברים. גם כאן התשובה אינה שהאדם חושב על בורא עולם כל רגע. זה בלתי אפשרי. הכוונה היא שהוא רואה את העולם בצורה מסוימת, בצורה חיובית, כמי שיודע שבורא עולם מטיב עם בריותיו. זה מבט, לא מחשבה מתמדת. כמו אדם שמרכיב משקפיים: הוא אינו חושב כל הזמן על המשקפיים, אבל כל מה שהוא רואה, הוא רואה דרכן. כך מי ששם את ה' לנגדו רואה דרך האמונה הזו את כל מה שעובר עליו.

המצווה לשמוח תמיד אינה לרקוד תמיד, אלא לראות את העולם כעולם טוב שיש מי שדואג לו.

פרק ד · שמחה תמידית

♾️ שש מצוות תמידיות

יש לכך ראיה גם מן ההלכה. בספר החינוך מובא שיש שש מצוות תמידיות, שחיובן אינו פוסק מעל האדם אף רגע אחד. ומובא בפוסקים שכוונת הדבר היא שכל מעשי האדם צריכים להיות תחת ההרגשה של עול מלכות שמיים, מכוח האמונה שבמצוות התמידיות האלה.

ושאלו על כך שאלה הלכתית: הרי יש מקומות שאסור להרהר בהם בדברי קדושה. איך אפשר לקיים מצווה שאינה פוסקת אפילו רגע?

והתשובה יפה מאוד: אין הכוונה שהאדם חושב על המצוות האלה ברצף, בלי הפסקה. הכוונה שהמצוות האלה צריכות להיות חקוקות בליבו בידיעה ברורה ובאמונה שלמה, ושלא יסיח דעתו מן הידיעה והאמונה הזו אף רגע.

כך גם בשמחה. "תמידי" פירושו שהאדם חי בתחושה קבועה שיש בורא עולם טוב, שדואג לנו, שומר עלינו ומחפש תמיד איך להיטיב. זו המצווה, וזה המקור למצווה להיות בשמחה תמיד.

המצוות התמידיות אינן מחשבה רצופה, אלא ידיעה ואמונה החקוקות בלב תמיד.

פרק ה · פתגמים על שמחה

🏆 השמח הוא המצליח

לסיום הובאו בשיעור כמה פתגמים על שמחה, חלקם מן היהדות וחלקם מן העולם הכללי.

הראשון של רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, שעבר את שנות השואה בדרך מופלאה. הוא אמר משפט חזק מאוד: לא המצליח הוא השמח, אלא השמח הוא המצליח. יש הרבה אנשים שמצליחים ואינם שמחים. אבל דע לך: מי שמצליח להיות בשמחה, הוא המצליח האמיתי.

ועוד פתגם: השמחה נמצאת בכל דבר. צריך רק לדעת לראות אותה, למצוא אותה. היא אינה דבר שיש לרכוש, אלא דבר שיש לגלות.

ונאמר גם, בשם אחד מחכמי העמים, שלפעמים שמחה מדומה שווה יותר מעצבות שסיבתה אמיתית. גם כשיש סיבה אמיתית לעצב, עדיף לפעמים לבחור בשמחה. ונאמר גם שעל האדם לשמוח בחלקו, לקבל מה שהעולם מוכן לתת לו מיום ליום, ולחפש בכל יום את הדבר היפה שקיבל.

רבי חיים שמואלביץ אמר: לא המצליח הוא השמח, אלא השמח הוא המצליח.

פרק ה · פתגמים על שמחה

🌱 שמחה היא החלטה

עוד פתגמים שהובאו: נדבה קטנה יכולה להביא שמחה גדולה. אפילו פרוטה אחת, שאדם נותן לחברו, יכולה לשמח מאוד. שמחה משותפת היא שמחה כפולה: כשבאים יחד ומשתפים בשמחה, היא גדלה. אף אחד אינו יכול להיות ראשון בכל דבר, ולכן כדאי להתמקד במה שיש לנו בחיים ולא במה שחסר, וכך נגיע לשמחה.

ואחד העמוקים שבהם: שמחה ואהבה הן החלטות. אל תחשוב שהשמחה תלויה במה שנופל עליך. אתה מחליט איך לראות את הדבר, איך להסתכל עליו, ואתה זה שמחליט אם להיות שמח או לא. לא משנה מה תעשה, העיקר שתדע להוציא מן הדבר שאתה עושה שמחה.

ועוד: אם תשבח אדם על כישרון שקיבל, לא תגרום לו שמחה גדולה כל כך. אבל אם תשבח את מידותיו, את רוחב ליבו, הוא יקרין משמחה. לכן כשנותנים מחמאה, כדאי לשבח את המידות ולא רק את ההישגים. ונאמר גם שאדם שבוחר בעצמו את מה שהוא עושה, שמח בו הרבה יותר.

יזכה אותנו ה' לראות תמיד את הטוב, ולהיות בשמחה תמיד. וחודש אדר, החודש שנהפך מיגון לשמחה, הוא זמן מתאים במיוחד לזכות לכך.

שמחה ואהבה הן החלטות: לא מה שנופל עליך קובע, אלא איך אתה בוחר להסתכל עליו.

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה