🙏 ארבעים יום וארבעים לילה
אחרי חטא העגל עמד משה רבנו והתפלל על עם ישראל. כמה זמן? ארבעים יום וארבעים לילה. נסו להתפלל שעה אחת על דבר אחד, ותראו כמה זה קשה. ומשה רבנו לא למד באותם ימים, לא אכל ולא שתה. מה עשה ארבעים יום? התפלל.
ודמיינו מה הייתה תפילתו של משה רבנו: איזו כוונה, איזו דבקות. הוא לא היה כלל בארץ, אלא בשמים. ובכל זאת הוצרך להתפלל ארבעים יום וארבעים לילה על דבר אחד.
אדם מטבעו חושב: התפללתי חמש דקות, זה מספיק, הבנתי, גמרנו. אבל אין כתוב שהקדוש ברוך הוא רוצה שנתפלל מעט. להפך, אפשר להתפלל המון על דבר אחד, וזה אינו נמאס לפניו. וככל שמתפללים יותר, מקבלים יותר. אם משה רבנו, בשיא הכוונה, צריך ארבעים יום, אין שום דבר נורא אם אנחנו נתפלל על דבר אחד רבע שעה, חצי שעה, או אפילו שעה.
משה רבנו התפלל ארבעים יום וארבעים לילה, ומכאן לומדים שאין לתפילה גבול של זמן.
💗 דברים שבלב באים בתפילה
חובת הלבבות מבחין בין דברים שבמעשה לבין דברים שבלב. מי שרוצה להניח תפילין, לוקח תפילין ומניח. אבל מי שרוצה לאהוב את ה', או להיות ירא שמים, אינו יכול פשוט להחליט ולהיות. עבודת הלב קשה מאוד.
ואיך זוכים לה? רוצים מאוד, מתפללים הרבה, מנסים ומשתדלים, מתגעגעים ופועלים, ואז זוכים. כמו שכתוב: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". על ידי הפה אדם זוכה ללב. הוא מדבר ומדבר ומבקש, עד שהלב נפתח.
השיעור נאמר בשבוע שבו דיברו הרבה על אהבת האישה, וכך גם כאן: אדם זוכה לכך כשהוא מתפלל על זה הרבה ומבקש הרבה. בסוף הקונטרס שנלמד הייתה תפילה מיוחדת לכך, והרב המליץ לאומרה לאט לאט, גם אם הדבר לוקח רבע שעה. משה התפלל ארבעים יום; לא יזיק אם אדם יתפלל עשרים דקות. מי שמבין שהדבר שווה עולם, ימצא לכך כוח.
את מידות הלב אי אפשר להשיג בהחלטה; זוכים להן על ידי תפילה מרובה, השתדלות וכיסופים.
⛰️ למה צריך עוד יום?
יש שאלה שבדרך כלל אנשים אינם חושבים עליה. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם לחיות בעולם שבעים שנה. אחרי שנה כבר רואים איך הוא נראה, מה הדפוסים שלו, איך הוא מתפלל ואיך הוא מתנהג. כביכול אפשר "לצלם" אותו ולסיים: ראינו מה יש כאן. בשביל מה צריך עוד יום ועוד יום, עוד תפילה ועוד תפילה באותה צורה?
התשובה: אדם לא נברא כדי להיות מחר מה שהיה אתמול. הוא אמור להתקדם בכל יום. "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'" – אדם צריך לעלות. זה התפקיד שלשמו הוא חי עוד יום. כל תפילה צריכה ליצור עוד מעט לב, ועוד מעט.
וכך גם באהבה שבין איש לאשתו. אדם אמור להתקדם בה כל הזמן. לא תמיד אפשר לראות את ההתקדמות מיום ליום, אבל מחודש לחודש היא צריכה להיות ניכרת.
תראו איך היה בנוי המשכן. היו שם שתי יריעות גדולות, ובאמצע המשכן הן התחברו זו לזו בחמישים קרסים של זהב, שנכנסו בלולאות שבשני הצדדים.
מי שמסתכל על כך בפשטות שואל: בשביל מה לקחת יריעה, לחצות אותה לשתיים ולחבר אותה בחזרה? היה אפשר לעשות יריעה אחת מלכתחילה. אלא שהכל סמל. כך הוא האדם בעולם: יש איש ויש אישה, נשמה אחת שנחצתה לשתיים. והתפקיד הוא לחבר אותה בחזרה, עוד לולאה ועוד לולאה.
כל שנה של נישואין היא עוד קרס, עוד לולאה. אבל זה לא קורה מעצמו. מי שנשאר במקום, אינו מחבר. התפקיד הוא להתקדם.
אדם אינו נברא להיות מחר מה שהיה אתמול; כל יום הוא הזדמנות לעלות.
🏭 בני עלייה ופס ייצור
רבי שמעון בר יוחאי אמר: "רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵן מוּעָטִין". מה פירוש בני עלייה? אנשים שעולים בחיים ואינם נשארים באותו מקום. והם מעטים.
רוב האנשים דומים לפס ייצור: מסוע ארוך שנוסע כל הזמן, אבל בעצם חוזר לעצמו. נדמה שהוא עובר מרחק עצום, ובסוף הוא שב שוב ושוב לאותה נקודה. יש מי שעשרים שנה נשאר אותו דבר בדיוק. יש מי שהסיבוב שלו ארוך מאוד, ובכל זאת בסופו הוא חוזר לנקודת ההתחלה.
הרב תיאר מסוע כזה שראה פעם במפעל: רצועה ארוכה מאוד, שנעה בלי הפסקה ממקום למקום. מי שמביט בה לרגע חושב שהיא מגיעה רחוק. מי שמביט בה זמן רב רואה שהיא רק מסתובבת סביב עצמה.
זה לא טוב. אדם צריך להתקדם בחיים, לשאוף, לעלות עוד מדרגה. לא להיות מסוע שמסתובב, אלא בן עלייה. ואפשר לשאול את עצמנו בכל כמה זמן: במה אני היום במקום אחר ממה שהייתי לפני שנה? בתפילה, בלימוד, בבית?
רוב האנשים חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה; בני עלייה הם אלה שמתקדמים באמת.
👀 "הביטו אל אברהם אביכם"
בהפטרה, אחת משבע ההפטרות של נחמה, אומר הנביא: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם... הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".
הפסוק מבקש מאיתנו להסתכל על אברהם ושרה, שמהם נוצרנו. מה נראה שם? "כי אחד קראתיו". אומר המהר"ל: הוא ואשתו הצליחו להגיע למצב שבו נעשו אחד, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
ומכאן תירוץ חדש לשאלה ישנה: מדוע על יצחק ועל יעקב כתוב בתורה שאהבו את נשותיהם, ועל אברהם לא כתוב? אולי מפני שאצל אברהם הייתה האהבה גדולה כל כך, שהמילה "אהבה" כבר אינה מספיקה. אוהב ונאהב הם עדיין שניים. אברהם ושרה הגיעו לאחדות, עד שנקרא "אחד".
הנביא מבקש מאיתנו להתבונן באברהם ושרה, ושם מגלים את סוד האחדות.
🌾 "ואברכהו וארבהו"
המשך הפסוק: "וַאֲבָרְכֵהוּ". מתי זכה אברהם לברכה? כתוב "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". בזכותה הוא קיבל את הטוב. אדם רוצה שפע בעולם הזה? מכבדים את האישה, ובזכות זה זוכים לשפע.
"וְאַרְבֵּהוּ" – כאשר נעשה אחד, זכה שיהיו לו ילדים. ויש כאן רעיון יפה על פסוק מוכר. המלאכים באו ושאלו את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?", והוא ענה: "הִנֵּה בָאֹהֶל". רש"י מסביר שהם התכוונו להודיע שהיא צנועה, כדי לחבבה על בעלה.
אבל למה דווקא אז, בגיל תשעים ותשע? למה לא באו מלאכים כל יום לחבב אותה עליו? אלא שזה היה רגע לפני הולדת יצחק. כדי להוליד צדיק כמו יצחק אבינו, עולה תמימה, היה צריך להוסיף עוד מעט אהבה. אין גבול לאהבה. חמישים קרסים, ותמיד אפשר להוסיף עוד אחד.
מי שמכבד את אשתו זוכה לשפע, ומי שמגיע לאחדות זוכה לברכת ילדים.
🌳 לבדוק את השורש
הרב אמר שאהבה בין איש לאשתו היא אחת הסגולות הגדולות ביותר לזכות לילדים צדיקים. ודאי שיש עוד סיבות ועוד גורמים בחינוך, אבל הרבה מן הבעיות מתחילות שם.
והביא משל שקרא בספר: אדם רואה בעץ שלו פירות מקולקלים. הטיפש בודק את הפירות, מזמין מומחה לרסס אותם, מחפש להם שמש ומים. החכם הולך לבדוק את האדמה ואת השורשים. אולי השורשים נתקעו, אולי אין למטה מים. אם השורש בריא, העץ בריא, והפירות יוצאים טובים.
היום הולכים הרבה ללמוד חינוך ילדים: קורסים, סדנאות, שיטות. זה טוב, אבל לפעמים דומה למי שמטפל בפרי. השורש הוא הבית: האהבה והאחדות בין ההורים. מי שמתקן את השורש, רואה שהכל נבנה טוב.
מי שרואה פירות מקולקלים צריך לבדוק את השורשים, לא רק את הפרי.
🏠 "כי נחם ה' ציון"
הפסוק בהפטרה ממשיך: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ... שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". זו ההבטחה לגאולה. ומה הקשר בין "כי אחד קראתיו" של אברהם ושרה לבין נחמת ציון?
התשובה נראית פשוטה מאוד: כאשר נביט באברהם אבינו ונבין מה היה בו, שהוא זכה לאחדות מלאה עם אשתו, ונלך בדרכו, אז נזכה ל"כי נחם ה' ציון". הגאולה תבוא כאשר תהיה אחדות בין איש לאשתו.
ומנין לנו זאת? מן הברכה האחרונה של שבע ברכות: "אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, מְהֵרָה... יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם". באמצע ברכה על חתן וכלה פתאום מדברים על ערי יהודה וחוצות ירושלים. אלא שכאשר יש בין חתן לכלה אהבה ואחווה, שלום ורעות, משם צומחת הגאולה.
הרב הביא דבר נפלא שראה בספר: כאשר יבוא הגואל, הוא יחפש בכל הבתים שיש בהם אהבה ואחווה, שלום ורעות, ומהם יבנה את בית המקדש.
כלומר, כל בית שיש בו אחדות הוא כבר עכשיו אבן בבניין העתיד. אין זה עניין פרטי של בני הזוג בלבד. האהבה שבבית היא חלק מבניין הגאולה כולה.
ומכאן חוזרים לתחילת השיעור. דברים כאלה אינם באים מעצמם. מתפללים עליהם, כמו משה רבנו, בלי למהר. עולים בהם, כמו בני עלייה, ואינם נשארים במקום. ומוסיפים בכל שנה עוד קרס של זהב, עוד לולאה, עד שנעשים אחד. יהי רצון שנזכה כולנו לשמחה ולגאולה במהרה.
הנביא מקשר את אחדות אברהם ושרה לנחמת ציון ולגאולה.