ידועה בחנוכה קושיה מפורסמת שנקראת בשם "קושיית הבית יוסף". לבית יוסף יש קושיות רבות, אבל רק אחת מהן נקראת בשמו. ואף על פי שהקושיה הזאת כבר נמצאת בראשונים, במאירי ובאורחות חיים, בכל מקום היא נקראת "קושיית הבית יוסף".
הקושיה: מדוע עושים חנוכה שמונה ימים? הרי פך השמן הקטן שמצאו היה בו שמן ליום אחד. אם כן, הנס היה רק שבעה ימים. ביום הראשון, שהיה בו שמן, לא קרה שום נס. למה חוגגים שמונה ימים?
ויש לזה רמז יפה בפרשת מקץ, שנקראת תמיד בחנוכה. בפרשה מופיע חמש פעמים הביטוי "בית יוסף": "וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף", "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף", "וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף", ועוד. ובכל התורה כולה מופיע הביטוי הזה רק עוד פעם אחת, בפרשת ויחי: "וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו". כאילו רומזת הפרשה של חנוכה: כולם מדברים בחנוכה על "בית יוסף".
על הקושיה הזאת נאמרו תירוצים רבים מספור, ואף יצא ספר שלם עם מאות תירוצים. לא נבוא להוסיף עוד תירוץ. נבוא להשיג, בעזרת ה', את עומק העניין: מה הפנימיות בכך שחנוכה הוא שמונה ימים? אבל לשם כך צריך קודם לענות על שאלה אחרת.
יש עוד קושיה יפה ופשוטה מאוד, שרבים עומדים עליה. חכמים קבעו את ימי החנוכה, כמו שאנו אומרים: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". ימי החנוכה נתקנו כך שכל מהותם היא הודיה למלך מלכי המלכים.
וזה לא שמודים ומהללים כמה דקות ביום: חמש דקות של "על הניסים", כמה דקות של הלל, וכמה דקות של הדלקת נרות ושירה. אלה ימים שכל מהותם, כל היום כולו, צריך לסובב סביב ההודיה. כלשון חז"ל: "וקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה". זה יום טוב של הודיה. כל הנושא של היום, כל מהות האדם, צריכה לסובב סביב ההודיה לקדוש ברוך הוא. כי להודות זו עבודה גדולה, וצריך הרבה כדי להפנים אותה.
והשאלה אינה פשוטה. למה דווקא חנוכה? בפסח לא היה נס עצום? גם בפסח צריך להודות, בליל הסדר. אבל זה לילה אחד שמודים בו. שאר הימים, זוכרים את הנס, אוכלים מצות, וזהו. אין אפילו חיוב לגמור את ההלל בכל ימי הפסח. בסוכות יושבים בסוכה וזוכרים את הנס, ואין דין מיוחד להודות ולהלל מלבד ההלל. ואילו בחנוכה "קבעו שיר ורננים": כל מהות החג היא להודות ולהלל. מה שונה חנוכה מכל הניסים?
כדי להבין, נתבונן מה קרה בחנוכה, בשונה משאר החגים.
נתאר לעצמנו אויב אכזר שהיה נכנס לבית המקדש ורואה את כל הפכים מלאים שמן. מה היה עושה בהם? שובר אותם בסכינים, או שורף אותם. בקצרה, מחבל בהכל.
היוונים, לעומת זאת, משאירים את כל הכדים שלמים. לא שופכים כלום. רק דבר אחד הם עושים: מטמאים את כל השמנים. כמו שאנו אומרים ב"מעוז צור": "וטמאו כל השמנים". הם אינם שורפים ואינם שוברים. הם מגיעים לבית המקדש, ואינם מחריבים אותו ואינם שורפים אותו.
אבל "ופרצו חומות מגדלי". מה הן החומות האלה? במקדש הייתה מחיצה, הסורג, שעד לשם מותר לגוי להיכנס, ומשם והלאה רק ליהודי, או לכהן לפי העניין. החומה הזאת אומרת: אתם מיוחדים, אתם שייכים יותר לבורא עולם מכל העמים. ואת החומה הזאת פרצו היוונים.
וכך גזרו: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". שימו לב: הם לא כתבו "אין אלוקי ישראל", אלא "אין לכם חלק באלוקי ישראל". ומה אומר הפסוק בפרשת האזינו?
הקדוש ברוך הוא עשה את ישראל שותפים לתוכנית של העולם. "חלק ה' עמו" - הם ממש מחוברים לבורא עולם. ונגד זה נלחמו היוונים: נגד ההרגשה של היהודים שהם קשורים בברית עם בורא עולם, שהם חלק ממנו. "כתבו לכם, אין לכם חלק באלוקי ישראל".
וה' הטוב ריחם עלינו, ומעטים, חשמונאים בודדים, באו וניצחו את כל היוונים. וכשניצחו אותם, תיקנו בדיוק את ההפך ממה שגזרו.
מה תיקנו לזכר הנס? סעודה, משתה, משלוח מנות. למה? כי המן גזר על הגוף, "להשמיד להרוג ולאבד". לכן תיקנו תענוג לגוף, בדיוק ההפך ממה שרצו לעשות לנו.
היוונים רצו להרוג לנו את הנשמה, את החלק האלוקי שבנו. לא את הגוף, את הנשמה. לכן תיקנו בחנוכה תענוג לנשמה.
הנשמה שלנו היא "חלק אלוקה ממעל", כמו שאנו אומרים בכל בוקר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי". את הנשמה הזאת רצו היוונים לקחת. וכמו שבפורים, שרצו להרוג את הגוף, תיקנו תענוג לגוף, כך בחנוכה, שרצו להרוג את הנשמה, תיקנו תענוג לנשמה.
במה מתענגת נשמת היהודי? להודות ולהלל למלך מלכי המלכים. וכך אומר הפסוק בתהילים:
ההלל וההודיה הם המזון של הנפש. ממה מתענגת הנשמה? מלהודות ולהלל למלך מלכי המלכים. כמו שהגוף שבע מאוכל טוב ושמן, כך הנשמה שבעה מהלל. ולכן תיקנו בחנוכה ימים שכל כולם הודיה והלל, כנגד מה שרצו היוונים לעשות לנשמה שלנו.
וכאן נשארת השאלה שפתחנו בה: למה דווקא שמונה ימים? גם על כך יש תשובה עמוקה, הקשורה בסוד המספר שמונה ובקשר שלו לנשמה. בינתיים, נזכה לתת לנשמה שלנו בימים האלה את מה שהיא כל כך רוצה: להודות, להלל ולשיר לאבינו שבשמיים, שבחר בנו להיות "חלק ה' עמו".