🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
התחלנו בסייעתא דשמיא את הימים הנפלאים של חודש הרחמים והסליחות, חודש אלול. מובא בשולחן ערוך דבר נפלא ומתוק: חשיבות אמירת הסליחות לפני עלות השחר, בזמן הראוי - עת רצון גדול. אלה שזוכים לומר את הסליחות בזמן הזה, בערגה ובהתעוררות, זהו ממש עונג ואושר לנשמה.
אחד הצדיקים מהדור הקודם תיאר וסיפר איך תיאר את אותם ימים: "איזה יופי היה לקום מוקדם, בשלוש וחצי-ארבע לפנות בוקר, ולומר סליחות! איזה קהל גדול, איזו התעוררות, איזה תענוג!" והוא התבטא: "אם תרצה לראות דבר כזה ולשמוע דבר כזה באמצע השנה - תשלם מיליון שקל, לא תקבל את זה. זה רק בימים הנפלאים האלה, ימי 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי', ימי קרבת ה'".
מסופר גם על הרב דוד בהר"ן, שכשהיה הולך בערב ראש השנה לתפילת מנחה וערבית, היה הולך הלוך ובכה. שאלוהו: מה מקום לבכייה זו, הרי בראש השנה עוד לא בוכים, וגם עוד לא הגיע ראש השנה? השיב: "אינני בוכה על ראש השנה, אני בוכה על האלול שנשארו לו כמה דקות - על הימים הנפלאים והעצומים של ימי האלול, ההולכים ונגמרים".
יש גם תשובה של הבן איש חי (שהיארצייט שלו יוצא בכ"ט אלול), שכתב במכתב תשובה למישהו בימי אלול, מכתב מקוצר, והוסיף: "אני מצטער שאני מקצר בתשובה, אני לא יכול להעריך עכשיו את ימי אלול - כל רגע ורגע חשוב מאוד בימים האלה, לנצל אותם לקרבת ה' וללימוד תורה".
ומכאן מגיעים לדבר עצום שאמר רבי שמעון בר יוחאי, המובא בפתיחת האדרא זוטא - בלילה האחרון לפני פטירתו, לפני רבי פנחס בן יאיר (חמיו), רבי אלעזר בנו, ושאר החברים. באותו לילה האחרון הראו לו מקום הצדיקים בעולם הבא, "וּלְאִתְיַשְּׁרָא בְּלִבַּאי דּוּכְתָּאִי בְּרַע עִם אֲחַאי שִׁלוֹנִי" - להתיישר בלבו את המקום שהוא עתיד להיות בו עם אחיה השילוני.
שאל אותו רבי אלעזר בנו: "אבא, מה ראית? היכן אני נמצא?" אמר לו: "דּוּכְתָּאָה דִּידִי וְדִידָךְ בְּרֵנָא" - את מקומי ואת מקומך ביררתי וחזרתי. "זַכָּאִין אֲנַן דְּזַכֵּינָן עִמְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּזְמִינִין לְשַׁבָּחָא לְמָארֵי עָלְמָא" - זכאים אנו שזכינו עם הצדיקים, המזומנים לשבח לריבונו של עולם, "דִּנְהוֹן מַלְאָכִין מְשַׁמְּשִׁין" - כמו המלאכים המשמשים לפניו.
"דָּוִד כְּתִיב, אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ" - וזהו הפסוק שהביא רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו.
נמצאנו למדים כאן יסוד עצום וגדול: תכלית כל הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא היא - לשבח ולהודות לריבונו של עולם. הרמב"ם מביא בגמרא שלעתיד לבוא צדיקים "יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", אך מה הם עושים בפועל כל הזמן? התשובה: כל התכלית של הטוב לצדיקים היא לזכות לשבח ולהודות לריבונו של עולם.
אם כן, כמה טוב להודות לה' כאן ועכשיו, כל עוד הנשמה בקרבנו - "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ". וכפי שאומר האור החיים הקדוש, זהו הקילוס הכי מעולה והכי חשוק ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא: כל זמן שהנשמה נמצאת כאן, בעולם השפל, בגוף החומרי הזה, ומתוך כך מתעצמים ומודים לו יתברך.
ואולי דווקא על ידי שאדם משתוקק ורוצה ליישם, כמה שרק ניתן, את ההודיה לה' כאן בעולם הזה, על עלי אדמות - כיוון שכל חפצו ורצונו בעודו כאן הוא להודות ולהלל ולשבח - אם יזכה, מצד כלל מעשיו וזכויותיו ותורתו, לחזות בנועם ה', יזכה גם שם להיות במחיצת הצדיקים "שֶׁיּוֹדוּ לִשְׁמֶךָ".
עוד דבר נפלא, מובא בשם אחד הרבנים (הרב אוחנה): הרי אנו אומרים בבקשה היפה של "בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ" - "וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה טוֹבָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא". לכאורה, למה צריך להגיע לחיי עולם הבא? לשם מה, לאיזו תכלית?
עוד אמר הרב צבי סימן טוב שליט"א: אנו אומרים בכל יום בסוף "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" - "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ", פסוק זה לקוח מהלֵל, מתוך "תְּהִלָּה לְדָוִד" עצמו, שם המזמור מסתיים "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי... וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". חז"ל ראו לנכון להוסיף את הפסוק הזה כאן, בסוף "אשרי" המסודר לפי סדר האל"ף-בי"ת - "מֵעַתָּה", בעולם הזה, "וְעַד עוֹלָם", ונזכה גם לעולם הבא - שנזכה עוד להמשיך לשבח את ה' יתברך.
זוהי, אם כן, ההזדמנות: לקבל על עצמנו להיות מחלקם של אלה המודים ומשבחים ומזמרים להשם יתברך כאן, בעולם הזה, בדביקות. ועל ידי זה זוכים לקרבת ה' גדולה של האלול, ובוודאי נזכה להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים וחסידים, שנה טובה בכל בית ישראל, ובקרוב ממש נזכה לגאולה הקרובה, אשר שם נשיר שיר חדש, ונודה ונהלל ונשבח לקדוש ברוך הוא על הכל.