ערב יום הכיפורים, היום הגדול והנורא. יום אדיר בימות השנה. יום שבו הקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו וחסדיו, מוחל וסולח לעוונותינו ומעביר אשמותינו, בכל שנה ושנה.
כתוב בספרים הקדושים: איך היו נראים החיים שלנו, איך היה נראה העולם הזה, בלי יום הכיפורים? בלי יום אחד בשנה שבו הקדוש ברוך הוא מוחל את כל העוונות ומנקה אותנו ואת העולם כולו? העולם פשוט לא היה יכול להחזיק מעמד, והיה, חס ושלום, חרב.
ואם כן, כמה הכרת הטוב אנחנו חייבים לבורא עולם! לומר לו היום, ולומר מחר במשך כל היום: תודה. תודה רבה, ריבונו של עולם, על היום הקדוש והנורא הזה שנתת לנו. זו מתנה עצומה שאין כדוגמתה. רק מלך מלכי המלכים, ברוב רחמיו, יכול לתת מתנות כאלה.
ביום הכיפורים, עיצומו של יום מכפר. עצם היום עצמו הוא שמכפר. מה שנדרש מאיתנו הוא רק איזה הרהור תשובה, כמה דיבורים, כמה וידויים בפה. אבל עיצומו של יום מכפר. לא לחינם אמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם".
ובאמת יש מקום לשאול. הרי כדי לעשות תשובה, אם לומדים את כל הלכות תשובה ברמב"ם, את שערי תשובה לרבנו יונה, את חובות הלבבות, את ראשית חכמה, את כל הספרים שדיברו על תשובה – רואים שזה לא דבר כל כך פשוט. יש שלבים, יש חרטה, יש עזיבת החטא, יש קבלה לעתיד. אז איך זה שעיצומו של יום מכפר, ו"מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"? מה ה"פטנט" כאן?
וזו בעצם הנקודה העיקרית של יום הכיפורים הגדול הזה. זה דבר שהוא בגדר מציאה שחייבים להכריז עליה. ודאי יודעים אותו, אבל צריך לחדד אותו כל הזמן.
כל מהות עבודת היום הזה כלולה בפסוק שאנו חוזרים עליו שוב ושוב. בכל פעם שאומרים במשך תפילות יום הכיפורים את שלוש עשרה המידות, חוזרים גם על הפסוק:
מכאן לומדים שעיצומו של יום מכפר. אבל מה הסוד? הוא כתוב בסוף הפסוק: "לפני ה' תטהרו". כלומר: כשתרגיש שאתה נמצא לפני ה', תיטהר. וככל שתרגיש יותר שאתה לפני ה', כך תיטהר יותר.
הטהרה תלויה בכמה אתה "לפני ה'". כמה אתה מעמיד את עצמך לפני ה'. כמה אתה מרגיש את קרבת ה'. כמה אתה מגלה שאתה רוצה את קרבת ה'.
וזו בעצם המהות של כל התשובה: שאנחנו רוצים לחזור אליו. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". פשוט התרחקנו. החטאים, הדיבורים האסורים, הראיות האסורות וכולי וכולי – הדברים האלה הרחיקו אותנו ממנו יתברך. ואנחנו רוצים את קרבת ה' בחזרה. זו כל מהות התשובה: "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ" – לפניך!
ולכן מה שעלינו לעשות הוא להרגיש, ולהכניס לתוך החיים שלנו, שאנחנו נמצאים לפני ה' יתברך.
מה יהודי אומר כשהוא פותח את העיניים בבוקר? מיד, עוד לפני נטילת ידיים: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ". פותחים את היום בהודיה לה' יתברך. ומה אומרים? "לפניך". אני כבר נמצא לפניך, לפני ה' יתברך.
וככל שאדם יחיה וירגיש יותר שהוא נמצא לפני ה', כך ישתנו חייו. אם הוא באמת חי את זה, כשהוא מתעורר בבוקר, איך הוא מסוגל להתעצל במיטה? הוא מיד מתגבר כארי, כי הוא עומד לפני ה'.
נדמיין לעצמנו שגדול הדור עומד ליד המיטה שלנו בבוקר, ומחכה שנקום. האם היינו מעיזים להשתהות? האם היינו מעיזים להתהפך לצד השני? ודאי שלא. היינו קופצים כארי!
ואם כן, "מודה אני לפניך" – אתה נמצא לפני הקדוש ברוך הוא בעצמו. כשחיים כך, כל החיים נראים אחרת.
וזו כל המהות של עבודת יום הכיפורים: להרגיש "לפניך". בבית המקדש, כשהכהנים והעם שהיו עומדים בעזרה שמעו את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ומודים ונופלים על פניהם, ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הם קיבלו עליהם את כל מלכותו יתברך, התבטלו לגמרי, ורצו רק את קרבת ה'. אין לנו שום דבר אחר בעולם, רק הוא.
ומה אמר להם אז הכהן הגדול? "תטהרו". ברגע שהרגשת התבטלות עצמית, וכולך רוצה להתקרב אל ה' יתברך – זה הרגע שבו אומרים לך "תטהרו". זה "לפני ה' תטהרו". ככל שאתה יותר לפני ה', כך אתה נטהר.
ואיך מגיעים למצב כזה, לדרגה כזאת של לחיות את ההרגשה שאתה עומד לפני ה', יותר ויותר? כמובן, על ידי התבוננות בהשגחה פרטית, על ידי כוונה בתפילה, על ידי יראת שמים כראוי. אבל עיקר העיקרים: על ידי שאדם מרגיל את עצמו להודות לה' יתברך.
והנה, עכשיו כולנו נודה, ונמשיך להודות, על יום הכיפורים הגדול והנורא שה' יתברך נתן לנו, ונותן לנו בכל שנה ושנה. איזו מתנה עצומה! איזה יופי של תפילות, איזה עונג – להרגיש כמו מלאכים! מי לא היה רוצה שיום הכיפורים יימשך עוד יום אחד, אילו היה אפשר? זה כל כך אושר, כל כך תענוג. וכמה אנחנו חייבים הכרת הטוב, בפרט על כך שהוא קירב אותנו, ונתן לנו אפשרות להתקרב אליו כל כך. היצר הרע אינו שולט ביום הזה.
וכשאדם מקבל על עצמו להיות איש הודיה, להודות לה' על כל דבר, זה מקרב אותו לה' יתברך יותר מכל דבר אחר. כי אז הוא מרגיש שהוא כולו "אסיר תודה" אליו. הכל ממנו יתברך, הכל הוא. כך הוא חי את חייו, ועל כל דבר הוא אומר תודה. וזה מקרב אותו אל ה'.
כשילד אומר תודה לאבא שלו או לאמא שלו, ואומר אותה יפה, ורואים שהיא יוצאת מן הלב, מיד ההורים תופסים את הילד, מחבקים ומנשקים אותו. הם מקרבים אותו, אוהבים אותו, וכל כך נעים להם לשמוע את התודה הזאת.
אז כמה הקדוש ברוך הוא מצפה ומייחל שנאמר לו תודה על כל מה שהוא נותן לנו, על כל מה שהוא משפיע עלינו ברוחניות ובגשמיות, בלי סוף, בלי סוף. היינו צריכים לומר כל הזמן: תודה, תודה, תודה.
אמר פעם הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל טעם יפה: למה אנחנו אומרים בקדושה שלוש פעמים "קדוש"? מלבד הטעם הפנימי שמובא בספרים, יש טעם פשוט. הרי יש לנו רשות לומר "קדוש" כמו המלאכים, כמה שנרצה. והיינו צריכים לנצל את זה, ולומר כל הזמן "קדוש, קדוש, קדוש". זו מצוות עשה מן התורה: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל אי אפשר לומר זאת כל היום, כי צריך גם ללמוד, גם לאכול, גם להתפלל, וגם לקיים את שאר המצוות. ולכן תיקנו לומר "קדוש" שלוש פעמים, ושלוש פעמים הן חזקה. וחזקה – זה כאילו אמרנו זאת כל היום.
וכך גם אנחנו. נאמר עכשיו: תודה לא-ל, תודה לא-ל, תודה לא-ל, על יום הכיפורים הגדול שנתת לנו, ועל השנה הזאת, ועל החיים, ועל הכל. שלוש פעמים – כאילו אמרנו זאת כל היום כולו.
ונסיים בפירוש יפה, שהובא בספרו של הגאון רבי יעקב גלינסקי, ואפשר שהוא בשם האלשיך הקדוש. ביום הכיפורים אנו מפטירים בספר יונה, ההפטרה היפה והנפלאה.
שם מסופר שהקדוש ברוך הוא זימן ליונה קיקיון, שגדל ביום אחד והיה צל על ראשו. ולמחרת הביא ה' תולעת שהכתה את הקיקיון, והוא יבש. והביא רוח קדים חרישית, והשמש הכתה על ראש יונה, והוא התעלף. ויונה אמר: "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן... שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?"
למה קוראים זאת ביום הכיפורים? מה שכאב ליונה היה: איך ייתכן שאנשי נינוה, שעשו חטאים גדולים כל כך – עבודה זרה, גזל וחמס – ברגע שעשו תשובה, הקדוש ברוך הוא קיבל אותם, סלח להם ומחל להם? ולכן הביא לו ה' את המשל של הקיקיון. וכך אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא: גם אם התשובה שלנו אינה כראוי, עיצומו של יום מכפר. קבל את תשובתנו כמות שהיא, כמו שקיבלת את תשובת נינוה.
אבל כאן שואל רבי יעקב גלינסקי שאלה עצומה. האם באמת חרה ליונה על הקיקיון? או שמא כאב לו על עצמו? היה לו צל, ופתאום אין צל, והוא הרגיש שהוא עומד להתעלף, ובאמת התעלף מן החום שהביא ה'. ואם כן, כשאמר "חרה לי עד מוות", כאב לו על עצמו, על שאין לו צל. לא מדויק לומר שהוא "חס על הקיקיון"! ומה אם כן התשובה של הקדוש ברוך הוא, "אתה חסת על הקיקיון"?
אלא, חייבים לומר שליונה הנביא היה רגש אחר באמת. כשהקיקיון עשה לו צל, הוא הרגיש הכרת הטוב אל הקיקיון. וכשראה שהקיקיון הולך ונובל ונגמר, כאב לו, כי השתתף בצערו של הקיקיון. הקיקיון עשה לו טוב, ומתוך הכרת הטוב, כאב לו עליו.
הכרת הטוב אמיתית מביאה לידי השתתפות בצער של המיטיב. ומכאן לימוד גדול: גם אנחנו צריכים להכניס בעצמנו הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, על כל הטוב שהוא עושה לנו בלי סוף – וממילא גם להצטער בצערה של השכינה.
בימים שבהם צריך לצום, בימים שבהם מצטערים, בתיקון חצות וכדומה – להרגיש בצער השכינה. זה חלק מהכרת הטוב שלנו אל הקדוש ברוך הוא: להשתתף בצערו. זה מה שיונה מלמד אותנו: מתוך הכרת הטוב, באמת חרה לו על הקיקיון, כפשוטו, משום שעשה לו צל.
ה' יתברך יעזור שנזכה להיות אנשי אמת ואנשי הודיה לה' יתברך, ועל ידי זה נזכה לקרבת ה'. ויתקיים בנו "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", ויתקיים בנו "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
וברגע שהוא סולח ומוחל על כל עוונותינו, זו האפשרות וההזדמנות שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו גאולת עולם. הוא רוצה לגאול אותנו מהר. וכל עם ישראל מיטהרים ומזדככים, עושים תשובה, ועיצומו של יום מכפר. כל כך הרבה ימי כיפור עברו על עם ישראל, ובוודאי השנה יקבל את תשובתנו.
ומיד אחרי יום הכיפורים נזכה לאתרוג הדר, גם כפשוטו וגם כמדרשו. אתרוג – ראשי תיבות: אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה, וגאולה שלמה.
אמונה שלמה, ותשובה שלמה.
רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, ברוח, בגוף ובנפש – וגאולה שלמה.
שני הדברים הראשונים תלויים בנו. אם נאמין באמונה שלמה, ונחזור בתשובה שלמה, נזכה לשני האחרונים: רפואה שלמה לכל הצריכים לה, וגאולה שלמה בקרוב. אבינו שבשמים, שנתן לנו את המתנה העצומה הזאת של יום הכיפורים, מחכה רק שנעמוד לפניו, נודה לו, ונרצה להיות קרובים אליו. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל, ושנזכה עוד השנה לגאולה שלמה. אמן ואמן.