🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הערת עריכה: שני התמלילים המובאים כאן נמסרו בהפרש ימים בודדים לקראת סוף חודש אלול (כ"א וכ"ד באלול), ושניהם מציעים עצה מעשית לזכות ביום הדין הקרב. פרק א' מביא את אותו מדרש נפלא על האכסנאי שניצל ממלאך המוות, שכבר הובא בגרסה מאוחרת ומורחבת יותר (מערב יום הכיפורים) בספר "איש תודה ניצל מן הדין" שבתיקייה זו - וכאן מובא בגרסתו הקצרה והראשונית, כפי שנמסר עוד בחודש אלול עצמו, לקראת ראש השנה. פרק ב' מביא עצה נוספת ומשלימה, מתוך ענוותם של גדולי ישראל.
כ"א באלול. שנה קודם לכן הובאה עצה נפלאה, ויש מצווה לחזור עליה מחמת גודל חשיבותה. העצה היא לקבל על עצמנו להיות "איש תודה" - להרגיל את עצמנו להודות להשם יתברך על כל דבר, לשבח את הבורא על כל ניסיו והשגחתו ועזרתו, ולספר בכל נפלאותיו בכל עת ובכל הזדמנות.
מי שמתרגל בכך, הרי הוא קונה בנפשו התבטלות וכניעה לפניו יתברך - שעל זה אמרה הגמרא: "כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ" (מלשון כניעה) - "מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ". אם אדם מרגיש את עצמו "רש", כאילו אין לו כלום מעצמו, זו הסגולה הטובה ביותר שיהיה עשיר בסופה - עשיר ברוחניות ועשיר בגשמיות. מי שמכיר ומבין שהוא כולו צריך להודות להשם יתברך, נקרא "אסיר תודה" - מלשון כבול; כולו עבד להשם, כולו נכנע, כולו תלוי בו, כולו מלא הכרת הטוב והתחייבות אליו. אין לך התבטלות וכניעה שהיא הכנה טובה יותר לקראת יום הדין.
לעצה זו מצטרף סיפור מזעזע, המובא ב"אורחות יושר" של מורנו ורבנו הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, בערך "גמילות חסדים":
מעשה באדם שהתלווה עמו אכסנאי בדרך, נתקלו בסומא ליד העיר וקיבל צדקה מהראשון בלבד, ולאחר מכן פגשו במלאך המוות עצמו. לראשון, שנתן צדקה, אמר מלאך המוות: "נפדה אתה ממוות", וקרא עליו "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" - הוסיפו לו חמישים שנה. אבל לאכסנאי שלא נתן, אמר: "כבר סופך בידי". התחנן האכסנאי, וביקש רק דבר אחד: לא לתקן משהו, לא להוסיף מצוות - אלא "הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֵלֵךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם עַל מַה שֶּׁעָשָׂה עִמִּי". ומשראה מלאך המוות שהוא מבקש רק לספר בשבח הקדוש ברוך הוא, אמר לו: "מֵאַחַר שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם - יוֹסִיפוּ שְׁנוֹתֶיךָ". חברו לא עשה צדקה אלא לסומא אחד - ונוספו לו שנים; העושה צדקה, שבח והודיה, בכל יום ובכל שעה - על אחת כמה וכמה.
מבהיל הרעיון שמובא כאן: ברגע שקיבל על עצמו ללכת ולהודות ולספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה עמו כל ימי חייו, זה נתן לו את הזכות להמשיך לחיות, ונוספו לו שנים רבות על עצם הבקשה הזאת. מי שמחפש סגולה לאריכות ימים, לבריאות, לפרנסה, להצלחה - הסגולה הטובה ביותר היא לקבל על עצמו להודות להשם יתברך.
ואם כן, כמה כדאי וכמה טוב להודות ולקבל על עצמנו, ימים אחדים לפני ראש השנה, להודות להשם יתברך על כל הטוב שגמל עמנו, ברוחניות ובגשמיות, בלי סוף ובלי הגבלה - ונזכה כולנו עם כל בית ישראל שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה.
כ"ד באלול - יום פטירת מורנו ורבנו רבן של כל ישראל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל "חפץ חיים", זכר צדיק וקדוש לברכה. סיפור נפלא ששמעתי על החפץ חיים, שסיפרו הרב שלמה ברעוודה זצ"ל.
פעם היה בארצות הברית ודרש בביאור הגמרא (חולין פט ע"א) על הפסוק: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם... כִּי אַתֶּם הַמְעַט" - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אני חושק בכם, שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים את עצמכם לפניי. נתתי גדולה לאברהם - אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". נתתי גדולה למשה ואהרן - אמרו: "וְנַחְנוּ מָה". נתתי גדולה לדוד - אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ".
והשואל שואל: מדוע לא יתרוממו עם הגדולה שהשם השפיע עליהם? אדרבה, זהו רצונו שיתגדלו ויתרוממו, ומהם ילמדו כמה טוב להיות כמותם עבדי ה' באמת! והתשובה: הגדולים האמיתיים, ככל שהקדוש ברוך הוא משפיע עליהם יותר גדולה, מרגישים עוד יותר מחויבים בהכרת הטוב אל השם יתברך. ומרוב הכרתם את גודל טובו יתברך, הם מרגישים שלא מגיע להם כלום, וכי הכל מתנה משמים - ועל כן הם ממעיטים את עצמם יותר ויותר.
לאחר הדרשה הזו קם יהודי זקן, ניגש אל הרב ברעוודה ואמר לו: "אביא לך תמיכה מסייעת לרעיון הזה, מהחפץ חיים בעצמו - כפי שזכיתי לראותו בשנותיו האחרונות". פעם התארח בביתו של החפץ חיים, ושמע אותו כדרכו מדבר ושופך שיח לפני בורא עולם: "ריבונו של עולם, הרי אני מודה לך על שזיכית אותי לחבר את הספר החשוב 'חפץ חיים', ואת ספר 'שמירת הלשון', זיכית אותי לחבר שישה חלקי 'משנה ברורה', 'ליקוטי הלכות', 'שפת תמים', 'תורת הבית' וכולי וכולי - הכל מתוך רצון לזכות בהם את הרבים. עוד זיכית אותי לפתוח ולהחזיק ישיבה בראדין וכולי..." וסיים: "ריבונו של עולם, אני כבר זקן - מתי אספיק להודות לך על כל זה?" זהו הסיפור עם החפץ חיים, שחל בו היום, יום פטירתו.
הרי לנו פרק יסודי בהכרת הטוב, מגדולי עולם שכל חייהם חיו והרגישו עשירי תודה, וחייבים בלי סוף הכרת הטוב לבורא עולם - גם על מה שכביכול בני אדם רגילים חושבים שמגיע להם מחמת מעשיהם. הרגשה זו הביאה אותם לידי כניעה גדולה והתבטלות להשם יתברך, עד שאמרו "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", "וְנַחְנוּ מָה", "תּוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ". והתורה הקדושה מגלה שבעבור הכניעה וההרגשה הזאת, חשק בהם השם - בישראל ובמנהיגיהם - "כִּי אַתֶּם הַמְעַט": שממעטים את עצמכם, למרות ובגלל שהשפעתי עליכם גדולה.
הרי לנו עצה נפלאה נוספת לזכות ביום הדין, שאפשר להוסיפה לרשימת העצות: לקבל על עצמנו להכיר טובה ולומר תודה להשם יתברך על כל השפע והטובה שמשפיע עלינו, בכל הזדמנות ובכל עת - כפי שמקבלים על עצמנו כל יום, שלוש פעמים, בברכת "מודים" בתפילה: "לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ" - פשוט לשים לב, שכמו שאנחנו מתחייבים כאן להודות ולספר תהילותיו בכל עת, "בדור ודור", כן ראוי לקבל על עצמנו לפני יום הדין להיות איש תודה, להכיר תודה להשם, להרבות בתודה בכל הזדמנות, ולשים לב למילים של התודה שאנו אומרים בתפילה, בברכות, בברכת המזון.
ובאמת, מי מסוגל להכיר טוב ולהודות? רק מי שהוא בעל ענווה וכניעה. אך מי שיש בו גאווה, אינו מסוגל להכיר טוב - כי על ידי כן צריך להרגיש עצמו אסיר תודה, כביכול כבול ומשועבד למי שעשה לו טוב, ממילא בעל חוב אליו. ככל שיותר אדם עניו ונכנע, כך יותר מסוגל ויותר מרגיש ומחויב להכיר בטובה ולהודות עליה - והכניעה לפניו יתברך היא אחת העצות היסודיות לזכות בדין, כפי שמובא בגמרא (ראש השנה טז ע"ב): "כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ" - ופירש רש"י: "ישראל עושים עצמם ראשים לדבר" - כלומר, שנכנעים לפניו. אם כן, מובטח שתהיה שנה עשירה, שנה טובה ומתוקה.