🍞 שתי הלחם: התורה מלמדת להודות

מדוע מביאים בשבועות קרבן תודה על תבואה שכבר אוכלים חמישים יום, ואיך התורה מביאה את האדם לענווה, להודיה ולשמחת החיים
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

המנחה היחידה של חמץ

בחג השבועות, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה ציווי להביא את שתי הלחם. ועל שתי הלחם כתוב בתורה שהן חמץ:

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה' ויקרא כג, יז

וזה דבר מפליא. שתי הלחם הן המנחה היחידה של הציבור שהייתה חמץ. אצל היחיד מצאנו חמץ במנחה אחת: בלחמי התודה. כשאדם עבר נס, או שיש לו סיבה להודות לקדוש ברוך הוא, הוא מביא קרבן תודה, ובלחמים שעמו יש גם חמץ.

אבל הציבור אף פעם לא הביא חמץ. לחם הפנים היה מצה, מנחת הנסכים מצה, וכל המנחות כולן מצה. המנחה היחידה של הציבור שהייתה בה חמץ היא שתי הלחם של חג השבועות.

הקרבן של הציבור כולו

מה הסוד הזה? הרמב"ן בפרשת אמור כותב:

שתי הלחם חמץ, לפי שהן תודה.
הרמב"ן, ויקרא כג, יז

שתי הלחם הן קרבן תודה. כמו שבתודה של היחיד יש חמץ, כך גם כאן, וזה קרבן הציבור: התודה של הציבור כולו. ועל מה אומרים תודה? על הקציר. שבועות הוא חג הקציר, הקדוש ברוך הוא עזר לנו לקצור את התבואה, ולכן אומרים תודה לה' על הקציר ומביאים קרבן תודה.

שאלה: חמישים יום מאוחר מדי?

אבל כאן נשאלת שאלה גדולה. הרי ממחרת הפסח מביאים את קרבן העומר, והעומר הוא שהתיר לאכול את התבואה החדשה.

כל מה שגדל אחרי העומר של השנה שעברה היה אסור באכילה, עד שהביאו את העומר החדש. גם לקצור היה אסור עד שהביאו את העומר. ואחרי שהביאו את העומר, קוצרים ואוכלים את התבואה שגדלה במשך החורף.

יוצא שהתבואה החדשה כבר מותרת מחג הפסח, מיום אחרי החג, ואז כבר אוכלים ממנה. אם כן, לכאורה היו צריכים להביא את קרבן התודה בפסח, או ביום העומר, כשמתחילים לאכול את התבואה החדשה. בחג השבועות כבר אכלו חמישים יום מן התבואה החדשה. איך פתאום עכשיו מביאים קרבן תודה על מה שאוכלים כבר חמישים יום?

מה מונע מאדם להודות

ויש לפרש כך. ההודיה לקדוש ברוך הוא היא יסוד שבנוי בנפש האדם. וצריך לשאול: מה גורם לאדם שקשה לו להודות?

התשובה היא הגאווה. אדם שחושב "מגיע לי, מגיע לי את זה ומגיע לי את זה", כשאין לו בדיוק כרצונו, הוא לא מרוצה. וממילא קשה לו להודות על החסדים שיש לו. הוא לא רואה את מה שיש לו, רק את מה שחסר.

ומתי אדם יכול להודות? כשהוא עניו. אם הוא עניו וחושב "לא מגיע לי", אז כל מה שיש לו הוא רואה שזה יותר ממה שמגיע לו, והוא מודה.

בעל הגאווה

"מגיע לי". מה שיש לו מובן מאליו, מה שחסר מכאיב. קשה לו להודות.

העניו

"לא מגיע לי". כל מה שיש לו הוא מתנה, יותר ממה שמגיע לו. הוא מודה בכל לב.

יוצא שהגאווה היא המניעה של יסוד ההודיה.

התורה מכשירה את הלב להודות

והנה, התורה הקדושה מכניעה את נפש האדם. אדם שלומד תורה, התורה מטהרת אותו. וגם מי שמקיים את מצוות התורה, המצוות מעדנות אותו. יוצא שיסוד התורה הוא להביא את האדם לכניעה, שירגיש שהוא עבד של הקדוש ברוך הוא. וברגע שהוא מגיע לענווה, הוא כבר יכול לומר תודה רבה לה'.

התורה מכשירה את נפש האדם להודות לה'. היא המפתח של יסוד ההודיה.

ועכשיו מובן מדוע מביאים את קרבן התודה דווקא בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, בזמן שקיבלנו את התורה. מביאים קרבן תודה על הקציר שכבר קצרנו ועל התבואה שכבר אכלנו, כי רק אחרי שקיבלנו את התורה יכול האדם להגיע לענווה, להבין את חסדי ה', ולהודות לה' על כל החסדים שכבר קיבל.

אכלנו חמישים יום מן התבואה החדשה. אבל ההודיה האמיתית עליה יכולה לבוא רק אחרי מתן תורה.

ענווה ושמחת החיים

ואמר אחד מגדולי ישראל שיסוד השמחה הוא אותו דבר בדיוק. אדם לא יכול להיות שמח אם הוא בעל גאווה. הוא תמיד רוצה עוד, ותמיד חסר לו, ולכן הוא עצוב. היסוד להיות מרוצה הוא רק כשהאדם בענווה: "לא מגיע לי. ואם כל זה יש לי, אני שמח".

יוצא ששמחת החיים באה גם היא מן הענווה. והתורה, שמלמדת אותנו להיות ענווים, היא שנותנת לאדם את שמחת החיים. היא נותנת לו להרגיש, להתבונן ולראות את החסדים שהקדוש ברוך הוא נותן לנו תמיד.

וכך האדם חי חיים של שמחה, חיים של הודיה, וממלא את התפקיד שבשבילו ברא אותו הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שנזכה בחג השבועות לקבל את התורה מחדש, ומתוכה להגיע לענווה, להודיה ולשמחה, ולהודות לה' על כל חסדיו שהוא עושה עמנו בכל יום.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. ויקרא כג, יז: שתי הלחם "חמץ תאפינה".
  2. הרמב"ן, ויקרא כג, יז: "שתי הלחם חמץ לפי שהן תודה".
  3. קרבן העומר ממחרת הפסח, המתיר את התבואה החדשה.
  4. מגדולי ישראל: יסוד השמחה הוא הענווה.
▲
סיכום השיעור: שתי הלחם — התורה מלמדת להודות, חג השבועות