🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
חג הסוכות נבדל משאר המועדים באופיו המיוחד: הוא נקרא בפי חז"ל בפשטות "החג", ותורת ישראל מגדירה אותו ביתר שאת כ"זמן שמחתנו". אחד הביטויים המובהקים ביותר לכך הוא מספר הקורבנות המיוחד המובא בחג זה - שבעים פרים, הנפחתים והולכים מיום ליום, כנגד שבעים אומות העולם.
חז"ל מלמדים אותנו כי קורבנות אלו אינם עניין טכני גרידא, אלא נושאים בתוכם עומק עצום: ישראל מקריבים על אומות העולם, מתפללים ומכפרים בעדם, כדי שיזכו הם עצמם לשלום ולברכה. יש בכך מסר יסודי - ימי החג הללו הם ימים של שמחה שלמה, שמחה שיוצאת ומקיפה את כל העולם כולו, ולא נשארת רק בגבולות האדם הפרטי.
מבנה זה של הקרבת הפרים - יורד והולך משבעים ועד לתשעה בלבד ביום השביעי - מלמד יסוד עמוק: השמחה האמיתית אינה עניין של כמות חיצונית, אלא של עומק פנימי ההולך ומתעצם. ככל שמתקדמים בימי החג, השמחה אינה פוחתת אלא מתעלה לרמה גבוהה ופנימית יותר.
הגמרא במסכת ערכין (יא.) עוסקת בפסוק החמור בפרשת כי תבוא: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). פסוק זה מהווה את הפתיחה לכל התוכחה הקשה והפורענויות המתוארות בהמשך הפרשה.
לכאורה יש כאן קושיה עצומה: וכי מהי החומרה הגדולה כל כך שבחוסר שמחה, עד שהיא נחשבת לשורש כל אותן קללות נוראות? הרי אדם עשוי לעבוד את ה' במצוות ובתורה, לקיים את כל אשר נצטווה - אך אם עשה זאת מתוך עצבות, מתוך כובד ראש שאינו שמח - הופך הדבר להיות עילה לפורענות שכזו!
התשובה הטמונה בעומק הדברים: חוסר שמחה בעבודת ה' מגלה שבאמת חסר לאדם ההכרה וההודיה על הטוב שהקב"ה מעניק לו. אדם שמכיר בטובה שנעשית עמו - שמח מאליו. חוסר השמחה הוא בעצם סימן היכר לחוסר בהכרת הטוב, לחוסר בהודיה פנימית אמיתית על מה שהקב"ה נותן לו בכל רגע.
גמרא ערכין יא, ע"פ ביאור הדבריםמכאן אנו למדים כי השמחה איננה תוספת חיצונית לעבודת ה', אלא היא בעצמה מדד למידת ההכרה וההודיה שבליבו של האדם. מי שמכיר בחסדי ה' עליו - שמח. ומי שאינו שמח - יש לחוש שמא חסרה אצלו אותה הכרת טובה בסיסית.
הגרי"ז מבריסק זצ"ל מבאר יסוד נפלא בביאור מנהג נטילת הלולב דווקא בשעת אמירת ההלל. מצוות נטילת הלולב, כידוע, נלמדת מהפסוק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן... וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).
הפסוק עצמו קושר את נטילת הלולב לשמחה - "ושמחתם". ומכאן מבאר הגרי"ז כי אין הכוונה לשמחה סתמית וכללית, אלא לשמחה שעניינה הודיה: "ושמחתם לפני ה'" - שמחה המכוונת ומופנית כלפי הקב"ה, שמחה שהיא ביטוי של הודיה על הטוב שהוא עשה עמנו.
לכן דווקא בשעת אמירת ההלל - שבו אנו אומרים "הודו לה' כי טוב", ומודים ומשבחים את ה' על חסדיו - נוטלים אנו את הלולב, כדי לבטא הלכה למעשה, ברמ"ח איברים, אותה שמחה של הודיה. הלולב הופך להיות כלי מוחשי המבטא את הודאת הלב שבפה.
חג הסוכות נקרא בתורה גם "חג האסיף", על שם עונת אסיפת התבואה והפירות מן השדות. אולם מעבר לפשט החקלאי, טמון בכינוי זה מסר רוחני עמוק ביותר. חג האסיף אינו רק אסיפת יבול השדה - הוא זמן של אסיפה פנימית, זמן שבו האדם נדרש לאסוף אל תוך ליבו את כל החסדים שהקב"ה גמל עמו במשך השנה כולה.
כשם שהאיכר יוצא בסוף העונה לאסוף את כל אשר צמח וגדל בשדהו במשך חודשי העבודה, ומכניס הכל אל האסם - כך נדרש כל אדם, בבואו לחג הסוכות בסיום מחזור השנה, לצאת ולאסוף אל תוך נפשו את כל אותם חסדים וטובות שקיבל מהקב"ה בכל ימות השנה שחלפה, ולא להניח להם ליפול ולהישכח בשדה.
אסיפה זו אינה מסתכמת בזיכרון גרידא. תכליתה היא שאותם חסדים שנאספים אל תוך הלב יהפכו לכוח פועל - "כפרי מתוק" הנאכל וניזון ממנו האדם לאורך כל השנה הבאה. ההודיה על העבר אינה מטרה לעצמה, אלא היא הזנה לעתיד: היא זו שמחזקת את האמונה, את הביטחון בה', ואת השמחה הפנימית שממנה יונקת עבודת האדם את ה' כל ימות השנה.