🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הגמרא (שבת ל, ע"ב) דורשת את הפסוק "שִׂבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" - "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, לא מתוך שחוק וקלות ראש, אלא מתוך שמחה של מצווה, שנאמר 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן... וְהָיְתָה עָלָיו יַד ה''".
מבאר הרב חיים ויטל: התכלית של המצווה היא שהאדם יזכה להתקרב לקדוש ברוך הוא, שיהיה כביכול "מרכבה" לה' יתברך. וכיוון שהשראת השכינה תלויה בכך שהאדם יהיה שרוי בשמחה, לכן חייבים לעשות את המצווה בשמחה - שבלי שמחה אי אפשר להגיע לתכלית המצווה.
הרמב"ם (הלכות לולב) כותב, בשם ה"מגיד משנה": "אֵין רָאוּי לָאָדָם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה מִצַּד שֶׁהֵן חוֹבָה עָלָיו וְהוּא מֻכְרָח וְאָנוּס בַּעֲשִׂיָּתָן, אֶלָּא חַיָּב הוּא לַעֲשׂוֹתָן וְהוּא שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיָּתָן." חובת המצווה צריכה לגרום לנו שמחה שיש לנו את הזכות להיות מחוייבים לעשות רצון ה' - לא שהחיוב גורם לנו להיות אנוסים, אלא החיוב עצמו גורם לנו להיות שמחים בזכות שאנו יכולים לשמש את בורא עולם.
רבי חיים ויטל, בהקדמתו לשער המצוות, כותב: "הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁהַכֹּל נִשְׁעָן עָלָיו - שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת בְּדֵרֶגָה גְּדוֹלָה בְּשִׂמְחָה שֶׁאֵין לוֹ קֵץ, מִלֵּב וּמִנֶּפֶשׁ בְּחֵשֶׁק גָּדוֹל." הוא מבאר שזהו סוד הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה" - כאילו היו נותנים לך מיליוני דינרי זהב לפני כל מצווה, כמה שמח היה האדם! זהו השורש שהכל נשען עליו - להיות שמח כאילו מקבלים על כל מצווה מיליוני דולרים.
רבי חיים ויטל, הקדמה לשער המצוותהחיד"א, בספרו "עבודת הקודש", מוסיף חידוש: יש "הידור מצווה" בעצם עשיית המצווה בשמחה - ואדם המקבל שכר על ה"הידור" הזה, לפעמים יותר מהמצווה גופה! הוא מביא: "גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיָּגֵעַ" - מי שנהנה משמח בעשיית המצווה, שכרו גדול יותר ממי שעושה רק מתוך יראת שמים בלבד. השמחה בעשיית המצווה חשובה יותר מעצם המצווה עצמה כשהיא ללא שמחה!
מובא בשם החיד"א, "עבודת הקודש"לכן, כשניגשים להדליק נרות חנוכה, ההכנה הנכונה היא להיות שמח: כאילו על כל נר שמדליקים מקבלים מיליון דולר; כל ברכה שמברכים על הנר - כאילו קיבלנו מיליון דולר. כך ראוי לעשות כל מצווה - ובפרט נרות חנוכה, זכר למנורה שבמקדש, שבה שרתה השכינה - ועל ידי שעושים את המצווה בשמחה, נזכה להשראת שכינה ולדבקות בקדוש ברוך הוא.