🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הערת עריכה: שלושת הקטעים הקצרים המובאים כאן עוסקים כולם בהכנה הרוחנית הקצרה והממוקדת ליום הכיפורים, ולכן חוברו יחד לספר אחד תלת-פרקי.
אנו עומדים עכשיו ערב יום הכיפורים, היום הגדול והקדוש שבשנה, ואנו ביום הזה מרבים בוידויים. ונשאל: האם יש קשר בין וידוי לתודה? לכאורה נשמעים שני דברים שונים לגמרי - וידוי הוא עניין של עוונות, ופה בכלל מודים לקדוש ברוך הוא על דברים טובים.
אנו מוצאים בתנ"ך, במלחמת העי, שעכן מעל ולקח מהשלל. יהושע עושה גורל, והוא נתפס בגורל. יהושע אומר לו: "שִׂים כָּבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ". יש לשאול: מה זה "תֶּן תּוֹדָה"? אם יהושע רוצה שיגיד לו מה בדיוק לקח - זה עניין של וידוי, מה זה קשור לתודה?
רוב המפרשים שם מסבירים שהכוונה ל"וידוי" - שתתוודה ותאמר מה עשית. שמעתי פעם ביאור נפלא, שיש קשר חזק מאוד בין תודה לווידוי - ובעצם, בכל אחד מהם יש את חברו.
הנה לנו, מחר, ביום הנפלא יום כיפור, עוד הזדמנות - תוך כדי הווידוי, להפוך אותו גם לתודה. שני הדברים לא יכולים ללכת בנפרד: וידוי יש בו טעם של הודיה, הודיה יש בה טעם של וידוי. רק כך הווידוי נהיה וידוי כמו שצריך, כהכנעה אמיתית, והתודה גם ניצחת - נהיית תודה אמיתית.
הגאון הרב גדליה [אייזמן] סיפר שפעם הלך ברחוב, יום חורפי קר, עבר גשם, ושמע גוי אחד קורא לשני מעבר לכביש: "תיזהר, מחליק!" חשב הרב במילה: "הגוי הזה התכוון רק אליי - כי אני למדתי בסלבודקה, ושם לימדו אותי שאם אדם שומע משהו, זה בשבילו, אפילו שזה נראה לכאורה לא בשבילו". וכך חשב במחשבתו: "אני צריך להיזהר עכשיו, לא להחליק על המדרכה הזו". אחרי כמה שניות, הוא החליק - אבל שכב על גבו והתחיל לחשוב: תראה כמה מרחק יש מהמחשבה למעשה.
בזה אנחנו צריכים להכין את עצמנו ליום הכיפורים - שכתוב ברמב"ם שעיקר התשובה היא על המידות, יותר חשוב לחזור בתשובה על המידות מאשר על המעשים. ומהי המידה של הכרת הטוב? על זה צריך לחזור בתשובה. כתוב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה" - אומר האר"י הקדוש, שהוא זכה לכל השגותיו רק בגלל שהיה עובד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה. מזה הוא אמר שאדם יכול לזכות לרוח הקודש. כלומר, הדבר הכי חשוב שמביא הכי הרבה השגות - זה להכיר את הדבר היקר: הזכות לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
ולכן מידת הכרת הטוב - הן בדברים הגשמיים שאנו מקבלים, והן בתורה ומצוות שאנו זוכים לקיים - היא ההכנה ליום הכיפורים. במקום רק לדבר תמיד על החשיבות של הכרת הטוב, יש לקבל על עצמנו לדבר כל יום, ולו דקה אחת, ולספר על החסדים של הקדוש ברוך הוא - הגשמיים והרוחניים - לשמוח בהם. וזה עיקר ההכנה: שאדם ייסם למעשה, ולא רק יחשוב בלב, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" - שהדברים ייכנסו ללב, ועל ידי שהם נכנסים ללב, אז אפשר לחזור אל ה'.
מעשה היה באמא שסידרה את הבית ליום הכיפורים - התחילה לשים מפות לבנות על השולחן. שאלה אותה בתה: "איזה חג מגיע?" "יום הדין. דנים את העולם כולו". שאלה הבת: "אם כן, למה מפה לבנה, למה בגדים לבנים?" אמרה לה: "לא, אמא - יום כיפור הוא לא רק יום הדין. יום כיפור הוא יום טהרה גדול מאוד, יום שבו הקדוש ברוך הוא מטהר אותנו מעוונותינו. אפילו תשובה שבכל השנה כולה לא מועילה - ביום הכיפורים תשובה קלה מועילה מאוד".
רבי עקיבא אמר על יום כיפור "אַשְׁרֵיכֶם מִיִּשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִים וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם". איך הגדיר רבי עקיבא את יום כיפור? "אשריכם מישראל" - זהו היחס ליום כיפור. יום שאנחנו מאושרים בו. כמובן זה יום מדהים, וצריכים להיזהר לחזור בתשובה כראוי - אבל גם זה יום שכל כולו "אשריכם".
עד כדי כך שרבנו יונה כותב שהטעם שהתורה ציוותה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים הוא כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו. ועל זה נאמר "כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי" - לאכול בערב יום כיפור, זה יותר חשוב, כביכול, מאשר להתענות - כי גדול מאוד שכר השמחה למצוות. אנחנו שמחים שבורא עולם מטהר אותנו - זה דבר גדול מאוד. ועל זה עושים סעודה ביום שלפני יום כיפור - סעודת הודיה לבורא עולם על הטהרה הנפלאה שאנחנו זוכים בה ביום כיפור. שנזכה בעזרת ה' לטהרה גדולה ולשמחה עצומה על הזכות הגדולה.