שמחה שנמצאת רק בלב, ללא ביטוי בדיבור, נפסקת לאחר זמן - אי אפשר שתימשך זמן רב. אבל כשאדם מדבר דיבורים בזמן שמחתו, השמחה מתגברת ומתרבה עוד ועוד. לכן, כשעם ישראל עברו את הים ורצו להרבות בשמחה עם ה' על הניסים, התחילו לדבר דיבורים ולשיר - וכך גדלה השמחה.
וזהו הפירוש "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" - "וַיֹּאמְרוּ" (דיברו) גרם ל"לֵאמֹר" (עוד ועוד דיבורים): לאחר שהתחילו לדבר, גדלה השמחה, וממנה נבעו עוד דיבורים - וכך נמשך ומתרבה מעגל השמחה. זהו יסוד גדול: מי שמדבר על חסדי ה' עם אחרים, מרגיש יותר שמחה, וממשיך לדבר עוד.
מובא בשם גדול בישראל: אפשר להכניס אהבת ה' לילדים קטנים על ידי שאלות פשוטות - "נכון, השם אוהב אותנו? נכון נתן לנו בית? נכון נתן לנו בגדים? נכון נתן לנו את העיניים והידיים?" הילד שומע ומפנים זאת בגיל צעיר, וזה יכול ללוותו עד גיל 120.
התורה הדגישה חינוך כל בן לפי דרכו (ארבעת הבנים) - כל אחד צריך לקבל דברי הכרת הטוב מותאמים לגילו. העיקרון החשוב ביותר: להכיר שהקדוש ברוך הוא בעל חסד, ושלא כל מה שיש לאדם בא מעצמו - הכל בא מה'.