🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
אמרו חז"ל: מניין ששמות גורמים? שנאמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" — אל תקרא "שְׁמוֹת" אלא "סָמוֹךְ אֶל הַשֵּׁמוֹת", שהשם גורם. לא לחינם נקרא חודש זה בשם "אֲדָר", אלא מלשון "אַדִּיר בַּמָּרוֹם השם" — זהו חודש אדיר ביותר, חזק ביותר.
בדרך כלל השפעת מועד חלה רק על אותם ימים ממש שבהם הוא חל: סוכות — שמחה; חנוכה — הודיה; פסח — אמונה. אך בחודש אדר יש דבר יוצא דופן: "מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה" — כל החודש כולו, לא רק הפורים עצמו, נותן לנו השפעה אדירה של שמחה. זהו דבר מיוחד שמצאנו רק בחודש אדר.
מצאנו אצל רבותינו הקדושים דברים מופלגים בעניין חשיבות השמחה בקיום המצוות:
וכך כתוב גם בספר "חרדים": עיקר שכר המצווה הוא על השמחה שבה, והפליג בכך עד מאוד. וכתב ה"אורחות צדיקים": כל העושה מצווה בשמחה — יש לו שכר אלף ידות פי [יותר] ממי שהמצווה עליו כמשא (עשה אותה מתוך כפייה). וכתב ה"חזון איש" באגרותיו: "עיקר עשיית מצווה — שמחתה, שזכינו לכך".
נתבונן כמה פעמים חוזרת מצוות "ואהבת": בכל יום קוראים קריאת שמע לפחות פעמיים (יש הנוהגים גם בקריאת שמע שעל המיטה, וגם קריאת שמע לפי רבנו תם — ארבע פעמים), ובקריאת שמע כתוב פעמיים "ואהבת את השם אלוקיך" — בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה. וכן בתפילין: פעמיים בתפילין של יד, ופעמיים בתפילין של ראש — כתוב בהן שוב מצוות "ואהבת". ובכל מזוזה שבפתח כל דלת בבית — כתוב שוב "ואהבת את השם אלוקיך".
כך שיהודי שקורא קריאת שמע בבוקר צריך לאהוב את השם; מניח תפילין על היד — צריך לאהוב את השם; מניח על הראש — צריך לאהוב את השם; בכל דלת שהוא נכנס בה — צריך לאהוב את השם. זהו תפקידו של היהודי, זו מטרתו, כל היום.
משל המשרת והרשימה (מהחפץ חיים). עשיר אחד שכר משרת חדש, ולפני נסיעה לחוץ לארץ מסר לו רשימת דברים לעשות בהיעדרו: להשקות עצים ביום, לרסס פרחים, לנקות כאן, לסגור שם. אמר לו: "קרא את הרשימה הזאת בכל יום, שלא תשכח מה עליך לעשות". המשרת קיבל את הרשימה בשמחה רבה.
כעבור שבועיים חוזר העשיר, ורואה מרחוק: חושך, עצים כמושים, ריח לא טוב. מתקרב — רואה שחלק מהעצים מתו וחלק מהפרחים נבלו. המשרת יוצא לקראתו בשמחה: "עשיתי הכול כמו שאמרת, לא שכחתי אפילו פעם אחת!" תמה העשיר: "מה עשית? הרי כל העצים מתו!" השיב המשרת: "כל יום בבוקר פתחתי את הרשימה וקראתי אותה: לעץ האלון — תיתן נטלה; לעץ הברוש — בקבוק מים... קראתי כל בוקר, מה אתה רוצה ממני? לא שכחתי יום אחד לקרוא!"
הנמשל: ביקשתי ממך לקיים את מה שכתוב, לא רק לקרוא אותו! כך בדיוק, לפעמים אנו דומים לאותו משרת: בורא עולם אומר לנו — תקראו פעמיים ביום, "ואהבת את השם אלוקיך", תניחו על היד, על הראש, תראו את זה בכל דלת ודלת — ומה אנו עושים? קוראים, קוראים, וממשיכים הלאה, בלי לקיים בפועל. זו המצווה הגדולה של השמחה: השמחה היא ביטוי לאהבה. כשאדם באמת אוהב את בורא עולם, הוא מקיים הכול בשמחה מאליו, באופן טבעי. ומכאן שהתורה מזהירה בעונשים חמורים על מי שאינו משמח — כי פירוש הדבר שהוא אינו אוהב, שלא קיים את תכלית "ואהבת את השם אלוקיך". "מצווה בלי שמחה" — פירושה מצווה בלי אהבת השם יתברך.
איך מגיעים לאהבת השם? זהו סוד חודש אדר. חודש אדר הוא חודש אדיר במיוחד, כי בחודש הזה קיבל עם ישראל את התורה מתוך אהבה — הם הגיעו לתכלית הכול: לאהוב את בורא עולם. מה מיוחד דווקא בחודש אדר, שדווקא בו קיבלו ישראל את התורה מאהבה? מה מיוחד בניסי פורים יותר מכל שאר הניסים?
כל הניסים שהיו עד ימי פורים היו ניסים גלויים, של ביטול ההנהגה הטבעית — קריעת ים סוף, ירידת המן, עמוד האש והענן. תופעות חד-פעמיות, מרהיבות ומרעישות את האדם.
בפורים הקדוש ברוך הוא מכוון את ההנהגה הטבעית הרגילה עצמה לטובת ישראל — ודווקא זה מביא לדרגת אהבת השם גדולה ומושכת יותר, כי מתוך נס כזה לומד האדם לראות את יד השם בתוך ההנהגה הטבעית התמידית עצמה.
אם נתבונן בחסדי השם עלינו יום־יום, נראה את ההשגחה הפרטית הנפלאה — כיצד הקדוש ברוך הוא עושה עמנו, וכיצד הכול נהפך מדי פעם לטובה. גם הדבר הזה יביא אותנו לאהוב את בורא עולם. וכל אותה התעוררות שהייתה בעם ישראל אז, בזמן פורים עצמו, חוזרת ומתעוררת בחודש אדר בכל שנה ושנה. ממילא, חודש אדר הוא חודש המסוגל הרבה יותר להשגת אהבת השם.
יהי רצון שנזכה ללמוד ולשאוב מתוך הספרים הנפלאים העוסקים באהבת השם, וממילא נזכה שחודש זה יהיה חודש אדיר, מלא אהבת השם — ומכוח זה תבוא לנו שמחה והודיה מרובה.