🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
חודש אלול הוא החודש שלפני ראש השנה, החודש שבו עלינו להכין את עצמנו לקראתו, ועיקר ההכנה היא על ידי תשובה. אך יש להבחין מהי מהותה האמיתית של תשובה. ברור, כמובן, שכאשר אדם עושה דברים לא טובים - דברים המנוגדים בפירוש לרצון הקדוש ברוך הוא - יש כאן צורך בתשובה. אך יש עניין עמוק יותר: מהו סוד כל התשובה, מהי הסיבה שגרמה לאדם לעשות נגד רצון ה', מהו השורש של העבירות?
עיקר התשובה אינו רק להתחרט על מעשה זה או אחר, אלא לחזור בתשובה מן השורש - מן הדבר שגרם לכל העבירות. שהרי כאשר מתקנים את השורש עצמו, כבר לא ייגרמו עוד עבירות מאותו מקור. וזהו באמת עיקרו של קֶשֶׁר התשובה - החלטה וקבלה על העתיד.
אם כן, אם נבין מהו היסוד האמיתי של התשובה, נוכל להחליט באמת ולקבל קבלה אמיתית על העתיד.
בעל חובות הלבבות, בשער הכניעה, פרק ח', מבאר שראש התשובה הוא הכניעה, השפלות - וזהו תחילת שער התשובה. עוד מבאר שם, שלא שייכת שום מידה טובה בעולם למי שהלב שלו ריק מן הכניעה. כלומר, אין מעלה שייכת לאדם ללא ענווה. ומהו יסוד הענווה? להכיר את חסדי ה'.
על ידי שאדם מכיר את חסדי ה', הוא נעשה כנוע; ועל ידי שהוא כנוע, הוא זוכה להשיג את כל המעלות הטובות. וזהו שורש התשובה: יוצא אפוא, שסוד התשובה הוא כניעה, וזו קשורה בטבורה עם ההכרה בחסדי הקדוש ברוך הוא. שהרי כאשר אדם כנוע, יש לו את היכולת להכיר בחסדי ה', וזה גורם לו לרצות לעשות את רצון ה' - וכך הוא לא יעשה שום עבירה, ומתחרט על כל העבירות שכבר עשה.
יוצא, שעיקר ההכנה של אלול ושל ראש השנה הוא עניין אחד: להכיר את חסדי ה' ולהודות עליהם. ומכיוון שהודיה זו בנויה על הכרת קטנותנו ושפלותנו לפני הקדוש ברוך הוא - כניעה והכרת החסד הם, למעשה, שני צדדים של אותו מטבע.
וכתוב בחידושי הרי"ם, שהמילה "אלול" רומזת ליסוד הזה. הפסוק בתהלים אומר "הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ" (בכתיב - "וְלוֹ" בקרי), כלומר, אנו שייכים לקדוש ברוך הוא, ואיננו "אנחנו" - איננו מייחסים לעצמנו את קיומנו. ומבאר החידושי הרי"ם, ששני חלקי הפסוק קשורים זה בזה: על ידי שאיננו מחשיבים את עצמנו, אנו זוכים ל"לוֹ", להיות שייכים לקדוש ברוך הוא. וכן להפך: על ידי שאנו מכירים בחסדי ה', אנו מגיעים ל"לֹא" - לענווה, שהיא שורש התשובה, יסודו של חודש אלול, ההכנה לראש השנה.
בפרק פ"א בתהלים, המדבר בענייני ראש השנה, כתוב:
יש כאן כמה שלבים המבארים את ההכנה האמיתית לראש השנה. "הַרְנִינוּ לֵאלֹקִים עוּזֵּנוּ" - דע כי ה' הוא כוחנו, כל הכוח שיש לנו הוא ממנו, הוא תמיד עוזר לנו. "הָרִיעוּ לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" - הודו לענייני האלוקות, על המצוות ועל הזכויות שיש לנו לעשות רצונו ולהתקרב אליו.
יש כאן, אפוא, שני צירים להודיה: מצד הגשמיות ("עוּזֵּנוּ" - הכוח שנתן לנו) ומצד הרוחניות ("אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" - הזכות למצוות). "שְׂאוּ זִמְרָה" - תכיר את החסדים האלה, תשיר, תרקוד לפני הקדוש ברוך הוא בכל כלי הזמר, להודות לו על כל חייך ועל היכולת לשרתו.
כך מגיעים לתקיעת השופר בראש חודש - "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה" - שכן ראש חודש נקרא "כֵּסֶה", מלשון "מכוסה", כמו הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא מן השמש. עם ישראל נמשל ללבנה - אין לנו כוח מעצמנו. ראש השנה מגיע בראש חודש, יום חידוש הלבנה, המתחילה קטנה כאפס וגדלה בהדרגה. כך גם אנו: קטנים, אין לנו מעצמנו כלום, "לֹא אֲנַחְנוּ" - ודווקא על ידי כך אנו שייכים ל"לוֹ אֲנַחְנוּ", מודים לקדוש ברוך הוא.
כך, על ידי ההכנה של אלול, על ידי הענווה, ועל ידי ההכרה בחסדי ה' - מגיעים להודות לו על כל חסדיו, "הָרִיעוּ", לשיר לו "שִׁיר" - וזהו סדר ההכנה ל"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר".