הערת עריכה: שני השיעורים המובאים כאן עוסקים באותה בקשה בדיוק - "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (תהלים כ"ז) - ולכן חוברו כאן לספר אחד דו-פרקי. הפרק הראשון מבאר את הבקשה דרך ההבחנה בין "שאלה" ל"בקשה" ודרך דברי הזוהר על בית המקדש; הפרק השני מבאר את אותה בקשה עצמה דרך הפסוק "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי" בתהלים כ"ג, ומביא כמה סיפורים אישיים להמחשה. שני הפרקים מגיעים לאותה מסקנה בדיוק - שבית ה' אינו מקום אלא מצב לב - ומשלימים זה את זה.
בחודש אלול אנו אומרים, אחרי תקיעת השופר, את המזמור הנפלא "לְדָוִד, ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כ"ז). הנקודה המרכזית של המזמור היא הפסוק:
מובא בשם המלבי"ם הבחנה נפלאה בין "שאלה" ל"בקשה". אדם המבקש מחברו: "האם תוכל לקחת אותי טרמפ לחתונה?" - הוא שואל טרמפ, אבל מה הוא מבקש? הוא מבקש להיות בחתונה. אין לו שום עניין בנסיעה עצמה; מבחינתו, אילו החתונה הייתה מתקיימת כאן ועכשיו, זה היה מספיק לו. כל רצונו הוא לשמח את החתן והכלה.
לעומת זאת, אדם צמא המבקש מים - הוא שואל מים, וזה בדיוק גם מה שהוא מבקש. דוגמה נוספת: אדם המבקש מחברו ספר - אין לו שום צורך בספר עצמו, כל רצונו הוא למצוא מידע מסוים שהוא מחפש. כאן הוא שואל ספר, ומבקש מידע.
כתוב בזוהר, בפירוש למילה "מקדשא", שכשהיה אדם מגיע לבית המקדש היה שוכח את כל הבעיות - הילדים שלא התחתנו, המשכנתא, החשבונות שצריך לשלם - היה שוכח הכל, ומרגיש רק דבר אחד: חדוה במלכא קדישא, שמחה בבורא עולם. "כמה טוב ה'! כמה בורא עולם אוהב אותי! אשרינו, מה טוב חלקנו!" - זה היה חש נפלא.
וזהו גם בית המקדש הרוחני שבתוך כל אדם. כשם שהיה בית מקדש בירושלים, כך יכול כל אדם לבנות לעצמו בית מקדש - במשכן ליבו. ומה יהיה בתוך אותו בית מקדש? "אַךְ טוֹב", חסד. כל הבית מקדש שלו יהיה: "כמה טוב ה', כם בורא עולם טוב ומטיב, כמה הכל נפלא, איזה עולם מתוקן". וכאשר כל תוכן הלב הוא "אַךְ טוֹב חֶסֶד", אז "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" - כי בית ה' אינו מקום שהולכים אליו, אלא בית שבא אליך, כשאתה מרגיש בתוך ליבך מוקף בטוב ה'.
איך נכנסים לבית ה'? המפתח הוא תודה. כאשר אדם אומר הודיה אמיתית ונרגשת להשם יתברך על החסדים הרבים והאישיים שקיבל ממנו - הוא זוכה להיכנס אל הבית הנפלא של בורא עולם.
אותה בקשה עצמה, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'... שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי", היא הפסוק המרכזי גם במזמור כ"ז, וכפי שכותב בעל מסילת ישרים בפרק א' מספרו: "וכשתתבונן עוד, תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך". וזהו בדיוק מה שביקש דוד המלך.
אך יש כאן שאלה נוספת: היכן בפסוק הזה מרומזת "דבקות"? מה שיושבים בבית ה' - האם זה בעצמו הופך את האדם לדבוק בה'? כל מי שנמצא בבית הכנסת נעשה דבק בה'? הלוואי שזה היה כה קל... מי שמכיר יודע שזה עוזר מאוד, אבל זו תחילת הדרך ולא סופה.
הבה נבדוק: אילו היה מישהו מציע לכם לבקש בקשה אחת, מה הייתם מבקשים? יש שהיו מבקשים "זַכֵּנִי לְלַמֵּד בְּשִׂמְחָה", "זַכֵּנִי לְלָמוֹד בְּהִתְלַהֲבוּת", "זַכֵּנִי לִזְכּוֹר אֶת הַלִּמּוּד". פתחו את פרק קי"ט בתהלים, "הפרק הגדול", ותראו כמה בקשות מבקש שם דוד המלך: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ", "תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי" - מלא בקשות. אך בכל הפרק הארוך הזה, לא נמצא ולו פעם אחת בקשה מפורשת "שֶׁאֶזְכֶּה לָשֶׁבֶת בְּבֵית ה'". יש שם "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ" - אבל לא את הבקשה "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'".
האמת היא, שאת הבקשה הזו מבקש דוד המלך גם במקומות נוספים, והמרכזי שבהם - שכולנו מכירים - הוא בפרק כ"ג:
אביו של חתן רצה לסגור את בית הכנסת בסוף שבע ברכות, ולפתע - אוי ואבוי - אין מפתח. הוא מחפש ומחפש, אין מפתח, אין אפשרות לנעול. הוא מאוד חושש שאם בית הכנסת יישאר פתוח ויבוא מישהו, זה יהיה לא נעים מאוד. אין ברירה - כל המשפחה לא הצליחה למצוא את המפתח, ונאלץ להשאיר את בית הכנסת פתוח. כל אותו לילה הוא חיזק את עצמו: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי".
למחרת בבוקר שאל אותו בנו: "נו, מה יהיה עם המפתח?" ענה לו: "מה אתה דואג, זה היה ניסיון מבורא עולם, לראות אם אני מאמין שאך טוב וחסד ירדפוני. ברגע שעמדתי בניסיון - המפתח יימצא". לא עברו שתי דקות, והמפתח נמצא במכנסיים של יום חול, שאותם החליף לפני שבא לאירוע, והמפתח נשאר שם. "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי".
במוצאי שבת לא הספקתי להגיע לתחנת האוטובוס בזמן - סליחה, הגעתי, והיה מקום לעלות, אך הנהג לא הסכים שנעמוד. אמרתי לעצמי: "הכל לטובה, ברוך השם". חמש דקות אחר כך הגיע אוטובוס עם שלושה מושבים ריקים לכל אחד, נסע מהר, נעים ונוח. "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי".
צריך אדם תמיד לדעת: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי". ומי שזוכה לחיות כך, שאך טוב וחסד רודפים אותו - הוא זוכה לקיים "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים". מהו בית ה'? בית ה' אינו איזשהו מקום - בית ה' הוא בתוך הלב. אדם שיודע לחיות בעולם הזה מתוך תחושה שהוא נמצא בבית ה', מרגיש שה' טוב ומטיב, שהוא חי בעולם שכולו טוב ומטיב, מתענג על טוב ה' - "איזה יופי ה' ברא, איך הכל פורח, איך העלים יפים".
הוא מגיע לבית המדרש ומתלהב מעצם האפשרות לשבת בכולל - "איזה פלא פלאים, גם לשבת גם ללמוד!" - ומזכיר את שאמר הלל הזקן: "משתלם" ממש בכניסה לבית המדרש. "מי היה מאמין - בחור ישיבה שיושב ולומד, מרגיש כמו בגן עדן; יושבים ומכינים לו, מגישים לו, אוכלים לו - הכל עושים בשבילו, ממש גן עדן. מה ברא הקדוש ברוך הוא!"
"שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" אינה מקום, היא בליבו של האדם. דוד המלך מבקש: אני אזכה, בכל מקום שאהיה, להרגיש את טוב ה', את אהבת ה', את מצוות אהבת ה' בכל רגע מן החיים - זהו "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'". וכפי שכתב בעל המסילת ישרים: "השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך".
ואיך מגיעים לזה? המפתח לבית ה' - כפי שהוכח בפרק הראשון מדברי הזוהר - הוא ההודיה. אדם שמתרגל להודות על כל דבר ודבר, המתרגש מכל דבר, הוא זה שזוכה ל"שֶׁבֶת בְּבֵית ה'". ואם אני אזכה להרגיש שהכל הוא "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד" - אז יתקיים בי "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים". יהי רצון שנזכה כולנו לחזות בנועם ה', ולהרגיש את הנעימות שבטוב ה', "נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשֶׁךָ".