עונה העמק דבר יסוד גדול: רצון בורא עולם שכאשר קורה לאדם נס, יזדרז לספר את נפלאות ה' - ולכן קיצרה התורה את זמן האכילה, כדי שהמביא יזמין הרבה אנשים לאכול ולשמוע את הנס בבת אחת. וזהו המקור לסעודת הודיה.
השולחן ערוך קובע הלכה: יש חובה לומר "שבת הגדול" - כי יש מצווה לפרסם ניסי ה' ונפלאותיו, וזו מטרת השבת. וכמה נפלא: אותה שבת שקוראים בה על המצווה לספר ניסים, חלה תמיד (בשנה פשוטה) בפרשת צו, שם למדנו על קרבן תודה - כך חוברים יחד עלייה לתורה וסיפור ניסי ה'.
מדוע לא ביום חול? כשם שעושים סעודת הודיה (שלום זכר) בליל שבת דווקא, כי אז מתכנסת המשפחה כולה, כך גם כאן: ביום חול קשה להתכנס לפרסם את הנס, אבל בשבת - כאשר כל המשפחה מתאספת לדרשה ולסעודות - יש שהות לפרסם את ניסי ה' ונפלאותיו.
ולעניין מיוחדות הנס: להראות שהקדוש ברוך הוא שולט גם על בעלי בחירה, ויכול לגרום שאדם הרוצה להזיק - לא יוכל, זהו פלא אדיר הראוי לפרסום מיוחד.
המפרש: המודה בקרבן תודה "מכבד אותי, והוא בונה דרך שיזכה עוד ועוד בישועות ה'". מובא סיפור מ"שיבולי הלקט": מחברו הרגיש חולה מאוד ועמד למות, בא לו מלאך בחלום ואמר לו שהוסיפו לו משמיים שלושה ימים, וכשהחלים חיבר פירוש וקרא לו "שיבולי הלקט" - לזכר החלמתו בחג השבועות, בו קוראים מגילת רות המזכירה "לְקַט בַּשִּׁבֳּלִים".
מובאת עדות אישית: שני יהודים ביקשו זכות לישועה, בהתחייבם שאם תבוא יתרמו לכל תודה - ואכן זכו לישועה נפלאה. השנה שבו וביקשו להגדיל את התרומה, וגם הישועה השנייה עלתה על כל דמיון. יהי רצון שנזכה תמיד שיהיה פינו מלא שבחים והודיות.