יצאנו זה עתה מ"תלת דפורענותא" — שלוש ההפטרות המדברות בפורענות ובחורבן, הנקראות בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב — ואנו נכנסים אל "שבע דנחמתא", שבע הפטרות הנחמה, הנקראות משבת שאחרי תשעה באב ועד ראש השנה, וכולן פותחות באותה קריאה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם". בואו ננסה להבין מהי העבודה המיוחדת השייכת לימים אלו, ימי שבע דנחמתא.
משל הרב יחזקאל סרנה: מכתב מפעל הפיס. אדם קיבל מכתב ובו בשורה שזכה בפרס של חמישים מיליון. הוא מיד מזמין את כל ילדיו ומשפחתו לסעודת הודיה לה'. קם אחד הנכדים באמצע הסעודה ואמר: "סבא, תראה לי איך נראה הצ'ק של חמישים המיליון". אמר לו הסבא: "עדיין לא קיבלתי את הצ'ק". שאל הנכד בתמיהה: "אם כן, למה אתה כל כך שמח?" הסביר לו הסבא: "קיבלתי כבר מכתב מפעל הפיס, שאם אעמוד בפייס ברחוב פלוני ביום פלוני, יצלמו אותי עם צ'ק לדוגמה, ולאחר מכן אקבל את הכסף בפועל. הכסף אמנם עדיין לא בידי — אבל ההבטחה הנאמנה כבר בידי, וזה מספיק לי כדי לשמוח כבר עכשיו".
זהו סוד שמחת בית השואבה: יש אבלות על החורבן — ויש שמחה על הבטחת הנביאים שבית המקדש השלישי ייבנה בעזרת השם. אלו שתי עבודות שונות, שתי צורות שבהן אנו "בונים" את בית המקדש השלישי כבר עתה: יש להתאבל על מה שאין לנו, ויש לשמוח על הבטחת הנביאים ועל הבטחת השם, שוודאי בקרוב ייבנה בית המקדש. ההבטחה כבר קיימת אצלנו — כמו המכתב שכבר בידינו — אף שהבית עצמו עדיין לא נבנה.
ומכאן דבר נפלא: יש שלוש הפטרות על החורבן, ולעומתן שבע הפטרות על הבניין. יחס של אחד לשניים ושליש בערך, לטובת הבניין. מכאן למדים, שהאמונה והשמחה על העתיד — על הבניין — צריכה להיות גדולה הרבה יותר מאשר הבכייה על החורבן.
הגמרא במסכת סוכה מלמדת, שכיום נוהגים ליטול לולב שבעה ימים "זכר למקדש". מן התורה, מחוץ לבית המקדש היה נוטלים לולב יום אחד בלבד; רק בבית המקדש עצמו היו נוטלים אותו כל שבעת ימי החג. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל שבעה ימים בכל מקום, זכר למקדש. שואלת הגמרא: מנין לנו שתיקנו זכר למקדש? ומשיבה בשם רבי יוחנן: מהפסוק "צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" — מכלל שצריך לדורשה ("לבנותה").
לעומת זאת, במסכת בבא בתרא (ס ע"ב) מובאת הלכה אחרת: אמרו חכמים, הסד אדם את ביתו — משייר בו דבר מועט, אמה על אמה כנגד הפתח, זכר לחורבן. עושה אדם כל צורכי הסעודה — ומשייר דבר מועט, זכר לחורבן. ומקור הדין שם הוא הפסוק "אם אשכחך ירושלים". נמצא ששני מקורות שונים משמשים לשני "זכרים" שונים: "ציון היא דרש אין לה" הוא מקור לזכר לבניין, ואילו "אם אשכחך ירושלים" הוא מקור לזכר לחורבן.
שבירת הכוס בחתונה, אפר בראש החתן, שיור אמה על אמה בבית, שיור מדבר מועט בסעודה — כל אלה זכר לחורבן, מקורם בפסוק "אם אשכחך ירושלים", ותכליתם צער ואבלות על מה שאין.
נטילת לולב שבעה ימים ואמירת הלל עמו — אין זו אבלות, אלא הלל ושמחה, זכר לבניין, מקורה בפסוק "ציון היא דרש אין לה". אנו נוטלים לולב מתוך אמונה שלמה שבקרוב ייבנה הבית.
נמצא שאף במצוות ובמנהגים אנו נוהגים כפליים: יש דינים שהם זכר לחורבן, ויש דינים שהם זכר לבניין מתוך אמונה. וכן ממש בחופת חתן וכלה: שבירת הכוס ואפר בראש החתן — זכר לחורבן; ולאחר מכן הריקודים, השמחה, ושירת "עוֹד יִשָּׁמַע... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה" — זכר לבניין.
כשם שבגאולה העתידה יהיו חמישה "קולות" — כמפורש בפסוק — כך גם בכל חתונה יש חמישה קולות, שהרי חתן וכלה הם עצמם מעין הגאולה: כביכול הקדוש ברוך הוא "מתחתן" עם כנסת ישראל, כנאמר "יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקַיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה". ולכן ראוי שהשמחה בחתונה תהיה שלמה — לא רק ארבעת הקולות שכולם מכירים: קול ששון, קול שמחה, קול חתן, קול כלה — אלא גם הקול החמישי, "קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת השם צְבָאוֹת", שהוא, כפי המובא, הקול המחיה את כל שאר הקולות, שבלעדיו חסרה בהם החיות.
לצערנו הרב, רוב הציבור אינו יודע כלל על קיומו של הקול החמישי, ומסתפק בשירת "עוד ישמע" עד "קול חתן וקול כלה" בלבד, בעוד העיקר — קול ההודיה — נשמט. משום כך יצאה לאור חוברת "הקול החמישי", ובעזרת השם עתיד לצאת לאור גם ספר בנושא, כדי שכל אחד יוכל להעניקו במתנה לחתן ולכלה, ולזכות להכניס לחופה גם את הקול החמישי.
עתה מובן מדוע שבע הפטרות הנחמה מרובות משלוש הפטרות הפורענות: כשם שיש להתאבל על החורבן, יש להודות ולשמוח על העתיד — פי שניים ויותר. בימי שבע דנחמתא ראוי להרבות בהודיה על העתיד, כדרך שמחת חתן וכלה, ולהשאיר את השמחה שלמה — לחוש ולהודות לקדוש ברוך הוא על הגאולה העתידה, שתבוא במהרה בימינו: "עוֹד תָּקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד", אמן.
מסופר בסוף מסכת מכות: רבי עקיבא הלך עם עוד חכמים, וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. כל החכמים בכו, ורבי עקיבא צחק. הסביר רבי עקיבא: מאחר שראה שנתקיימה נבואת החורבן, ידע שוודאי תתקיים גם נבואת הגאולה.
ונשאלת השאלה: זו נבואת הגאולה שעליה סמך רבי עקיבא? זקנים וזקנות היושבים ברחובות ירושלים, מסתמכים על משענתם? היינו מצפים שנבואת הגאולה תהיה על בניין בית המקדש, עבודת הקורבנות, קיבוץ גלויות, ביאת המשיח, כיבוש האומות, התגלות כבוד ה' בעולם — אלו הדברים שאנו רגילים לחשוב שהם "הגאולה". אלא שרבי עקיבא ראה בדיוק בסימן הזה — זקנים וזקנות ברחובות ירושלים — את עצם מהות הגאולה. מכאן שעלינו להבין לעומק: מה באמת היה בית המקדש?
בית המקדש הוא מקום להודות להשם. עולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). ומהי "העבודה" — עבודת בית המקדש? מבאר החובת הלבבות: להכיר את חסדי ה' — זו נקראת "עבודה". זהו בית המקדש: לבוא אליו בהכרת הטוב, להביא קורבנות מתוך הכרה בחסדי ה'.
ברגע שיש שפע, שיש חיים ארוכים — זקנים וזקנות היושבים ברחובות, נשענים על משענתם — יש לאדם את הדלק, את היכולת, להודות לקדוש ברוך הוא. וזהו סימן הגאולה: בכל מקום שיש שפע, זהו יסוד הגאולה. שהרי דווקא מתוך אריכות ימים ושפע חיים אפשר להודות ולהכיר תודה על כל השנים הרבות שזכינו לחיות בהן.
מובא בתנא דבי אליהו (פרק לא), שנכתב, כפי שהוזכר בשיעור, כתשע מאות שנה אחרי החורבן — מבאר החיבור כיצד ה' עשה חסד עם ישראל בכל תקופה ותקופה מאז החורבן ואף לפניו:
מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ישראל — ארבעים שנה, שבהן חיבב ה' את ישראל וקירבם. מאז הכניסה לארץ ועד בניין בית ראשון — כארבע מאות וארבעים שנה, שבהן הצילם ה' מכל צר ואויב. מבניין בית ראשון עד חורבנו — כארבע מאות ועשר שנה.
גם לאחר חורבן בית ראשון, שבעים שנה עד בניין בית שני; מבניין בית שני עד חורבנו — כארבע מאות ועשרים שנה; וגם מאז חורבן הבית האחרון ועד היום — כתשע מאות שנה — לא חדל ה' מלגמול חסד עם ישראל בכל דור ודור.
מכאן מסיק תנא דבי אליהו: יש להסתכל על חסדי ה' עמנו גם לאחר החורבן, ולומר את לשון "נשמת כל חי":
זהו לשון תנא דבי אליהו: תראה כמה חסדים עשה עמנו ה' גם אחרי החורבן — ועל כך יש לשיר "נשמת". וזה כבר מעין גאולה: מהו באמת בית המקדש? להודות לה'. וגם עכשיו, בלא בית המקדש, יש לנו את ההודיה. וכל נבואת ביאת המשיח היא ענין של חסדים מתמידים — אנו מוקפים בחסדי ה' כל הזמן, וצריך להודות לה' על כך.
מה אנו מייחלים ומצפים לבית המקדש? עבודת הקורבנות אינה העיקר; העיקר הוא הכרת חסדי ה', המודעות אליהם — זהו סוד הגאולה. וזו הסיבה שדווקא לפני החורבן, כשהיו מביאים קורבנות ריקים מכוונת הלב, גשמיות בלבד, בלי הכרת הטוב — התריע הנביא:
אין הקדוש ברוך הוא מבקש קורבן בלא לב. כלשון חז"ל: "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי" (סנהדרין קו ע"ב) — הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, רוצה שנכיר את חסדיו ונהיה מודעים להם. זהו יסוד בית המקדש, זהו סוד הגאולה, וזהו מה שעלינו להתחזק בו: בהכרת חסדי ה', שזוהי דרישתו העיקרית מאיתנו.
שיעור זה נמסר ביום רביעי, כ' מנחם אב תשע"ט, ועוסק בפסוק מהפטרת פרשת עקב, המעניק תמונה נפלאה להבנת "פלא ההודיה" המתגלה בדורנו.
עד לפני כמה עשרות שנים כמעט לא הייתה ידועה ההלכה, שיש מצווה לומר מזמור לתודה (תהלים ק) בניגון, ושיש מעלה מיוחדת בניגון שמזמור לתודה מנוגן בו. הלכה זו הובאה בשם ספר "הליכות שלמה" (בשם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל), וכן בשם הרב אלישיב זצ"ל — ושניהם הביאו הלכה זו כקיימת בשולחן ערוך; ואף על פי כן, במשך שנים ארוכות לא נהגו אנשים לזמר מזמור לתודה כלל.
והנה, בשנים האחרונות, פתאום קיבלה הלכה זו תחייה מחודשת: מסופרים סיפורים נפלאים על ישועות שבאו בזכות ניגון מזמור לתודה. יצאו לאור "מגנטים" (כרזות) עם מזמור לתודה, ובהם הוראות כיצד לנגן אותו; ובעזרת השם עתיד לצאת בקרוב אלבום ובו כחמש עשרה מנגינות שונות למזמור לתודה. ההלכה הולכת ומתפשטת, אנשים לומדים אותה ושרים אותה, ומחברים לאט לאט שירים חדשים על מזמור לתודה. כמה זמרים סיפרו, שהסיבה שחיברו ניגון דווקא על הלכה זו היא, שנאמר להם שזוהי הלכה "בלי מזל" — נשכחת ולא נהוגה — ורצו להציל אותה ולהחיותה; וברוך השם כיום שרים אותה בחסידות ובחוגים רבים ומגוונים.
מה קרה כאן? כיצד הלכה ששנים רבות הייתה נשכחת, מתעוררת פתאום לתחייה?
הפסוק מפורש: יש מצווה מדברי קבלה להודות לקדוש ברוך הוא בחתונה. ופלא הוא, שבזמן האחרון לא רק שאין מודים ומהללים בחתונה כראוי, אלא שלעיתים כלל אין מדברים דברי תורה בחתונות, לצערנו הרב. אולם גם כאן ישנה התעוררות: תלמיד חכם מבני ברק נוהג לבוא לחתונות ולדבר דברי הודיה נפלאים, ומביא את כל הנוכחים לומר יחד "נשמת כל חי" — וניתן להזמינו לחתונות ללא תשלום (המחבר עצמו הזמינו לאחרונה לחתונת בן משפחתו). ברוך השם, ישנה התעוררות נפלאה של הודיה.
מדוע דווקא עכשיו? הפסוק האחרון בהפטרת עקב — פסוק ידוע מאוד לרבים מהציבור מתוך שירים ומנגינות — מבאר את הדבר:
פסוק זה מדבר על הגאולה: הקדוש ברוך הוא ינחם את ציון, יבנה את חורבותיה, ובארץ ישראל יהיה ששון ושמחה, תודה וקול זמרה. מובא, שכשם שיש נוהגים ל"טעום" ממאכלי השבת ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, כדי שהמאכלים יהיו טעימים ונעימים לקראת שבת קודש — כך גם הקדוש ברוך הוא נותן לעם ישראל "מטעמים של גאולה" עוד לפני הגאולה השלמה, כדי להכין אותם ולזמן אותם לגאולה.
ומהם ה"מטעמים" של הגאולה? תודה וקול זמרה — ההודיה עצמה. כמו שאמרו חז"ל: לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים, כל התפילות והמזמורים בטלים — מה נשאר? קורבן תודה ומזמור לתודה, הם לבדם אינם בטלים לעולם. אם כך, מובן נפלא: ברוך השם, אנו מתחילים להרגיש כבר עכשיו סימנים ראשונים של גאולה, וטעימה ראשונה שלה — בהתעוררות מזמור לתודה, ובהתעוררות ההודיה בחתונות.
סיפור: "עסקה" עם התורם. יום אחד התקשר אדם וביקש תרומה עבור פרוייקט "הקול החמישי". אמר לו המחבר: "תשמע, יש בינינו עסקה. אתה מקיים את חציו הראשון של הפסוק — 'כִּי נִחַם השם צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ' — כל חורבה שאתה רואה בעיר, אתה דואג להפוך אותה לבניין: רק תן חורבה, ונבנה בניין בשמחה. ואני מתחייב לקיים את חציו השני של הפסוק — 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה'". זוהי הסיבה הנפלאה שבדור הזה נותן הקדוש ברוך הוא אור מדהים של הודיה: מזמור לדוד מתנגן בכל מקום, מדברים דברי הודיה בחתונות, כולם רוצים מגנטים ופתקי הודיה — ברוך השם, יהודים שמחים, מתחזקים ומרגישים אור של גאולה בהודיה.
אנשים מספרים תיאורים מדהימים על מה שההודיה עשתה עבורם — אור שאי אפשר לתאר לפני ששומעים אותו. זהו הסוד: הקדוש ברוך הוא נותן לנו "מטעמים של גאולה", ואור ההודיה הוא-הוא המטעם של הגאולה. יזכנו הקדוש ברוך הוא לטעום את המטעמים האלה כראוי, להיטיב להתכונן על ידם, ובקרוב נזכה לסעודת שבת קודש שלמה — "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".