מתוך רוב שמחה והתרגשות, בעליצות ובחדווה, "עומדות היו רגלינו" בשערי סוכתנו האהובה. חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו", ולא בכדי. זהו חג שבו השמחה תופסת את המקום המרכזי, והתורה מצווה אותנו "והיית אך שמח".
וכאן עולה שאלה שראוי לייחד לה מחשבה רצינית: מדוע דווקא עכשיו צריך לשמוח יותר מתמיד?
רבי חיים ויטל, בספרו "עץ הדעת טוב", מאיר את עינינו בביאור נפלא. וזה תוכן דבריו:
עיקר התשובה להיות מקובלת היא בחודש אלול... כי אז שערי תשובה פתוחים, כמו שכתוב "דרשו ה' בהמצאו", ובסוד "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול, כי אז נהפך הקדוש ברוך הוא ידיד ואוהב אל האדם השב בתשובה. ואחר יום הכיפורים בא חג האסיף, לאסוף את הנשמה... ואז נקרא "זמן שמחתנו", שמחת חתן וכלה, כי אז ה' יתברך חתן, וישראל נקראים כלה, ושבעת ימי הסוכות הם שבעת ימי החופה.
על פי "עץ הדעת טוב" לרבי חיים ויטל (תוכן הדברים)ונבאר את דבריו הנפלאים. המשנה בסוף מסכת תענית קוראת ליום הכיפורים "יום חתונתו": "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" – זה יום הכיפורים. למה? משום שביום הזה נהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל בדרך חתנים, ונתן להם את הלוחות האחרונים.
ויותר מזה: כל המחילה של יום הכיפורים היא בדרך של חתונה. כך כתב המהר"ל: ישראל דבקים לגמרי בו יתברך, ודבר זה עצמו הוא הכפרה והסתלקות החטא מישראל. כי מאחר שהוא יתברך אין שייך אצלו חטא, הוא מסלק את החטא מן הדבקים בו. ולכן ביום הכיפורים, כשישראל מתעלים מן הגשמיות, יש להם דבקות בו יתברך, והדבקות עצמה מסלקת את החטא.
זה מסביר נפלא למה יום הכיפורים נקרא "יום חתונתו". והרי לאחר החתונה מגיעים שבעת ימי המשתה, שבע ברכות.
כתוב בשולחן ערוך אבן העזר שהחתן צריך לשמוח עם הכלה שבעה ימים: לא יעשה מלאכה, ולא יישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה. כך גם אצלנו. לאחר החתונה הגדולה עם הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים, מגיע חג הסוכות: שבעה ימים של שמחת חתן וכלה, שמחת עם ישראל באהבתו הגדולה של אבינו שבשמיים.
ובכל חופה היו נוהגים בזמנם לעשות בית מיוחד. כך מבארים את המילים בברכה האחרונה של שבע ברכות, "מצהלות חתנים מחופתם": נהגו בזמן חז"ל שהחתן בונה בית מיוחד לחתונה, מקושט בווילונות ובצמחי נוי. בו ישבו החתן והכלה וכל המשמחים כל שבעת ימי המשתה, והמקום הזה נקרא "חופה". בחופה הזו החתן צוהל מרוב שמחה, ומודה לה' על זיווגו.
וכך גם אנו בונים סוכה, בית מיוחד, מקושט ומואר בשרשראות, בפנסים ובציורים שמקשטים בהם שלומי אמוני ישראל את סוכתם. ובה נשב שבעה ימים, נשמח, נודה ונשבח לאבינו הטוב והמיטיב.
ונביא את דברי השפת אמת הנפלאים לסוכות:
ימי הסוכות נקראים "זמן שמחתנו", כי ה' יתברך זיכה אותנו לישב בצילו, והוא מעין גן עדן, דכתיב "וישם שם את האדם אשר יצר". ועיקר הבריאה היה שתהיה דירת האדם שם, והייתה שם שמחה, כמו שכתוב "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"... אבל יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחינת גן עדן. וה' יתברך הכניסנו לדירה זו שחל עליה שם שמיים... לכן דירה זו מביאה שמחה. ובוודאי על ידי טהרתם של ישראל ביום הכיפורים יש שמחה לפניו יתברך, לכן יש לנו לשמוח בשמחת הבורא יתברך.
על פי השפת אמת לסוכות (תוכן הדברים)לא רק שזכינו לטהרה, אלא יש לנו לשמוח בשמחתו של ה' יתברך בנו.
נמשיך הלאה ונראה עוד מדיני שבע ברכות. יש דין של "פנים חדשות": כדי לברך שבע ברכות בסעודה, צריך שיבואו אורחים חדשים שלא היו בחופה, להרבות את השמחה וההודיה. כך ממש בסוכות: בכל יום שולח לנו הקדוש ברוך הוא אורחים חשובים ונכבדים – שבעת האושפיזין.
ובנוסף, בכל חתונה יש מצווה של "הקול החמישי": "קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו". זו ההודיה לה' על המציאות הנפלאה של הששון והשמחה שברא בשמחת חתן וכלה. כך גם בחתונה שלנו עם בוראנו יש מצווה לקחת את ארבעת המינים ולומר עמם את ההלל, להודות ולהלל על כל המתנות הנפלאות שקיבלנו בחודש האחרון ובשנה כולה.
ובאמת אנו לוקחים שבעה בדים: לולב אחד, אתרוג אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. שבעה – כנגד שבע הברכות. ואנו מנענעים אותם לכל הצדדים כשאנו אומרים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". בכך אנו מודים על כל המתנות הנפלאות שקיבלנו במשך השנה מאבינו הטוב והמיטיב, מכל צדדי הבריאה: מלמעלה ומלמטה, מימין ומשמאל.
ומיד לאחר ההודיה באים ההושענות, שבהן אנו מבקשים. להראות שרק מכוח חסדו וטובו של הבורא יש לנו את כל השפע, ואילולא זה הכל היה נפסק. לכן מיד לאחר ההודיה נבקש מהבורא שימשיך להשפיע עלינו את אור טובו, כדי שנזכה גם בשנה הבאה להודות לו על כל הטוב.
האתרוג, הפרי היפה ביותר – כנגד חוש הראייה, המתענג לראות דברים יפים. הלולב, שגדלים בו התמרים המתוקים כדבש – כנגד חוש הטעם. ההדס, המלא בריח נפלא – כנגד חוש הריח. והערבה, צמח הנחל המשמיע קול שיחה כשהרוח נושבת בו – כנגד חוש השמיעה.
וגם זה מקביל לשמחת הנישואין. בשבע ברכות אנו מודים לה' על ארבעה מיני אושר שברא בחיי הנישואין: "ששון ושמחה", "גילה רינה דיצה וחדווה", "אהבה ואחווה", "שלום ורעות". על ארבעה דברים אלה בא הקול החמישי להודות.
וכמו בשבע ברכות, שבכל ערב עושים סעודה, שמחים כולם ומודים לה' על הטוב הנפלא שברא בעולמו, כך נהגו בסוכות בבית המקדש: בכל ערב התכנסו כולם בשמחת בית השואבה, לשיר שירות ותשבחות ולזכור את חסדי הבורא.
יהי רצון שנדע כולנו להתבונן ולראות איך הששון והשמחה עוטפים את חיינו, לראות את האהבה והרעות של אבינו הטוב והמיטיב, ויהיו לנו בעזרת ה' ימי שמחה והודיה מלב אוהב. מועדים לשמחה.