בראש חודש סיוון הגיעו ישראל למדבר סיני. התורה מדגישה: „ביום הזה באו מדבר סיני”. באור החיים הקדוש מתגלה היום הזה כמפגש מלא אהבה: הקדוש ברוך הוא חושק לתת לישראל את התורה, וישראל מגיעים למקום חתונתם.
האור החיים שואל: אם השם אוהב את ישראל ומשתוקק לתת להם את התורה, מדוע המתין עד החודש השלישי? התשובה היא שישראל יצאו מארץ מצרים ונזקקו לתהליך של טהרה והכנה, בדומה לכלה הסופרת לקראת נישואיה.
מדוע לא הביא אותם מיד להר סיני והמתין שם? מפני שלגודל חשקו לתת להם את התורה, כביכול לא רצה להביאם אל „בית החתנות” ולהמתין שם זמן רב בלי חתונה. לכן הדרך עצמה נמשכה עד שהגיע מועד הנתינה.
לכאורה היה צריך לכתוב תחילה „ויסעו מרפידים”, ורק אחר כך „באו מדבר סיני”. התורה הופכת את הסדר. האור החיים מבאר: האהבה מקלקלת את השורה. מרוב שמחה אין הכתוב ממתין לתיאור המסע, אלא מודיע מיד — ישראל הגיעו!
עליונים ותחתונים ציפו לרגע שבו ישראל יבואו לסיני ויקבלו תורה. ראש חודש סיוון הוא אפוא יום של שמחה בעולמות כולם, היום שבו ההיסטוריה מגיעה אל תכליתה.
בסיני נעשה קשר ברית בין השם לישראל. לכן ההכנה לתורה איננה רק בדיקה אם אנו ראויים; היא גם הכרה שהשם בחר בנו, רוצה בקרבתנו ושמח לתת לנו את תורתו.
משל לאישה שהכינה סעודה מפוארת ליום הנישואין, אך הייתה עסוקה ולחוצה כל כך עד שלא ישבה עם בעלה. כששאלה מה חסר, השיב: „את חסרה”. כך אפשר להכין את חג השבועות בפרטים רבים ולשכוח את העיקר — להיות נוכחים, לשמוח ולאהוב.
האור החיים מתאר את ההגעה לסיני כמפגש בין חשוק לנחשק: ישראל משתוקקים לתורה, והשם כביכול מצפה באהבה לבואם. לכן מתן תורה נקרא „יום חתונתו”; התורה איננה רק מערכת של חובות אלא ברית של בחירה וקִרבה. המילים „אשר בחר בנו” מרכזות את כל המהלך: קודם הבחירה והאהבה, ומתוכן נתינת התורה. כשאנו ניגשים ללימוד כאל מפגש עם מי שבחר בנו ושמח בנו, מתעוררת בנו בחזרה אהבת השם ורצון לדבוק בתורתו.