נפתח בהודיה לקדוש ברוך הוא. ואפשר להודות גם מראש, על החשבון. כמו שאנו עושים בכל ערב שבת, כשאנו שרים "לכו נרננה" ושרים על הגאולה השלמה שעוד תבוא. וכן כתב השל"ה הקדוש בפרשת בשלח: "תשורי מראש אמנה". אדם יכול לשיר מראש על הישועה שתבוא בעזרת ה', מרוב האמונה שיש לו בקדוש ברוך הוא.
והנה, לקראת ט"ו בשבט, נפתח בשאלה עצומה.
המשנה הראשונה במסכת ראש השנה אומרת:
ויש להבין שאלה פשוטה. מה שונה חג האילנות, שכולנו חוגגים אותו ואוכלים בו פירות, כמובא במשנה ברורה ובפוסקים רבים, מראשי השנים האחרים? בא' בתשרי, ראש השנה לירקות, לא ראינו מי שמביא לשולחן מגוון ירקות לכבוד היום. ובא' באלול, ראש השנה למעשר בהמה, לא שמענו שמכינים בשר בקר משובח ואומרים "היום ראש השנה למעשר בהמה". מה נשתנה זה מזה?
לגבי תחנון אין כאן קושיה גדולה, כי ייתכן שגם אותם ימים נחשבים במידה מסוימת, וחלקם ממילא ראש חודש. השאלה היא שלא ראינו שום סימן ושום חגיגה של ראשי השנים האלה. ולמה בט"ו בשבט עושים "עסק" כזה מהעצים?
יש בזה כמה ביאורים נפלאים. נביא ביאור אחד, המופיע בספר "התודעה" על ט"ו בשבט:
שבחה של ארץ ישראל נאמר על פירותיה. ולכן יום שבו אדמת ארץ ישראל מחדשת את כוחותיה להוציא את שמנה ודשנה, הוא יום של שמחה לישראל, אוהבי הארץ.
בואו נסביר את הדברים לעומק. מי שמעיין בגמרא בראש השנה (יד ע"א) יראה שנחלקו רש"י ותוספות במהותו של ט"ו בשבט. ובלשון הישיבות: האם ראש השנה הזה הוא סימן או סיבה.
ט"ו בשבט הוא רק סימן. סימן שמעתה מה שצומח הוא מגשמי השנה הזאת. באמת גם באילן הכל מתחיל בתשרי, אלא שמה שנפעל בתשרי מתגלה בעץ רק בשבט.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה ממש. מעתה מתחילה הכנת הפירות של השנה החדשה, ולכן קבעו אותו כראש השנה לאילן.
להלכה פוסקים כרש"י, וכך הוכיחו גם אחרונים, ובכללם החזון איש. ולפי זה מובן מאוד למה שמחים בט"ו בשבט. הרי מעכשיו מתחילים לצמוח פירות ארץ ישראל, ופירות ארץ ישראל, כפי שנראה מיד, יש בהם מעלה עצומה. ולכן ביום הזה יש שמחה והודיה לקדוש ברוך הוא על שנותן לנו את פירות ארץ ישראל.
מה מיוחד בפירות ארץ ישראל? הגמרא במסכת סוטה (יד ע"א) שואלת על בקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ:
ואם כך, איך תיקנו לנו בברכה מעין שלוש לומר "ונאכל מפריה ונשבע מטובה"? אם משה רבנו לא רצה להיכנס לארץ כדי לאכול מפריה, למה אנו מבקשים זאת?
תירוץ נפלא מובא בספרים, על פי מה שכתבו ספרי הקבלה: פירות ארץ ישראל מסוגלים להשריש בלב האדם יראת שמיים. ממילא שואלת הגמרא היטב: "וכי לאכול מפריה הוא צריך?" כי הרי כבר אמרה הגמרא: "יראה, לגבי משה מילתא זוטרתי היא". למשה רבנו לא היה צורך לאכול מפירות הארץ כדי לקנות יראת שמיים, הרי כבר הייתה לו בשלמות.
ויש שדייקו גם בלשון הגמרא: לא נאמר "וכי לאכול מפריה הוא תאב", אלא "הוא צריך". כל אדם צריך לאכול מפרי הארץ כדי לקנות יראת שמיים, אבל משה רבנו אינו צריך לכך. ולכן לכל אדם אחר תיקנו היטב לברך "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". כשאנו נהנים מפירות הארץ, אנו רוכשים יראת שמיים, וזה דבר גדול מאוד מאוד.
ומכאן ורט נפלא. מנהג החנויות לקראת ט"ו בשבט להביא פירות יבשים מטורקיה ומכל מיני מקומות: משמשים, תאנים ועוד. ויש שצוחקים: מה זה קשור לארץ ישראל? הרי זה בכלל מטורקיה!
אבל לפי מה שלמדנו, יש בזה עומק. הזוהר הקדוש שואל: יהודי שגר בחוץ לארץ, מברך ברכת המזון ואומר "על הארץ הטובה אשר נתן לך". והרי הוא אינו גר בארץ ישראל! ומתרץ הזוהר תירוץ נפלא: כל שפע המזון מגיע מארץ ישראל. הכל יורד לארץ ישראל, ומשם הוא מתפזר לכל העולם כולו.
עד כדי כך, שמסופר על שלמה המלך, החכם מכל אדם, שנטע בארץ ישראל את כל סוגי האילנות שבעולם. איך? הוא ידע איפה עובר "הצינור" שמוביל את השפע לכל מקום. הוא ידע איפה הצינור שמוביל את הקפה לארץ רחוקה, ואיפה הצינור שמוביל את האורז לארץ אחרת. היה נוטע שם, והיה צומח קפה משובח ואורז משובח. כי הכל יורד דרך ארץ ישראל.
ומכאן אפשר לומר: בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אנו מביאים פירות מכל המקומות, כדי לומר לך: יהודי יקר, אתה רואה את הפירות האלה? כולם, כולם, מקורם מארץ ישראל. הכל מכאן. כל השפע יורד מכאן.
על זה נשב בט"ו בשבט, ונודה ונשבח ונהלל את בורא עולם על כל השפע הטוב שהוא מביא לנו. ונשורר גם מראש, ונודה כבר עכשיו על כל השפע הטוב שבעזרת ה' יבוא גם בשנה הבאה, עלינו לטובה.