ימי הפורים הם ימים גדולים ונעלים. ונעמוד על עניין אחד שבהם, הקשור בעומק להודיה: "קרייתא זו הלילא".
הגמרא במסכת מגילה (יד ע"א) שואלת: מדוע לא אומרים הלל בפורים? הרי נעשו לישראל ניסים כה נפלאים! ומה מעבדות לחירות, ביציאת מצרים, אומרים שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן? המן הרשע ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד. "ונהפוך הוא", נהפכה הגזירה הקשה על שונאיהם. נס גדול, ממיתה לחיים. אם כן, כל שכן שצריך לומר הלל!
ועונה הגמרא שלושה תירוצים:
א. אין אומרים שירה על נס שנעשה בחוץ לארץ. מאז שנכנסו ישראל לארץ, לא הותרו כל הארצות לומר שירה. השירה במצרים נאמרה לפני הכניסה לארץ.
ב. רב נחמן אומר: "קרייתא זו הלילא", עצם קריאת המגילה היא ההלל והשבח לבורא יתברך.
ג. רבא אומר: התם, ביציאת מצרים, היו עבדי פרעה ויצאו לחירות ונעשו עבדי ה', ועל כך מודים. אבל בפורים, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", עדיין נשארנו עבדי אחשוורוש. ולכן אין אומרים הלל.
אומר המאירי, ראשון חשוב, ומביא אותו הביאור הלכה (סימן תרצג), שיש נפקא מינה בין הטעמים. אם אדם אינו יכול לקרוא את המגילה, מאיזו סיבה שתהיה, אין לו מגילה או שהוא במקום שאין בו מגילה, מה יעשה?
לא אומרים הלל משום שהקריאה היא ההלל. אם כן, מי שאינו קורא במגילה כשרה, צריך לומר הלל, ולכאורה אף בברכה.
לא אומרים הלל משום שעדיין אנו עבדי אחשוורוש. אם כן, אין מקום להלל כלל, ואין זה תלוי בשאלה אם יש לו מגילה או לא.
ולהלכה, השולחן ערוך (סימן תרצג, סעיף ג) פוסק: "אין אומרים הלל בפורים". ומבאר המשנה ברורה בפשטות: משום שעדיין אנחנו עבדי אחשוורוש. כלומר, הביא רק את טעמו של רבא. וכך משמע שרוב הראשונים, הרי"ף, הרא"ש והר"ן, למדו מכך שרבא הקשה על רב נחמן ולא הייתה תשובה, שהגמרא נוקטת כרבא. ולכן, גם אם אין לו מגילה, אין אומרים הלל.
אבל הביאור הלכה מביא בשם החיד"א, בספרו "מחזיק ברכה", שהבה"ג והרמב"ם כתבו את הטעם של "קרייתא זו הלילא". ואם כן, לפי הרמב"ם והבה"ג, לכאורה חוזר הדין שמי שאין לו מגילה יאמר הלל.
אומר הביאור הלכה: לעניות דעתי, עיקר התקנה הוא שלא תיקנו הלל בפורים, משום שקריאתה היא הלילא. ואחרי שלא תיקנו, איננו יכולים לתקן מעצמנו. ומכל מקום, מסיים הביאור הלכה, כשאין לו מגילה לקרוא, יש לקרוא את ההלל בלא ברכה לפניו ולאחריו, כקורא בתהלים, ושפיר דמי.
אבל כאן מתעוררת קושיה עצומה, לפי רב נחמן ולפי הפוסקים שסוברים כמותו. ובעצם, לא משנה מה ההלכה למעשה: עצם הטעם הזה שבגמרא, "קרייתא זו הלילא", אומר שקריאת המגילה היא תחליף להלל, היא עצמה ההלל. אבל אם נסתכל ונתבונן במגילה כולה, אין בה שום הודיה ושום שבח לה' יתברך! שמו של ה' אינו מוזכר בה כלל, רק ברמז. אין בה שום מילה של שבח והלל.
ובאמת, את השאלה הזאת שואל לא פחות ולא יותר רבי אלכסנדר זיסקינד, זכר צדיק וקדוש לברכה, בספרו "יסוד ושורש העבודה" (שער יב, פרק ד), במקום שבו הוא מדבר על חיוב הכוונה בקריאת המגילה. לשונו הטהורה והקדושה יקרה מפז, ולכן נביא אותה כמעט כלשונה:
"אך אין זה", מתרץ רבנו, "כי אם אחר כוונת הלב הן הן הדברים". באמת, בפה אין מהללים. אבל בעצם סיפור הניסים והנפלאות יש להתבונן, ואז הלב מתמלא בהודיה לה' יתברך.
זו נקודה מרכזית: לשם כך תיקנו את קריאת המגילה. ובהמשך דבריו מביא רבנו את הגמרא במסכת מגילה (יח ע"א), שגם נשים שאינן מבינות את הלשון שבה קוראים את המגילה, יוצאות ידי חובה. ומבאר רש"י: "פרסומי ניסא". ואף על פי שאינן יודעות מה שהן שומעות, הן שואלות את השומעים: מה הייתה הקריאה, ואיך היה הנס? ומתרגמים להן בלשון שהן מבינות, ומודיעים להן את גודל הנס. ומדייק רבנו מלשון רש"י: עיקר הקריאה היא להודיע את גודל הנס.
וממשיך רבנו: הנה אציג לפניך מקום אחד מן המגילה, וממנו תקיש לשאר. למשל הפסוק:
"אחי ורעי, אהובי נפשי", כותב רבנו בלשונו המתוקה, הנס הנפלא הזה הוא אחד מגבורותיו ונפלאותיו יתברך. כי ברגע קטן חידש הבורא את הנס הנפלא הזה, היוצא מגדר הטבע. הרשע, בגובה אפו, לפני אותו רגע אמר בלבו: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" הוא חשב שדרכיו יצליחו בכל עת, שיאו עלה לשמים, ובשצף קצף, כרגע באפו, נפל משמים לתחתיות ארץ, שלא בהדרגה, כשאמר לו המלך: "מהר קח את הלבוש... ועשה כן למרדכי היהודי".
ואם אדם שומע או קורא את הפסוק הזה בלי כוונה, ואינו מכיר בנס, ואינו חושב במחשבתו את גבורות ה' שבו, ואינו נותן במחשבתו שום הודיה ושבח ליוצרנו ובוראנו, שעל ידי הנס הנפלא הזה, ועל ידי הניסים שבהמשך עד "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", הציל אותנו ממוות לחיים והרים את קרננו על הצורר – איך יוצא בזה ידי חובת הקריאה או השמיעה? במה נחשבת קריאה כזו כקריאת הלל, שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, "קרייתא זו הלילא"? "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".
ומזה יקיש האדם לשאר. והלשון שלו מבהילה: בלי הודיה במחשבה, בלי לחשוב את גבורות ה' ולהודות עליהן, אין אדם יוצא ידי חובתו כלל בקריאת המגילה, כי אין הבדל בין קריאתו במגילת אסתר לבין קריאה בכל ספר אחר.
ולכן, "חי וראה, ידידי ה' ואהובי נפשי", כל אדם שנתן לו ה' לב לדעת את פירוש מילות המגילה, בכל נס ונס שהוא שומע או קורא במגילה, יחשוב במחשבתו את גבורות ה' שבו, וייתן במחשבתו הודיה בשמחה עצומה לבורא יתברך, אשר הציל אותנו מכל אויבינו, שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו.
ובפרק שאחריו מביא רבנו עוד דוגמאות שצריך להתבונן בהן. בפסוק "להביא את ושתי המלכה לפניו... ותמאן", יש לתת במחשבה הודיה על כך שזה מה שגרם, כי זו תחילת הגאולה: מכאן נגרם שאסתר באה אל המלך. הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה. "בימים ההם, ומרדכי יושב בשער המלך", בדיוק שם, בגתן ותרש דיברו לידו, בחשבם שאינו מבין את לשונם, ובדיוק על ידי זה התגלגל הנס, עד "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".
על כל פרט ופרט, על כל השתלשלות שנראית כאילו היא בדרך הטבע, רואים את יד ה' ומתעוררים. ומקבלים מזה אהבת ה' גדולה, כשחושבים באותו רגע על נפלאות הבורא יתברך.
נניח שנספר את סיפור המגילה לאדם זקן שמעולם לא שמע אותו. פתאום הוא שומע דברים נפלאים כאלה, ודאי שבאותו רגע יתפעל. רק אנחנו, מתוך הרגל, כבר רגילים לשמוע את הסיפור, ולכן לא מתפעלים. צריך להתבונן במילים, ובאותם רגעים להתפעל מגבורות ה' ולתת שיר, שבח והודיה לה' במחשבתנו. זה העיקר. ואז "קרייתא זו הלילא", זה ההלל הגדול.
ואפשר להוסיף נופך מסוים על דבריו. עצם העובדה שאדם רואה את יד ה' ואת ההשגחה הפרטית, ומקבל מזה אהבת ה' גדולה וקרבת ה', גם אם לא הודה במילים, הרי כל תכלית ההודיה היא להגיע לקרבת ה', לדבקות בה', לאהבת ה' וליראת ה'. ואם מגיעים לזה מתוך קריאת המגילה, מתפעלים ורואים את ההשגחה, זו בעצם כל תכלית ההודיה לה'.
יהי רצון שנזכה לקרוא את המגילה כראוי ולכוון כראוי, לקיים את דברי "יסוד ושורש העבודה", ולהודות לה' יתברך בכל לבנו ובשמחה עצומה על כל פרט ופרט מנפלאותיו. ואז ודאי נזכה להיגאל גאולת עולמים, ונודה ונהלל, נשיר ונשבח ונזמר לפניו בכל כלי שיר, במהרה בימינו.