🎭 קרייתא זו הלילא - ההלל שבקריאת המגילה

מדוע אין אומרים הלל בפורים, מה הדין כשאין מגילה, ושאלתו הנוקבת של בעל "יסוד ושורש העבודה": היכן ההודיה במגילה?
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

למה אין הלל בפורים?

ימי הפורים הם ימים גדולים ונעלים. ונעמוד על עניין אחד שבהם, הקשור בעומק להודיה: "קרייתא זו הלילא".

הגמרא במסכת מגילה (יד ע"א) שואלת: מדוע לא אומרים הלל בפורים? הרי נעשו לישראל ניסים כה נפלאים! ומה מעבדות לחירות, ביציאת מצרים, אומרים שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן? המן הרשע ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד. "ונהפוך הוא", נהפכה הגזירה הקשה על שונאיהם. נס גדול, ממיתה לחיים. אם כן, כל שכן שצריך לומר הלל!

ועונה הגמרא שלושה תירוצים:

א. אין אומרים שירה על נס שנעשה בחוץ לארץ. מאז שנכנסו ישראל לארץ, לא הותרו כל הארצות לומר שירה. השירה במצרים נאמרה לפני הכניסה לארץ.

ב. רב נחמן אומר: "קרייתא זו הלילא", עצם קריאת המגילה היא ההלל והשבח לבורא יתברך.

ג. רבא אומר: התם, ביציאת מצרים, היו עבדי פרעה ויצאו לחירות ונעשו עבדי ה', ועל כך מודים. אבל בפורים, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", עדיין נשארנו עבדי אחשוורוש. ולכן אין אומרים הלל.

מה הדין כשאין מגילה?

אומר המאירי, ראשון חשוב, ומביא אותו הביאור הלכה (סימן תרצג), שיש נפקא מינה בין הטעמים. אם אדם אינו יכול לקרוא את המגילה, מאיזו סיבה שתהיה, אין לו מגילה או שהוא במקום שאין בו מגילה, מה יעשה?

לפי רב נחמן

לא אומרים הלל משום שהקריאה היא ההלל. אם כן, מי שאינו קורא במגילה כשרה, צריך לומר הלל, ולכאורה אף בברכה.

לפי רבא

לא אומרים הלל משום שעדיין אנו עבדי אחשוורוש. אם כן, אין מקום להלל כלל, ואין זה תלוי בשאלה אם יש לו מגילה או לא.

ולהלכה, השולחן ערוך (סימן תרצג, סעיף ג) פוסק: "אין אומרים הלל בפורים". ומבאר המשנה ברורה בפשטות: משום שעדיין אנחנו עבדי אחשוורוש. כלומר, הביא רק את טעמו של רבא. וכך משמע שרוב הראשונים, הרי"ף, הרא"ש והר"ן, למדו מכך שרבא הקשה על רב נחמן ולא הייתה תשובה, שהגמרא נוקטת כרבא. ולכן, גם אם אין לו מגילה, אין אומרים הלל.

אבל הביאור הלכה מביא בשם החיד"א, בספרו "מחזיק ברכה", שהבה"ג והרמב"ם כתבו את הטעם של "קרייתא זו הלילא". ואם כן, לפי הרמב"ם והבה"ג, לכאורה חוזר הדין שמי שאין לו מגילה יאמר הלל.

אומר הביאור הלכה: לעניות דעתי, עיקר התקנה הוא שלא תיקנו הלל בפורים, משום שקריאתה היא הלילא. ואחרי שלא תיקנו, איננו יכולים לתקן מעצמנו. ומכל מקום, מסיים הביאור הלכה, כשאין לו מגילה לקרוא, יש לקרוא את ההלל בלא ברכה לפניו ולאחריו, כקורא בתהלים, ושפיר דמי.

היכן ההודיה במגילה?

אבל כאן מתעוררת קושיה עצומה, לפי רב נחמן ולפי הפוסקים שסוברים כמותו. ובעצם, לא משנה מה ההלכה למעשה: עצם הטעם הזה שבגמרא, "קרייתא זו הלילא", אומר שקריאת המגילה היא תחליף להלל, היא עצמה ההלל. אבל אם נסתכל ונתבונן במגילה כולה, אין בה שום הודיה ושום שבח לה' יתברך! שמו של ה' אינו מוזכר בה כלל, רק ברמז. אין בה שום מילה של שבח והלל.

ובאמת, את השאלה הזאת שואל לא פחות ולא יותר רבי אלכסנדר זיסקינד, זכר צדיק וקדוש לברכה, בספרו "יסוד ושורש העבודה" (שער יב, פרק ד), במקום שבו הוא מדבר על חיוב הכוונה בקריאת המגילה. לשונו הטהורה והקדושה יקרה מפז, ולכן נביא אותה כמעט כלשונה:

הנה עיניך תחזינה מישרים, שקריאת המגילה היא הודאה במקום הודאת ההלל. והנה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה בזו המגילה, איה הן ההודאות ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה על הניסים ועל הישועות – לא תמצאנה כלל, במגילת ספר כתוב הודאה ושבח על נפלאותיו אלינו.
על פי "יסוד ושורש העבודה", שער יב

ההלל שבמחשבה

"אך אין זה", מתרץ רבנו, "כי אם אחר כוונת הלב הן הן הדברים". באמת, בפה אין מהללים. אבל בעצם סיפור הניסים והנפלאות יש להתבונן, ואז הלב מתמלא בהודיה לה' יתברך.

כי יעלה על לבו כל מעשה תקפו וגבורתו של הנס, ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועוצם מפלת המן אשר עלה לשמים שיאו ומשם הורידו לתחתיות ארץ שלא בדרך הטבע – יתן בלבו הודאה גדולה ועצומה למפליא לעשות. ועל כוונה זו תיקנו אנשי כנסת הגדולה חיוב קריאתה.
על פי "יסוד ושורש העבודה"

זו נקודה מרכזית: לשם כך תיקנו את קריאת המגילה. ובהמשך דבריו מביא רבנו את הגמרא במסכת מגילה (יח ע"א), שגם נשים שאינן מבינות את הלשון שבה קוראים את המגילה, יוצאות ידי חובה. ומבאר רש"י: "פרסומי ניסא". ואף על פי שאינן יודעות מה שהן שומעות, הן שואלות את השומעים: מה הייתה הקריאה, ואיך היה הנס? ומתרגמים להן בלשון שהן מבינות, ומודיעים להן את גודל הנס. ומדייק רבנו מלשון רש"י: עיקר הקריאה היא להודיע את גודל הנס.

"מהר קח את הלבוש ואת הסוס"

וממשיך רבנו: הנה אציג לפניך מקום אחד מן המגילה, וממנו תקיש לשאר. למשל הפסוק:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אסתר ו, י

"אחי ורעי, אהובי נפשי", כותב רבנו בלשונו המתוקה, הנס הנפלא הזה הוא אחד מגבורותיו ונפלאותיו יתברך. כי ברגע קטן חידש הבורא את הנס הנפלא הזה, היוצא מגדר הטבע. הרשע, בגובה אפו, לפני אותו רגע אמר בלבו: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?" הוא חשב שדרכיו יצליחו בכל עת, שיאו עלה לשמים, ובשצף קצף, כרגע באפו, נפל משמים לתחתיות ארץ, שלא בהדרגה, כשאמר לו המלך: "מהר קח את הלבוש... ועשה כן למרדכי היהודי".

😔 "אוי לאותה בושה"

ואם אדם שומע או קורא את הפסוק הזה בלי כוונה, ואינו מכיר בנס, ואינו חושב במחשבתו את גבורות ה' שבו, ואינו נותן במחשבתו שום הודיה ושבח ליוצרנו ובוראנו, שעל ידי הנס הנפלא הזה, ועל ידי הניסים שבהמשך עד "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", הציל אותנו ממוות לחיים והרים את קרננו על הצורר – איך יוצא בזה ידי חובת הקריאה או השמיעה? במה נחשבת קריאה כזו כקריאת הלל, שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, "קרייתא זו הלילא"? "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

ומזה יקיש האדם לשאר. והלשון שלו מבהילה: בלי הודיה במחשבה, בלי לחשוב את גבורות ה' ולהודות עליהן, אין אדם יוצא ידי חובתו כלל בקריאת המגילה, כי אין הבדל בין קריאתו במגילת אסתר לבין קריאה בכל ספר אחר.

ולכן, "חי וראה, ידידי ה' ואהובי נפשי", כל אדם שנתן לו ה' לב לדעת את פירוש מילות המגילה, בכל נס ונס שהוא שומע או קורא במגילה, יחשוב במחשבתו את גבורות ה' שבו, וייתן במחשבתו הודיה בשמחה עצומה לבורא יתברך, אשר הציל אותנו מכל אויבינו, שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו.

יד ה' בכל פרט

ובפרק שאחריו מביא רבנו עוד דוגמאות שצריך להתבונן בהן. בפסוק "להביא את ושתי המלכה לפניו... ותמאן", יש לתת במחשבה הודיה על כך שזה מה שגרם, כי זו תחילת הגאולה: מכאן נגרם שאסתר באה אל המלך. הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה. "בימים ההם, ומרדכי יושב בשער המלך", בדיוק שם, בגתן ותרש דיברו לידו, בחשבם שאינו מבין את לשונם, ובדיוק על ידי זה התגלגל הנס, עד "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

על כל פרט ופרט, על כל השתלשלות שנראית כאילו היא בדרך הטבע, רואים את יד ה' ומתעוררים. ומקבלים מזה אהבת ה' גדולה, כשחושבים באותו רגע על נפלאות הבורא יתברך.

נניח שנספר את סיפור המגילה לאדם זקן שמעולם לא שמע אותו. פתאום הוא שומע דברים נפלאים כאלה, ודאי שבאותו רגע יתפעל. רק אנחנו, מתוך הרגל, כבר רגילים לשמוע את הסיפור, ולכן לא מתפעלים. צריך להתבונן במילים, ובאותם רגעים להתפעל מגבורות ה' ולתת שיר, שבח והודיה לה' במחשבתנו. זה העיקר. ואז "קרייתא זו הלילא", זה ההלל הגדול.

ואפשר להוסיף נופך מסוים על דבריו. עצם העובדה שאדם רואה את יד ה' ואת ההשגחה הפרטית, ומקבל מזה אהבת ה' גדולה וקרבת ה', גם אם לא הודה במילים, הרי כל תכלית ההודיה היא להגיע לקרבת ה', לדבקות בה', לאהבת ה' וליראת ה'. ואם מגיעים לזה מתוך קריאת המגילה, מתפעלים ורואים את ההשגחה, זו בעצם כל תכלית ההודיה לה'.

יהי רצון שנזכה לקרוא את המגילה כראוי ולכוון כראוי, לקיים את דברי "יסוד ושורש העבודה", ולהודות לה' יתברך בכל לבנו ובשמחה עצומה על כל פרט ופרט מנפלאותיו. ואז ודאי נזכה להיגאל גאולת עולמים, ונודה ונהלל, נשיר ונשבח ונזמר לפניו בכל כלי שיר, במהרה בימינו.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. מסכת מגילה יד ע"א: שלושת הטעמים שאין אומרים הלל בפורים.
  2. המאירי, מגילה שם: הנפקא מינה כשאין מגילה; מובא בביאור הלכה, אורח חיים תרצג.
  3. שולחן ערוך אורח חיים תרצג, ג: "אין אומרים הלל בפורים", ומשנה ברורה שם.
  4. החיד"א, "מחזיק ברכה": הבה"ג והרמב"ם הביאו את הטעם "קרייתא זו הלילא".
  5. ביאור הלכה שם: מי שאין לו מגילה יקרא הלל בלא ברכה, כקורא בתהלים.
  6. רבי אלכסנדר זיסקינד, "יסוד ושורש העבודה", שער יב, פרקים ד–ה: חיוב הכוונה וההודיה במחשבה בקריאת המגילה (הדברים הובאו גם בספר "יוסף תודה").
  7. מסכת מגילה יח ע"א, ורש"י שם: פרסומי ניסא, ושואלים מה הייתה הקריאה ואיך היה הנס.
  8. אסתר א, יא–יב; ב, כא; ו, א; ו, ו; ו, י; ז, י.
  9. תהלים סו, ט: "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו".
▲
סיכום השיעור: קרייתא זו הלילא - ההלל שבקריאת המגילה